פרסום המחקר של אוניברסיטת תל אביב, שהציג התייקרות של עד 20% בסל מוצרי המזון בארבע השנים האחרונות, הצית מחדש את הרפלקס הפבלובי המוכר: זעקות שבר באולפנים, האשמת היצרנים ב"חזירות", ודרישה להחזיר את האיומים ואת הפיקוח הממשלתי. הטיעון של החוקרים נשמע שובה לב: כשהממשלה והציבור הפעילו לחץ, המחירים נבלמו. אך ברגע שהלחץ פסק, הסכר נפרץ. אלא שהתזה הזאת הופכת לחלוטין את היוצרות. לחץ פוליטי על חברות אינו מונע אינפלציה, הוא בסך הכול סותם את השסתום בסיר הלחץ עד שהוא מתפוצץ לצרכן ישירות בכיס.
נתוני המחקר עצמו חושפים מנגנון כלכלי ברור של ספיגת עלויות ואחריה הדבקת פערים. בין 2018 ל־2022 מחירי היצרנים בתעשיית המזון עלו בכ־12%, בעוד שמחירי המזון לצרכן עלו בכ־7% בלבד. בארבע השנים שלאחר מכן התמונה התהפכה: מחירי היצרנים עלו בכ־2% בלבד, אך מחירי הצרכן זינקו ב־14% לפי הלמ"ס ועד 20% בסל שנבדק. השרשרת כולה – היצרנים, היבואנים ורשתות השיווק – ספגה ב־2022-2021 את זינוק התשומות בעולם, ובשנים שאחר כך הדביקה אותו, ובהיעדר תחרות העלתה את המחירים אף מעבר לכך. הפער בין מחיר היצרן למחיר המדף הצטמצם תחילה, ואז נפתח מחדש.
כאן בדיוק עולה שאלת השקל המתחזק. מתחילת 2025 הדולר ירד מכ־3.6 לכ־3.08 שקלים, ומתחילת 2026 גם היורו ירד ב־8.4%. אפילו תעריף החשמל המפוקח הוזל ביולי האחרון בגלל היחלשות הדולר. אז לאן נעלמה ההוזלה הזאת במחירי המזון המיובא? התשובה נעוצה בהיעדר התחרות בענף היבוא. במשך עשורים הפקירה מדינת ישראל את השוק ליבואנים בלעדיים, שנהנו מחסמי תקינה ייחודיים ומבירוקרטיה שמקשה על יבוא מקביל. כשאין תחרות אמיתית, שום מונופול אינו ממהר לגלגל את ירידת שער החליפין אל הצרכן. רפורמת "מה שטוב לאירופה" וכניסת רשתות זרות מתחילות לסדוק את החומה, אך השוק עודנו חנוק.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן
עכשיו גם הצלחת: כשביטחון המזון הופך לתכנון מרכזי
בנושא 1216b
הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37
עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן
שושלת מלוכה ישראלית: הוועד שיש לו נמל תעופה
בנושא 1216b
הזכות לבחור
עוד בכלכלה
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
עוד בכלכלה
אחרי שלוש שנות מלחמה, הכלכלה הישראלית חזקה יותר מכלכלות מובילות במערב
ברקע עומדת הבעיה המבנית הקבועה: לפי נתוני ה־OECD שפורסמו ב־2024, המזון והמשקאות בישראל יקרים ב־52% מממוצע הארגון, המקום השני והמפוקפק בעולם המפותח. את הפער הזה יצרה בעיקר הממשלה, שחוסמת את התחרות שהייתה מרסנת גם את הרשתות. בעשור האחרון מחיר העוף לצרכן עלה בכ־30%, בעוד המחיר הסיטונאי כמעט לא השתנה, ורק לאחרונה בוטל באבסורד אישור יבוא העוף מברזיל, אחרי שמגדלי העופות עתרו נגדו. בבשר הבקר, עלות הכשרות לבדה מוסיפה בין 5 ל־7 שקלים לכל קילוגרם בשר מיובא, לפי הערכת האוצר. הוסיפו לכך את משטר המכסות בחלב ובביצים ואת גניזת רפורמת הפירות והירקות, ותקבלו שוק מתוכנן שחוסם הוזלות.
בזמן שהפוליטיקאים מחפשים אשמים בסופרמרקט, ידה הארוכה של הממשלה היא זו שמייקרת את החשבון: מאז 2022 החשמל התייקר בכשליש, הארנונה בכ־11% והמים בכ־10%. שכר המינימום שבחוק עלה מאז 2023 ב־21.6%, ל־6,443.85 שקלים, והמע"מ עלה ל־18%. חברות אינן ארגוני פילנתרופיה, ועלויות התפעול שהמדינה מעמיסה מתגלגלות תמיד למדף.
מחירי המזון הגבוהים אינם גזירת גורל. אחרי שנפתח ליבוא, מדד ההלבשה ירד בכשליש, וענף הסלולר נחתך במחיר כשנכנסו מתחרים. הפתרון ליוקר המזון לא יבוא מ"משטרת מחירים", מצווי פיקוח או מנזיפות פופוליסטיות של שרים בלשכותיהם. הוא יבוא מאיפוס מכסים, ביטול מועצות הייצור, הסרת חסמי יבוא ופתיחה מלאה של השוק לתחרות חופשית. שוק פתוח הוא ההגנה האמיתית היחידה על הצרכן הישראלי.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת 'האינטרס שלנו'
