חסן פייקר (או פיקר, כפי שמקובל לעיתים לכתוב בתעתיק עברי) הוא פרשן פוליטי וסטרימר אמריקני פופולרי מהזן הפרוגרסיבי־מרקסיסטי, אחד מיחידי הסגולה שנחשבים "שנויים במחלוקת" אף שאינם בימין. הרזומה התקשורתי שלו כולל בין היתר הצדקה לפיגועי ה־11 בספטמבר, האשמת ארצות הברית בכל הרע בעולם, הערצת מדינות קומוניסטיות מדכאות, כינויי גנאי גזעניים ללבנים, וכמובן הזדהות עם חמאס. בשנה האחרונה מנהל פייקר קמפיינים למען פוליטיקאים אמריקנים הקרובים לליבו, מזוהרן ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו יורק ועד עבדול אל־סייד ממישיגן, המועמד הדמוקרטי לסנאט בבחירות האמצע הקרובות. חדי העין יבחינו בוודאי במכנה המשותף לשמות המוזכרים כאן. בדיוק, לא מדובר באנשים מהזרם הטאואיסטי.
ההשפעה הגדולה של פייקר על צעירי אמריקה ושיתוף הפעולה שלו עם פוליטיקאים מהשמאל מצביעים על הכיוון שאליו צועדת המפלגה הדמוקרטית, אבל בימי בחירות כלליות הופכת הקיצוניות שלו לנזק אלקטורלי. לפיכך ניכר מאמץ בקרב הדמוקרטים ותומכיהם להתנער מהאיש, להצביע עליו כלא רלוונטי ולהתמקד במסרים הפוליטיים על יוקר המחייה ומערכת בריאות לכול. אפילו חברו אל־סייד מתרחק כיום מהחיבור עימו ומתייחס אליו כאל איזה סטרימר חסר חשיבות.
ובעוד הדמוקרטים שואלים "חסן מי?", בתקשורת הימין מבליטים את הסטרימר הבעייתי בתקווה לשפר את מצבם של הרפובליקנים בבחירות האמצע. אחד מאנשי התקשורת הללו הוא ג'סי ווטרס, מבכירי המגישים בערוץ פוקס ניוז. לפני כחודש, בתוכנית האקטואליה 'החמישה' שבה הוא מופיע כאחד הפאנליסטים, נשא ווטרס את אחד המונולוגים החדים ביותר שלו, כמענה לניסיון של הפאנליסטית הדמוקרטית להפחית מחשיבותו של פייקר.
"אני לא באמת יודע כלום על האיש", אמר ווטרס, "אבל אני יודע דבר אחד: חסן פייקר הוא הבייס הדמוקרטי. הוא סוציאליסט. רוב הדמוקרטים אוהבים סוציאליזם; חסן פייקר הוא אנטי־ישראלי. 80 אחוזים מהדמוקרטים אוחזים בדעה שלילית על ישראל; חסן פייקר הוא אנטי־אמריקני. מעטים הדמוקרטים שגאים במדינה שלנו. רוב הדמוקרטים לא חושבים שאמריקה היא כוח מוסרי של טוב בעולם; חסן פייקר חושב שהמדינה שלנו גזענית. 90 אחוזים מהדמוקרטים מסכימים. חסן פייקר רוצה לבטל את ICE (סוכנות אכיפת המכס וההגירה), את הגבולות, את המיליארדרים. כך גם הדמוקרטים. איפה ההבדל?"
אולי יעניין אתכם
בהמשך הזכיר ווטרס את מוצאו הטורקי של פייקר, ואז חזר להשקפותיו: "ממה שאני מבין הוא חובב העולם השלישי ואנטי־קולוניאליסט שרוצה להפיל את האימפריה הקפיטליסטית האמריקנית מבפנים. שוב, איך זה שונה מרוב הדמוקרטים? הם אנטי־קפיטליסטים, הם רוצים להנמיך את קומתה של אמריקה. אתם מערערים את יציבות המדינה בכוונה על ידי הכנסתם של פולשים מהעולם השלישי. הוא לא בעיה בשבילכם. הוא אתם. אתם לא יכולים לבדל את עצמכם ממנו – הוא דמוקרט".
שנאת ישראל שלנו
בשלב זה מדגדג לי באצבעות המקלידות להקביל בין המפלגה הדמוקרטית ובין מפלגת 'הדמוקרטים'. ובעצם, מדוע לא? אם ראש המפלגה הישראלית מזהה אותנו כנאצים וטוען שאנחנו הורגים תינוקות כתחביב – במה הוא טוב יותר מאותו חסן פייקר? במה הוא עדיף על יוצרי הסרט 'נז"א', על ראשי מדינות אירופה, על גרטה טונברי או איך שלא מבטאים את שמה? אלא שהמקבילה הישראלית למפלגה הדמוקרטית בארצות הברית אינה רק פוליטיקאי אחד או אפילו מפלגה אחת. אם נזכור שמפלגת 'הדמוקרטים' והמפלגות הערביות מהוות יותר משליש מגוש השמאל, ושבקרב מצביעיהן כלולים לא רק ערבים שונאי ישראל אלא כמעט כל הנהגת קפלן, אין לנו אלא להשתמש בלשונו של ג'סי ווטרס ולקבוע: שנאת ישראל בעולם אינה הבעיה של גוש השינוי. היא הבייס של גוש השינוי.
מה טוענים הפייקרים של העולם? שישראל מבצעת פשעי מלחמה. מה טוענים בשמאל? שישראל פוגעת באזרחים, שהממשלה מרעיבה ילדים, שלוחמי כוח 100 אונסים עצירים. שונאי ישראל דרשו לעצור את המלחמה כבר בתחילתה ולהחזיר את חמאס לגדרות. גם בשמאל דרשו את זה. שונאי ישראל תקפו את רעיון כיבוש עזה. גם השמאל התנגד לכך. שונאי ישראל טענו שהמלחמה באיראן פוליטית ומיותרת. כך גם בשמאל. שונאי ישראל מהדהדים את קמפיין אלימות המתנחלים. השמאל הגה אותו. שונאי ישראל מתאמצים להפוך את ישראל לנאצים של ימינו. בשמאל טוענים שהלקח מהשואה הוא לא להיות נאצים. שונאי ישראל רוצים להחריב את מדינת היהודים. רבים בשמאל תומכים במסתננים, מתנגדים לריבוי ילדים ומפרסמים כתבות רומנטיות על התבוללות. שונאי ישראל נלחמים בהתעצמותה של המדינה היהודית. חלקים נרחבים בשמאל נלחמים בהתעצמותה של היהדות במדינה.
השימוש במילה שמאל בהקשר זה הוא פלואידי. ברוב המקרים, לא מדובר רק ביאיר גולן ובערבים. חלק גדול מההאשמות נגד ישראל מפומפמים על ידי פוליטיקאים, אנשי צבא לשעבר וכלי תקשורת מהמיינסטרים. אלה לא רק צייצנים אנונימיים אלא גם אישי ציבור מוכרים, בהם הבכירים ביותר כמו ראש הממשלה לשעבר אולמרט ושר הביטחון לשעבר יעלון. חלק אחר במאבק נגד ישראל מתכתב יפה עם הליברליזם והנאורות שמייחסים לעצמם רבים במחנה השינוי. אז מה לנו כי נלין על פייקר, על גרטה או על מאמן נבחרת אירלנד בכדורגל, כשכך נראה השמאל בישראל. זה הבייס שלכם, זה עמוד השדרה האידאולוגי שלכם, תתמודדו.
*****
כמה מחבריי ברשתות החברתיות, שמגדירים את עצמם ימנים, עדיין מתלבטים בקול לאיזו מפלגה יצביעו בבחירות. המדהים הוא שרבים מהם מתייחסים לכל מפלגה כאל גוף נפרד ומתעלמים לחלוטין מהשותפויות הפוליטיות העתידיות. הם אפילו לא תומכים בקואליציה כזאת או אחרת, פשוט מדחיקים את קיומה. יש מי שחושב להצביע לגנץ כי הוא מצטייר כדמות מאחדת, או לליברמן כי הוא מצטייר כימין ביטחוני, והלהיט האחרון: הצבעת מחאה לווינטר כי הקמפיין נגדו לא ראוי. אנשים בוגרים ותבוניים בבסיסם נעדרים כל מבט מרחבי על מפת הגושים, על הקואליציות האפשריות, על מתיחת קווים אדומים אחרי 7 באוקטובר. נשגב מבינתי.
*****
עד כמה עלינו להיות מוטרדים מעמדותיו של מועמד 'עמך ישראל' לכנסת יוסף חדאד? אני אישית לא מרגיש צורך מיוחד להכריע בסוגיה. נקמת הארכיון בחדאד היא בערך הבעיה האחרונה של המפלגה, שמנהלת קמפיין בחירות מוזר, יומרני, מתקרבן ונטול כריזמה. סדרת סרטונים מפותלים על איזו תוכנית משרתים לא ברורה, שימוש בסיסמאות שגורמות גם לבינה מלאכותית להתכווץ במבוכה, ושימוש של יושב ראש המפלגה בשפת רחוב. וזה עוד לפני שמתעמקים בשאלת הגוש הפוליטי. עושה רושם שעופר וינטר, האיש שכתב "שמע ישראל" לפקודיו בצבא, יצטרך בקרוב לקרוא "שמע ישראל" על המפלגה שהקים.
*****
לפחות כרגע, עדותו של אביחי מנדלבליט במשפט נתניהו עונה על הציפיות והיא אכן ההצגה הכי טובה בעיר. יחד עם זאת, לא אנוח ולא אשקוט עד שתצא גם גרסה מוזיקלית לאירוע, מחזמר נוצץ ומושקע ב־315 מערכות שייקרא, מן הסתם, "מופע האימים של מנדי". המועמד המועדף לגלם את הדמות הראשית הוא כמובן מנדלבליט עצמו, שהוכיח כישורי ריקוד לא מבוטלים מול שקמה ברסלר בסרטון ויראלי מתוך כנס של אוניברסיטת רייכמן. עדיין לא ידוע מהם כישורי הזמרה שלו, אם כי אני סומך על עורך הדין עמית חדד שיגלה אותם בבית המשפט במהלך השבועות הקרובים.
