הבחירות מתקרבות, ורבים שואלים אותי למי כדאי להצביע ומתי אתבגר ואפסיק להמציא שאלות של רבים. אז אנסה לענות דרך סיפור אישי. לפני יותר מעשור, בשלהי הקדנציה הראשונה שלי ב'בשבע', הודעתי על החלטתי להפסיק להצביע בבחירות (הכותרת היא "אובדן הקול" – חפשו בגוגל הקרוב למקום מגוריכם). הטריגר להחלטה היה ההסכם בין ישראל לטורקיה, שבמסגרתו התחייבה ישראל לשלם פיצויים למשפחות הרוגי משט המרמרה. כבר ב־2013 התנצל ראש הממשלה נתניהו בפני הטורקים על האירוע, שבו נפצעו עשרה חיילי צה"ל על ידי חבורת מחבלים חמושים בנשק קר. שלוש שנים מאוחר יותר הגיע הסכם הפיצויים – מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל.
וכמה טעון היה הגב הזה. כך תיארתי בטור ההוא את התנהלות ממשלת נתניהו – נסו לבדוק אם משהו מזה נשמע לכם מוכר: קבלת פקודות מהאמריקנים ומהאו"ם, פיגועים ללא תגובה רצינית, גיבוי לעוולות הממסד, היעדר גיבוי ללוחמי צה"ל, עצימת עיניים נוכח התעצמות האויב והרחבת נשקייתו ומנהרותיו, גירוש יהודים מבתיהם, עינוי קטינים עם גוזמבות, התעלמות מהפרת חוק במגזר הערבי, וחוסר רצון או מאמץ לאתגר את המערכת המשפטית. הרשימה חלקית ומצומצמת ביותר, כי הטור ארוך. אולי בכל זאת תעשו גוגל?
אחרי הפרסום, נותר היה רק להמתין לבחירות ולראות אם עמדתי בהבטחתי. אלא שזמן קצר לאחר מכן פרשתי מכתיבה בעיתון, משאיר מאחור קוראים נאמנים במצב של מתח וחוסר ידיעה. האומנם לא אצביע יותר? האם אפיל את הימין ואביא את אוסלו הבא? ואם שמתי פתק לבן ולא כתבתי על כך ב'בשבע', האם הוא באמת לבן? אז אחרי עשר שנים, אני שוב כאן כדי להשלים פערים.
ובכן, לא הפסקתי להצביע בבחירות. לפחות לא בתחילה. רציתי, תכננתי, אבל תהליך ההמרה היה קשה מדי. שלוש מערכות בחירות התקיימו בתוך פחות משנה, ובכל אחת מהן מצאתי תירוץ ללכת בכל זאת ולהצביע לאחת המפלגות של בנט ושקד, יהיה שמה אשר יהיה. הצבעתי בלי חמדה, ולא מחיתי דמעה כשהתברר לי באחד הסבבים שהקול שלי לא הספיק כדי לעבור את אחוז החסימה. זכרתי את נתניהו, את הטורקים, את הקפאת הבנייה ביו"ש, את ההצבעות בעד הגירוש, את נאום שתי המדינות, את תקיפות הסרק בשטחים פתוחים ואת מופעי היחצנות הבלתי נגמרים – וכבר לא היה לי אכפת.
אולי יעניין אתכם
בינתיים הסיבות להפסיק להצביע רק הצטברו עוד ועוד, מהורדת המגנומטרים בהר הבית ועד הסכם המסתננים עם האו"ם (שבוטל), מהזלזול של משפחת נתניהו בהוראות הקורונה, ועד הזלזול שלו בדגל ישראל במפגשיו עם מנהיגי ערב. ובחודש ניסן תשפ"א, בסבב הבחירות הרביעי, זה סוף סוף קרה. הפעם למדתי מהניסיון, ויתרתי על הכוונה להישאר בבית ולהתייסר יום שלם עד סגירת הקלפיות, ובשעה מוקדמת מהרגיל אצלי הגעתי למקום ההצבעה, הנחתי במעטפה פתק לבן וסגרתי עניין. אה, וגם העליתי לשלטון את בנט ולפיד, ככה בקטנה.
אם למישהו נדמה שאני מתחרט היום על ההצבעה ההיא – ובכן, ההפך הוא הנכון. מיד לאחר הבחירות החלה התופעה שנקראה אז "טרור הטיקטוק", שהייתה הקדימון לפרעות בערים המעורבות, שהיו הקדימון לשבעה באוקטובר. כולן תחת שלטונו הרופס והמכיל של בנימין נתניהו. מדגדג לי לכתוב שהטלתי על ראש הממשלה את האחריות לטבח שנתיים וחצי לפני שהוא התרחש. אבל אני אדם צנוע ואין שום סיכוי שאכתוב משפט מגלומני כזה. פוי. בבחירות לכנסת הנוכחית הפסקתי את מחאתי והצבעתי למפלגת 'הציונות הדתית' – שרצה בבלוק עם 'עוצמה יהודית' – בין היתר כדי להכיר לה טובה על טרפוד ממשלת נתניהו-רע"מ. אבל אפילו אז הבהרתי בפוסט ארוך ומנומק שאין לי שום ציפיות מעוד קואליציה תחת שלטונו המחודש של נתניהו. בשמחת תורה תשפ"ד התברר שהיעדר ציפיותיי התגשם במלואו.
ובחרת בחיים
המילים שאתם קוראים כעת מופיעות בגיליון האחרון שיוצא לפני שמחת תורה. מאז החג המדמם ההוא, לפני שלוש שנים, ראש הממשלה וממשלתו עברו שינוי. אולי הוא לא שינוי פנימי אמיתי, אולי הוא רחוק מלספק ולהביא לכולנו ביטחון ושגשוג, אבל הוא קיים, ושורת ההישגים מדברת בפני עצמה. מנגד, מפלגות האופוזיציה וראשי מחאת קפלן, שהחלישו את הצבא ואת החברה הישראלית לפני הטבח, ממשיכים להתנהג כאילו לא קרה דבר. אבל זאת רק דעתי, וכל אחד יכול להסתכל על הדברים אחרת. השאלה היחידה שנותרה אחרי שמחת תורה תשפ"ד היא אחת: איזו ממשלה תמנע את הטבח הבא. הא ותו לא.
כי גיוס חרדים זה חשוב, והניכור שלהם מרתיח, ועדיין לא סיפחנו את יהודה ושומרון, והרפורמה המשפטית לא קודמה, והאכיפה הבררנית חיה ובועטת, ומשרד האוצר נכנע לקבוצות לחץ, ויוקר המחיה, ומעמדנו בעולם, והממשלה מנופחת מדי, והמפלגות קיצוניות מדי, והסרטון של 'הציונות הדתית' לא יפה ולא מנומס, ובכלל יותר מדי חברי כנסת מדברים עם הידיים. איך נהוג לומר במקומנו: גם על זה הבחירות. ובכן, לא נכון.
שלוש שנים אחרי – קול גברינו, נשינו וילדינו עדיין זועק אלינו מן האדמה ומן ההריסות בעוטף. בעוד שלוש שנים הוא עלול חלילה להתחלף בקולות של יהודים אחרים. ואם אנחנו שוכחים את זה לרגע, מה לנו כי נלין על חבורת אנטישמים בפסטיבל ונציה? זה הדבר היחיד שעלינו לשקול לקראת אוקטובר 2026: מי ימנע עוד אוקטובר 2023. מיהו בעל הסיכויים הטובים ביותר להגן עלינו מפני האויב בעזה, ביהודה, בשומרון, בנגב, באזור הצפון ובערי המרכז. מי בקונספציה ומי לא בקונספציה, מי יחיה ומי ימות. זוהי בחירה טריקית, בחירה בין אישים שגרמו לי בעבר להפסיק לבחור. אבל כל אדם חייב להיות הגון עם עצמו ולענות על השאלה מי המפלגה בעלת הסיכויים הטובים ביותר להגן עלינו מפני השואה הבאה. בעיניי, רק על זה הבחירות.
******
נכון לרגע זה, שלושה אנשי ימין מחוץ לליכוד דורשים את תיק הביטחון: משה פייגלין, עופר וינטר ואיתמר בן גביר. עוד שבעה מועמדים מטעם עצמם, ואולי לא יהיה לנו ביטחון אבל לפחות יהיה מניין לערבית. האמת שבמקום פייגלין הייתי מרגיש שיש לי יתרון על השניים האחרים. אחרי הכול מדובר בתיק בעל חשיבות עליונה, וצריך בשבילו אדם עם ניסיון בריצה לתפקידים חשובים כמו ראשות ממשלה.
******
בערב יום הכיפורים קיבלנו חדשות טובות: נשיא המדינה יצחק הרצוג אישר את מחיקת הרישום הפלילי של אלאור אזריה. "החלטה זו התקבלה גם ברוח הימים הללו ומתוך אמונה בחשיבותם של תיקון, פיוס והיכולת להמשיך קדימה", נמסר מבית הנשיא. גם אני הקטן מאמין בחשיבותם של תיקון, פיוס והיכולת להמשיך קדימה, וברוח הימים האלה אני מבקש להשיב להרצוג מידה כנגד מידה ולאשר את מחיקת מוסד הנשיאות.
*****
ואילו במוצאי יום הכיפורים פרסם בני גנץ ברשתות החברתיות תמונה שלו שובר את הצום, ומעליה הכיתוב הבא: "ופל לימון לסיום הצום – אין מתוק מזה". עכשיו, תעזבו את זה שאצלנו בבית זללנו באותו ערב בערך עשרים מאכלים מתוקים יותר מוופל לימון. העניין הוא שגנץ בעצמו מכיר כמה דברים שהם בוודאי מתוקים בשבילו יותר מסתם איזה ופל. למשל, תבוסה משפילה של גדי איזנקוט בבחירות.
