מאחורי הפרגוד בבית הכנסת: התסכול מהימין והפחד מעליית השמאל

זה כבר הפך לנוהג ידוע ונפוץ בכלל בתי הכנסת בישראל, שככל שהבחירות מתקרבות כך השיח הפוליטי לפני ואחרי (ולא נעים לומר, גם תוך כדי) התפילה הולך וגובר. כמי שמתפלל מדי שבת בשלושה בתי כנסת שונים, של ציבורים שונים ומגוונים, וכמובן עוסק בסיקור פוליטי, באופן לא מפתיע הייתי שותף להרבה מאוד שיחות כאלה בשבת האחרונה. מה שעניין אותי לא היה "לפרוס את משנתי", אלא בעיקר לשמוע. לשמוע כדי לנסות להבין, ולו במקצת, לאן נושבת הרוח בקרב צעירים דתיים לאומיים, צעירים חרדיים, ודור מבוגר יותר משני הקהלים.

נקדים ונאמר: ברור לי כי לא מדובר במדגם מייצג. מדובר בסוף בכמה עשרות אנשים, שגרים באזור מסוים, וחיים בצורה מסוימת. הרי ברור לכל שעמדותיו של החרדי מלב רחוב רבי עקיבא בבני ברק, אינן זהות לעמדותיהם של חרדים שחיים ומתפללים יחד עם דתיים לאומיים בפתח תקווה כעניין שבשגרה. אגב, בדיוק כמו שברור שהדברים הבוערים למתיישב הדתי מקרני שומרון או קדומים אינם זהים, ואולי אף רחוקים מאוד, ממה שמעניין את הדתי לאומי הממוצע שחי בערים (ובכל זאת, בהצלחה לדתי לאומי הממוצע למצוא נציגים שמבינים אותו באחת המפלגות שפונות לקהל הדתי).

מצד שני, גם הסקרים המקצועיים, שאנשי מקצוע ותיקים עומדים מאחוריהם, מראים פערים עצומים בין האחד לשני. אז לא בטוח כמה אפשר לסמוך על הסקרים השונים כאל מדגם מייצג כלשהו. בקיצור, אנחנו נמצאים בברוך, שאולי יקבל פתרון בעוד יומיים. וכל שנותר לנו עד אז הוא לנסות לזהות מגמות, לפי מה שאנחנו מצליחים להיחשף אליהם. לכן השורות הבאות, ברובן, יהיו מסקנות מאותן שיחות רבות שקיימתי במהלך השבת האחרונה. חלקן יעסקו דווקא בראיונות ראשי המפלגות בערוצים השונים.

לא מצביעים מאהבת מרדכי, אלא מפחד מהמן

אם יש מכנה משותף לכל השיחות הללו, הוא תסכול עמוק. הפרדוקס של הימין בישראל הופך לברור יותר מרגע לרגע. רוב מוחלט של הציבור הישראלי מגדיר את עצמו כימני. אבל במרבית הסקרים אין למפלגות הימין ממשלה. אפשר לנסות לתרץ אינספור תירוצים. בסוף, מדובר באכזבה גדולה של הציבור הימני מהנציגים הפוליטיים שלו, והדבר ניכר. כשהמצביע הימני יגיע לקלפי ביום שלישי, סביר להניח שהפתק שהוא יבחר לא יהיה מ"אהבת מרדכי", אלא מ"שנאת המן", או אם להיות מדויק יותר: מפחד מצמית מ"המן".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אסף משניות עוצמה יהודית בקמפיין למצביעי פייגלין: "אל תצביעו ט', זה מחזק רק את סמוטריץ'"

עוד מאת אסף משניות השמאל מאורגן, הימין צריך אחוזים גבוהים. מה יפיל את הגושים?

בכל אחת מהשיחות הללו האמירות היו זהות. "אנחנו לא רוצים לדמיין בכלל את האפשרות שממשלת שמאל תקום" נאמר לי בשלל וריאציות. כשניסיתי לברר מה החשש המרכזי, קיבלתי מגילה ארוכה. החל ממשלה עם רע"מ והמשותפת, דרך החשש שמי שיובילו את הממשלה הבאה יתקפלו בסוגיות אסטרטגיות כדוגמת המשך האחיזה בעזה ובלבנון, הפחד מהחזרת רעיון המדינה הפלשתינית לשולחן ועד לקידום חקיקה אגרסיבי שיפגע בדתיים בישראל.

הסעיף האחרון הוא לא אירוע אזוטרי. אני שומע אותו שוב ושוב, ומכל כיוון. "אם הם יעלו לשלטון, הם ירדפו אותנו אישית" אמר לי חבר קרוב. "הם יגרמו לכך שיהיה לנו קשה עד בלתי אפשרי לעבוד בשוק הכללי. רק בגלל זה אני הולך להצביע למישהו ממחנה הקואליציה. לא בגלל שום סיבה אחרת". לא לחינם קמפיין הציונות הדתית בימים האחרונים מתמקד באיומים של יאיר גולן לסגור את מכינת עלי ("רק להפסיק לה את המימון הממשלתי") ולהחשיך את ערוץ 14 ("מדובר בערוץ תעמולה. אם הוא יחזור בתשובה הוא יוכל לשדר, אם לא- הוא ייסגר").

מי שהגדיר זאת בצורה נהדרת היה יו"ר מפלגת זהות, משה פייגלין, בראיון שערכתי איתו במסגרת פודקאסט הבחירות של אתר 'בשבע'. "אנחנו לא משוגעים כדי לתת את השלטון לאיזנקוט וחבורתו. אבל אנחנו רוצים שדברים יתנהלו אחרת" אמר פייגלין באותו ראיון שמצורף כאן.

חפצים בבשורה חדשה, חוששים מאחוז החסימה

את הדברים שפייגלין אמר בסוף הציטוט, שמעתי בלי סוף בימים האחרונים. חלק עצום בקרב המצביעים, במיוחד הצעירים שבהם, כלומר גילאי 30 ומטה, היו שמחים להצביע למפלגות אחרות. לשחקנים אחרים שלא היו כאן בארבע השנים האחרונות. לכן כמעט כל מי שדיברתי איתו, תלוי המגזר ממנו הוא מגיע, שם במרכז ההתלבטויות שלו את וינטר או 'הציבור החרדי' של לייטנר.

השניים מייצגים את מה שרבים רוצים: משהו חדש, אבל ימין. לצד זאת, אותם מתלבטים חוששים מאוד מאחוז החסימה הגבוה. אצל לייטנר אין התלבטות. הוא לא עובר את אחוז החסימה, וכולם, כולל במפלגתו, מבינים זאת. הריצה שלהם נועדה להראות כוח, ולפתוח בצעדים כדוגמת מה שאיתמר בן גביר עשה בראשית העשור, כשרץ למרות שידע שלא יעבור את אחוז החסימה. ויחד עם זאת, רבים שרוצים להצביע לו, אומרים שלא יעשו זאת בגלל שהם לא רוצים לזרוק את הקול שלהם לפח.

"הייתי מצביע לו, אבל להצביע לו זה לחזק את איזנקוט, כי זה קול שלי שיכול ללכת לאחת ממפלגות הימין. ואין לי שום כוונה לחזק את איזנקוט" אמר לי מכר חרדי צעיר בתפילת ערבית של מוצאי השבת. עבורו זאת תהיה הפעם הראשונה שהוא מצביע בבחירות. הוא וחברים שלו הם אלה שבחרו שלא להתגייס לצה"ל. הם לא לומדים בישיבות המפוארות בחברה החרדית, ובהחלט היו צריכים להתגייס. ואם כל זאת, הם ממש לא הולכים להצביע למפלגות החרדיות הקיימות. אם להשתמש במילותיו, "אנחנו פשוט שונאים אותם" הוא אמר.

הוא לא היחיד. במהלך הימים האחרונים יצא לי לדבר גם עם קבוצת צעירים חרדים מקבילה. אלה שכן לומדים בישיבות הרציניות ביותר, וגם הם כמובן לא מתגייסים. הם הפכו בחודשים האחרונים לקיצוניים במיוחד. מאמצים טרמינולוגיה מעולמות חסידות סאטמר. גם הם לא מתכוונים להצביע למפלגות החרדיות הותיקות. הם פשוט לא ילכו להצביע. ואם תשאלו, "אבל הרב לנדו אמר להם לצאת ולהצביע. הם לא יקשיבו לו?", אז מסתבר שבקרב הציבור הצעיר החרדי, וזה לא משנה אם הוא רואה בעצמו ישראלי או מקצין למחוזות סאטמר, מעמדו של הרב לנדו לא איתן במיוחד.

אז למי אותם אנשים שרצו להצביע ללייטנר ילכו להצביע? לליכוד או לבן גביר. לפחות לפי מה שהם אומרים. רבים מהם דווקא מעדיפים את בן גביר. הסיבה: הוא דתי, ואפשר לסמוך עליו בנושאי דת ומדינה. זאת גם הסיבה שהרב יצחק יוסף מנהל קמפיין אגרסיבי נגד בן גביר בעניין העליה להר הבית, כולל ביטויים קשים מאוד. גם הוא מבין שחלק לא מבוטל ממצביעיו (סליחה, מצביעי ש"ס) וממצביעי יהדות התורה עוברים לבן גביר, והוא רוצה למנוע את הדימום המתמשך.

עופר וינטר והתעויוט

גם בקרב צעירים בציבור הדתי לאומי יש אירוע דומה למדי, אבל סביב עופר וינטר. הזעם בקרב צעירים בציבור הדתי כלפי החברה החרדית עצום. בכל שיחה שכזאת הצעירים אומרים במפורש כי המפלגות החרדיות, ואולי אפילו החברה החרדית כולה, היא לא שותפה של הציבור הדתי. זה לא רק עניין חוק הגיוס, אם כי הוא כמובן תורם הרבה. זה גם ההתבטאויות של מנהיגי הציבור החרדי. האמירות של הרב לנדו כי חבל שהוקמה מדינת ישראל ולא נשאר כאן שלטון זר או שלטון ערבי הן לא אמירות לגיטימיות בשום אגף של הציבור הדתי. כנ"ל האמירות שיוצאות מש"ס כי גם כיום, תחת מדינת ישראל. אנחנו עדיין חיים בגלות.

עבור רבים בדור הצעיר הזה, וינטר הוא התשובה המושלמת. זה לא רק יחסו אל סוגיית גיוס החרדים, אלא כלל העמדות אותן הוא מציג. כי בסוף, למרות שנורא היינו רוצים שהמצב יהיה אחר, ישראל לא הצליחה לנצח את המלחמה. לא מול חמאס, לא מול חיזבאללה, ולא מול איראן. לא מדובר בדברים שאני קבעתי, אלא בראש הממשלה עצמו. מטרות המלחמה היו נורא ברורות, וישראל לא עמדה בהם. והציבור מודע לכך, והוא מאוכזב מאלה שהבטיחו לו שהמלחמה תסתיים בניצחון. זאת גם הסיבה שהקמפיין המגוחך לפיו וינטר יערוק לשמאל לאחר הבחירות לא הצליח לתפוס אחיזה במציאות.

אלא ששוב סוגיית אחוז החסימה עולה מחדש. כי וינטר נע סביב אחוז החסימה, לאחרונה מלמטה. לוינטר יש מסלול די סביר לכניסה לכנסת. הקולות של מאוכזבי הימין שנשארו בימין, הקולות הנוטשים הקבועים של בנט, וגם חלק מהקולות שהיו אצל בני גנץ שפרש. לכאורה, הדרך לכנסת אמורה להיות סלולה. אלא שהמצב בסקרים אחר לגמרי.

יש הרבה אשמים בכך. קמפיין הליכוד שהולך על הראש של וינטר הוא דוגמא נהדרת לכך. הקמפיין מצליח, ומצביעים של וינטר עוזבים אותו בגלל החשש שלא יעבור, ואז איזנקוט יקבל את השלטון. אך גם וינטר עצמו אשם במצב הרעוע בו מפלגתו נמצאת רגע לפני פתיחת הקלפיות. אפשר להגיד שמדובר ביוהרה, אפשר לומר במדובר בחוסר הבנה פוליטית. בין כך ובין כך, וינטר עשה שלל טעויות לאורך הדרך שהובילו אותו עד הלום. המרכזית שבהן היתה הסירוב שלו לרוץ יחד עם לייטנר.

כזכור, בימים שלפני הגשת הרשימות התנהל מו"מ בין השניים. לייטנר רצה מקום ריאלי, כלומר מקומות 4 או 5. וינטר סירב. הוא היה בטוח כי הוא ישיג 8-9 מנדטים לבד. לכן הוא הציע ליו"ר 'הציבור החרדי' רק את המקום ה-9. על זה השיחות התפוצצו. אפשר רק לדמיין מה יכול היה לקרות לו השניים היו רצים יחד. איזו בשורה הדבר היה מביא לפוליטקה הישראלית. אבל זה לא קרה, וזאת רק דוגמא לטעויות של וינטר.

לפי כמעט כל סקר אפשרי לא הולכת לקום ממשלה בתום הבחירות הקרובות. מה שאומר שאחד משני התרחישים יקרה: או הפרת הבטחות סדרתית, או הליכה לבחירות נוספות. לא לחינם שאל עמית סגל אתמול בפגוש את העיתונות את נפתלי בנט מה מבין הבטחותיו היא "הבטחה ליבתית". כי כולם יודעים שאין אפשרות לעמוד בכל ההבטחות שהושמעו לגבי החרמות. בנט רמז בצורה מאוד ברורה ששום הבטחה שלו בעניין הרכב הקואליציה הבאה אינה רלוונטית הוא ממש סירב להגדיר את הבטחתו שלא לשבת עם נתניהו, או לחלופין עם המפלגות הערביות, כ"הבטחה ליבתית". כנ"ל בסוגיית הישיבה עם החרדים, אם כי במקרה הזה דווקא יעקב אשר, יו"ר דגל התורה, כן אמר שהם לא יוכלו לשבת עם בנט, ושחרר אנחת רווחה בקואליציה.

בין שאנחנו נחזה בהפרת הבטחות סיטונאית, ובין שנלך לבחירות נוספות, דבר אחד חייב להיות ברור: אי אפשר להשאיר את אחוז החסימה בגובהו הנוכחי. חובה להוריד אותו, הן כדי לאפשר לכוחות חדשים לצמוח, ובעיקר כדי להתחיל לתקן את המערכת הפוליטית, ולהשיב אליה את האמון הציבורי