אם חשבתם שהרגולציה הממשלתית תסתפק בקרטל החלב, במכסות הביצים או במכסי מגן על העגבניות, "התוכנית הלאומית לביטחון המזון 2050" של משרד החקלאות וביטחון המזון מציגה שלב חדש ומגלומני במיוחד: התכנון המרכזי נוסח הגוספלאן הסובייטי פולש ישירות לצלחת שלכם.
על הנייר, מטרות התוכנית נראות כמעט מובנות מאליהן: הבטחת רציפות אספקת המזון ל־16 מיליון ישראלים עד שנת 2050 נוכח משברי אקלים ואיומים גאופוליטיים, באמצעות מקסום הייצור המקומי של תוצרת טרייה (ירקות, פירות, חלב וביצים), שמירה על השטחים החקלאיים, השקעה באגרי־טק, אגירת מלאי חירום וגיוון מקורות היבוא לחומרי גלם, גרעינים ומספוא.
אלא שתחת האצטלה המפתה של "חיזוק הייצור המקומי", פקידי הממשלה מבקשים להפוך המלצה תזונתית לעוגן תכנוני שיעצב את היצע המזון, את כמויות הייצור ואת היבוא של מדינת ישראל. לפי הנדסת התפריט הזאת, צריכת העוף, ההודו, הבקר והצאן אמורה לרדת ב־54%, בעוד צריכת הקטניות אמורה לזנק ב־351% והאגוזים ב־147%. איש אומנם אינו אוסר עלינו בחוק לאכול שניצל, אבל כשהממשלה מתכננת את ההיצע מראש כדי שהאזרחים "יוכלו וירצו" לאכול לפי החזון הפקידותי, מדובר בהיפוך מוחלט של עקרונות השוק: במקום שההיצע ישרת את רצון הצרכן, עשרה מיליון צרכנים נדרשים להתאים את קיבתם לתוכנית החומש.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן
אשליה במבצע: כשהממשלה מייקרת ומאשימה את המדף
עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן
שושלת מלוכה ישראלית: הוועד שיש לו נמל תעופה
בנושא 1213b
שוק האג"ח: ההשפעות הצפויות של הפד
בנושא 1213b
אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?
עוד בכלכלה
הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37
עוד בכלכלה
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
מאחורי היומרה הפטרנליסטית הזאת מסתתרת אשליה מסוכנת של "עצמאות מזון", שבינה ובין ביטחון תזונתי אמיתי אין דבר וחצי דבר. ישראל מייצרת כיום כ־40% בלבד מאספקת הקלוריות שלה. עם 0.41 דונם של קרקע חקלאית בלבד לנפש – נתון שיצנח ל־0.25 דונם עד 2050, לעומת ממוצע עולמי של שני דונמים לנפש – אין שום היתכנות פיזית להסתגרות עצמית.
יתר על כן, לפי מבקר המדינה ונתוני משרד החקלאות, כ־93% מהדגנים וכ־90% מחומרי הגלם למספוא מגיעים באוניות מחו"ל. המשמעות פשוטה: העוף, הביצה והחלב ה"ישראליים" תלויים לחלוטין בסחר בין־לאומי. מלחמת חרבות ברזל המחישה היטב שדווקא אזורי הגידול המקומיים בגבולות חשופים לשיתוק ביטחוני. בידוד כלכלי אינו חוסן אלא מלכודת מסוכנת.
מי שמרוויח מהאשליה הזאת היא אותה קבוצת לחץ ותיקה: כ־6,000 חקלאים שמקבלים עדיפות פוליטית גורפת על פני עשרה מיליון אזרחים.
שוק המזון הישראלי סובל ממילא מעודף תכנון הרסני. כפי שמצביע ה־OECD, ישראל חריגה בעולם המפותח בהיקף הפיקוח שלה על המחירים ועל הכמויות: משק החלב כבול במכסות ובמחיר מטרה, משק הביצים מנוהל במשטר מכסות אנכרוניסטי שהכנסת בחרה להאריך עד שנת 2042, ויותר מ־250 מכסות מכס מגינות על התוצרת המקומית. לא פחות מ־91% מהתמיכה בחקלאות בישראל היא מהסוג המעוות ביותר מבחינה כלכלית – פי שניים מממוצע ה־OECD. למעשה, ההתערבות במחירים והגנות גבול העלו את מחירי היצרן בישראל בממוצע בכ־12% ביחס למחירים הבין־לאומיים. את החשבון משלמת כל משפחה שוב ושוב בקופה בסופר, כאשר יוקר המחיה עצמו הופך לאיום החמור ביותר על הנגישות הכלכלית למזון.
ביטחון מזון אמיתי נבנה באמצעות תחרות ושוק פתוח, לא בהקמת חומות מגן. החוסן הלאומי נשען על ביזור מקורות האספקה מעשרות מדינות, ספקים ונמלים חלופיים, ניהול מקצועי של מלאים אסטרטגיים לשעת חירום, ביטול גורף של מכסים ומכסות, ומעבר מתמיכות עקיפות שחונקות את הציבור לתמיכות ישירות ושקופות לחקלאים.
תפקיד הממשלה אינו לקבוע מה נאכל לארוחת הצהריים או להגן על קרטלים מפני תחרות, אלא להבטיח שוק חופשי, מגוון וזול. האינטרס הציבורי ברור: הצלחת שייכת לאזרח, לא למשרד החקלאים.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת 'האינטרס שלנו – הלובי שלך בכנסת'
