אין אלטרנטיבה, זה או ריבונות או סכנה קיומית

סוגיית המדינה הפלשתינית כמעט אינה נשמעת במערכת הבחירות הנוכחית, ויש לכך סיבה. אחרי אסון שבעה באוקטובר הופנמה בקרב הציבור סכנתה של מדינה כזאת בליבה של ישראל, ורובן המוחלט של המפלגות, גם במרכז-שמאל, יודעות שנשיאת דגל המדינה הפלשתינית תיחשב בעבורן להתאבדות פוליטית.

משום כך, קובעת עורכת הדין והפובליציסטית צפנת נורדמן, מחפשים במפלגות המרכז-שמאל הגדרות אחרות. "המפלגות הללו דואגות להלביש את חזונן המדיני באצטלה קלה יותר לעיכול לישראלי הממוצע ולכן הן מדברות על 'היפרדות', 'אוטונומיה' וכדומה. הן שוללות את 'המדינה הפלשתינית', אבל בפועל מציעות את אותו הדבר במילים אחרות. זו אחיזת עיניים. שלילת מדינה פלשתינית אינה מספיקה. לצידה חייב לבוא חזון ברור אחר, חזון הריבונות בכל מרחבי ארצנו, ולמעשה מדובר במיעוטם שנותר בידינו, בין הירדן לים".

"המפלגות היחידות שמדברות על חזון של ריבונות הן הציונות הדתית של סמוטריץ', זהות של פייגלין ועוצמה יהודית של בן גביר. זה הימין המדיני היחיד שקיים כיום, שמציג אלטרנטיבה לאוסלו. לא רק ניהול הסכסוך והתנגדות ריקה למדינה פלשתינית, אלא דרישה לכיבוש, להחלת ריבונות, לעידוד הגירה ולהתיישבות".

לטעמה של נורדמן, השאלה שהמצביע הישראלי צריך לשאול את עצמו אינה "מדינה פלשתינית, כן או לא", כדי לסווג מפלגה או מנהיג לימין או לשמאל. "המדד האמיתי הוא אם אתה בעד ריבונות ישראל. אחר כך אפשר להוסיף את השאלות המעשיות, איך, מה ומתי. אם הריבונות הישראלית על השטח שבין הנהר והים לא מוגדרת כיעד, בסופו של יום, כך או אחרת, נגיע למדינה פלשתינית, כי אין ואקום. מי שלא מגדיר את הריבונות כיעד, מרגיל את העולם לכך שהשטח לא שייך לנו, יוצר ומקבע לנו תדמית של פולשים לשטח זר. קשה לשכנע את העולם כאשר אנחנו מסרבים לטעון לבעלות בשטח, להחזקה בו בדין, וזאת הרי המשמעות של אי החלת ריבונות ואפילו אי הצבתה כיעד, כחזון".

אולי יעניין אתכם

בנושא 1217c החלת ריבונות על שטח שכבשנו

בנושא 1217c מסיפורי התנ"ך ועד משה זר – המורשת מתעוררת

גם תודעת הימין נשחקת כשהריבונות אינה יעד מוגדר וברור

"גם בהיבט הפנימי", אומרת נורדמן, "כאשר אין הגדרה ברורה של הריבונות כיעד, המציאות תתכנס לעוד נסיגות. הכול מתחיל בתודעה העצמית שלנו שהשטח לא שייך לנו, מהעדר חזון של ריבונות ישראל".

לבד מהפרקטיקה המדינית־מעשית, מסמנת נורדמן פגיעה נוספת הנובעת מהיעדר חזון מדיני של ריבונות. "גם מי שמוגדרים אנשי ימין נפגעים מכך. יש כאן כיבוי של התקווה. אנשים לא יודעים לדמיין משהו אחר. הם אומנם אומרים לא למדינה פלשתינית, כי הם מבינים שזו סכנה קיומית, אבל הם לא יודעים לומר מה כן, בעצם. הזרם המרכזי במחנה הלאומי לא יודע להגיד מה הוא רוצה במקום. אפשר לראות את המגמה הזאת אצל הרבה אנשים טובים בליכוד שנטיית הלב שלהם לאומית וימנית, אבל הם לא מציבים יעד וחזון. בלי סמוטריץ' וסטרוק הם לא היו מקדמים את ההתיישבות בעצמם. הסנטימנט של אנשי הימין האלה הוא של אהבת ארץ ישראל, אבל בהיעדר חזון הם לא יודעים לפעול אחרת, ומכאן קלה הדרך להתבלבל כשמפחידים אותם עם טענות לאפרטהייד, עם שאלת הדמוגרפיה ועוד. הימין הזה אפילו לא מגיע לבחינה רצינית של השאלות הללו, כי החזון איננו. החלופה של ריבונות ישראל לא קיימת אצלו אפילו בדמיון".

"אם אין לך את הריבונות כיעד, אתה גם לא עובד על תוכנית מעשית למימוש היעד הזה, וכך לעולם לא תגיע אליו. המשמעות היא שהמציאות תיקח אותנו ליעד אחר. אין ואקום", היא שבה וקובעת. "גם הימנעות מהחלטה היא החלטה. המחשבה שנוכל להישאר עם הסטטוס־קוו, 'לנהל את הסכסוך' לנצח, היא טעות איומה. שבעה באוקטובר הוא תוצאה של המחשבה המשאלתית הזאת, כאילו יש אפשרות לא להחליט, כאילו הסטטוס־קוו מובטח לנו עד שנחליט אחרת. ראינו שהמציאות מתקדמת לכאן או לכאן, איתנו או בלעדינו. אותו דבר עלול לפרוץ עלינו ממרכז הארץ, רק חמור הרבה יותר, חס וחלילה. הכול תוצאה של 'ניהול הסכסוך', של העדר חזון".

תבוא גם שעת השאלות הפרקטיות

ולאלה שמעלים שוב ושוב את שאלת ה"מה נעשה עם הערבים" ורואים בה שאלה שנועלת את הדיון, מזכירה עורכת הדין נורדמן כי לא זו השאלה שאמורה לנעול את הדיון, אלא השאלה אם קיימת היתכנות לקיום יהודי לאורך זמן ללא ריבונות כאשר מותני המדינה יצטמצמו ל־17 קילומטרים ושרשרת ההרים השולטים על לב הארץ תהיה נתונה בידי האויב. "התשובה היא לא. אי אפשר להתקיים כך. אין לנו שום אפשרות לוותר על השטח הזה. ישראל היא היחידה שצריכה לשלוט בשטח הזה, אדמתה, שלא גזלה מאיש, אם אנחנו מעוניינים להמשיך להתקיים כאן לאורך זמן. זו השאלה והתשובה שסוגרות את הדיון. כשמבינים שאין אפשרות אחרת, נותרת רק הריבונות, וכל השאר הן שאלות משנה. שאלות חשובות, מורכבות ומאתגרות, אבל אין שום אלטרנטיבה אחרת. ריבונות היא צורך קיומי, היא נקודת המוצא. מכאן אפשר להמשיך לדון בפרטים".

באשר לשאלות המורכבות הללו, שנורדמן מקפידה שלא לזלזל בהן, היא סבורה כי המענה חייב לבוא דרך עידוד הגירה מאסיבי כפרויקט לאומי־ציוני שיעשה שימוש בתמריצים חיוביים ושליליים. מי שיישאר כאן, היא אומרת, לא יקבל אזרחות בעתיד הנראה לעין, ולא, היא מסרבת להיות מואשמת באפרטהייד. "אין כאן שום אפליה על רקע מוצא או צבע עור. ההאשמות האלה הן תעמולה נגד מדינת היהודים או עצלות אינטלקטואלית. ערביי עזה ויו"ש לא יקבלו אזרחות לא מפני שהם ערבים, אלא מפני שהם אויבים, ואנחנו לא אובדניים. אין שום קשר בין זה ובין אפרטהייד".

האם ישראל פספסה בראשית המלחמה את ההזדמנות לבצע מהלך כזה בגיבוי אמריקאי? לטעמה של נורדמן, בהחלט כן. "כואב לי פיזית מהמחשבה על מה שפספסנו כאן. מדובר בנשיא האמריקאי האוהד ביותר שהיה ושצפוי לנו בעתיד הנראה לעין, ופספסנו את ההזדמנות שנקרתה בדרכנו, לאסוננו, לאחר הטבח והלגיטימציה הבינלאומית בעקבותיו. יכולנו להילחם כמו שהיינו אמורים אחרי מכה כזאת, לכבוש את עזה כולה, אדמתנו, שוויתרנו עליה בעבר ברוב טיפשותנו. להגר את האויב. כל התנאים יצרו את האפשרות לגמור את הזירה הזאת אחת ולתמיד".

"כולנו זוכרים את הרגע שבו טראמפ הניח את העט שלו על השולחן כדי להראות לכולם עד כמה קטנה ישראל לעומת הים הערבי שמסביב. טראמפ הניח תוכנית הגירה, תוכנית רחבעם זאבי מפי מנהיג העולם החופשי, מי פילל, ואנחנו החמצנו את השעה החמצה פושעת. החמצנו כי הלבבות אצלנו לא הוכשרו לכך, החלופה הזאת לא הייתה חלק מהדיון הציבורי שלנו והמנהיגות לא רצתה בה. אי אפשר להאיץ ברגע אחד מאפס למאה. לכן חשוב לעסוק בזה, כדי שלא נפספס גם בעתיד. והלוואי שלא נצטרך עוד אסונות כדי ליצור הזדמנויות".