יום כיפור עם פנס בעין. יהודים חובבי מצוות הם, במיוחד ביום הדין. ולעיתים אליה וקוץ בה, כאשר היום הכי קדוש בשנה מכיל בתוכו כמה מכשולים. בבתי כנסיות של יהודים קדושים, חדשים לבקרים עולות השאלות הבאות: מי הם אלו שיזכו להיות שליחי הציבור, מי יחזיק את ספרי התורה לחזן בשעת אמירת "כל נדרי", ובעיקר – מי יזכה לקרוא את מפטיר יונה במנחה.
ומעשה שהיה כך היה. למרפאה של גיסתי, שהיא רופאת משפחה, הגיע למחרת יום כיפור יהודי מכובד, גבה קומה ובעל מעמד, עם פנס מרשים בעין. הוא ביקש לקבל הפניה למומחה ברפואת עיניים כדי לוודא שלא נגרם נזק חמור לעין. כאשר גיסתי שאלה איך זה קרה, הוא השפיל את עיניו וענה באנחה: "מפטיר יונה"… התברר ששניים אחזו במפטיר הזה. לאחד יש חזקה מימים ימימה, ואילו השני דיבר עם הגבאי וסגר איתו על קבלת המפטיר תמורת תרומה מכובדת לבית הכנסת. כאשר הגבאי קרא לשני להפתעת כל הנוכחים – הראשון לא ויתר. זה התחיל בהרמת קול הדדית, וממילים זה עבר מהר מאוד למעשים… כך הסתיים אחד הרגעים הקדושים ביותר בשנה בפנס בעין, וכל זה סביב קריאת מפטיר שאמורה להיות אחד מרגעי השיא של יום הכיפורים.
תשובה באזור האפור. יש משהו כמעט משעשע באנרגיה שיהודים מסוגלים להשקיע סביב כיבודים של ימים נוראים. השאלה מי יהיה שליח הציבור, מי יישא את ספר התורה, מי יקבל עלייה, מי יקרא את ההפטרה ומי יתקע בשופר הופכת בחלק מבתי הכנסת לעניין רציני מאוד. הסיפור הזה, שיש לו מרכיבים קומיים, נראה קצת פחות מצחיק כשמבינים שכל זה אירע ביום הכיפורים. שני האנשים רצו לזכות במצווה, וכל אחד מהם ידע היטב מדוע דווקא הוא צריך לקבל אותה. לאחד הייתה חזקה, לשני הייתה הבטחה מהגבאי, ובוודאי שלכל אחד מהם הייתה גרסה משלו על מה שקרה שם. אם היינו מושיבים אותם לאחר מעשה ומבקשים מהם לספר על האירוע, קרוב לוודאי שהיינו שומעים שתי גרסאות שונות לחלוטין, ובכל אחת מהן המספר היה האדם הסביר, הצודק והנפגע, ואילו הצד השני היה זה שהתחיל. לכן האנקדוטה הקטנה הזאת מתאימה כל כך לימים הנוראים, כי אחת מהבעיות הגדולות ביותר שלנו בנושאים שבין אדם לחברו היא המחשבה שאנחנו יודעים להסביר לעצמנו מדוע רק אנחנו צודקים.
התשובה שעליה אנחנו עמלים בימים האלה נוגעת גם לאזורים האפורים של החיים, למקומות שבהם אדם עשה דבר שהיה יכול להיות נכון, אבל עשה אותו מתוך כעס; אמר דבר נכון, אבל בחר לומר אותו בצורה שפגעה; עמד על עיקרון חשוב, אבל לא היה מוכן לשמוע שגם האדם שמולו מחזיק בחלק מן האמת. אלה המקומות שקשה הרבה יותר להודות בהם, מפני שאין בהם את הנוחות של חלוקה ברורה בין טובים לרעים. ואולי אדם יכול להיות צודק ובכל זאת להצטער על הדרך שבה נהג.
אולי יעניין אתכם
התותח הקדוש טעה. לאחרונה נמצאו שרידי האונייה אלטלנה. ביוני 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, הגיעה אלטלנה לחופי הארץ כשהיא נושאת כמות גדולה של נשק וציוד לאנשי האצ"ל. המדינה הצעירה עמדה באותה תקופה במלחמה קיומית, ובתוך המציאות הזאת התעוררה מחלוקת קשה על השליטה בנשק ועל השאלה אם ניתן לאפשר לאצ"ל, ארגון צבאי נפרד, להחזיק בו. בן גוריון, שעמד בראשות הממשלה, ראה בהקמת צבא אחד תחת סמכות המדינה תנאי הכרחי לקיומה של מדינה ריבונית, ואילו אנשי האצ"ל ראו בנשק שהגיע באונייה אמצעי חיוני למלחמה באויב. המחלוקת לא נפתרה, העימות החריף, נפתחה אש לעבר האונייה, ובעקבותיה אירע פיצוץ גדול שבו אנשים נהרגו והאונייה עלתה באש. מאז ועד היום נותרה אלטלנה אחד האירועים הכואבים והשנויים במחלוקת בתולדות המדינה. פרט לוויכוח הפוליטי וההיסטורי סביב ההחלטה על ייעודו של הנשק ועל הקמת צבא מאוחד, חומרת המשבר התבטאה בכך שתוך כדי מלחמה נגד אויב משותף, יהודים הגיעו לעימות קטלני אלה מול אלה.
אי אפשר להשוות בין קטטה בבית כנסת ובין האירוע של אלטלנה. אבל בשני הסיפורים יש משהו שמעניין דווקא בימים של חשבון נפש, והוא הרגע שבו אדם או קבוצה משוכנעים כל כך בצדקת דרכם, שהם שוכחים שלצד השני יש סיפור, כוונה או כאב משלו. במקרה של מפטיר יונה, שני אנשים רצו את אותה מצווה. במקרה של אלטלנה, שני מחנות ראו את עצמם כמי שפועלים לטובת המפעל הציוני ובתוך מלחמה אמיתית על עתידו.
הפתרון של הפריץ. כשאנחנו מבקשים להיכתב לשנה טובה, אנחנו מקבלים במתנה מריבונו של עולם יום שלם שבו אנחנו עומדים מול עצמנו ומנסים להיזכר במה שקרה בשנה שעברה, ולא תמיד קל לעשות ביושר את חשבון הנפש. אנחנו זוכרים היטב מה אחרים עשו לנו, אבל הזיכרון שלנו פחות חד בכל הנוגע לרגע שבו הרמנו את הקול, סירבנו להתנצל, התעקשנו לקבל את מה שרצינו או החלטנו שאין צורך להתחשב בדרך שבה הדברים נראים אצל האדם שמולנו. מי שמוותר על ויכוח מיותר עם בן משפחה, מי שמחליט לא להשיב להודעה פוגעת בהודעה פוגעת יותר, מי שמצליח לומר "אולי טעיתי" בלי להוסיף מיד "אבל…", הוא בעל תשובה אמיתי שהצליח לשנות משהו במערכת היחסים שלו עם העולם.
סיפור ישן מספר על גביר גדול, שהיה עשיר ומכובד אך לא ידען גדול בתורה, שבאחת השנים החליט שהוא רוצה להיות התוקע של העיירה בראש השנה. הגבאים דחו את בקשתו, וגם הרב הסביר לו שזה לא מתאים, אבל הגביר לא היה אדם שממהר להשלים עם סירוב. הוא פנה לידידו, הפריץ המקומי, וביקש ממנו להפעיל את השפעתו. הפריץ קרא לרב ולגבאים והודיע להם שחברו הגביר מבקש לתקוע בראש השנה והם, שלא רצו להסתבך עם בעל הסמכות, נאלצו למצוא מוצא. הרב השיב לפריץ שהוא לא רוצה לסרב לבקשתו, ואפילו מוכן להעניק לגביר כבוד גדול יותר: הרי יום הכיפורים קדוש יותר מראש השנה, ובסופו תוקעים בשופר, ולכן אפשר לתת לגביר את הזכות לתקוע במוצאי יום הכיפורים. הפריץ היה מרוצה מאוד מהפתרון ומיהר לבשר לידידו שהכול הסתדר, אלא שהגביר דווקא התאכזב. "בראש השנה תוקעים מאה קולות", אמר, "ובמוצאי יום הכיפורים רק תקיעה אחת". הפריץ הביט בו ואמר: "כאשר השופר יהיה בידיים שלך, תקע כמה תקיעות שאתה רוצה".
לתגובות:
