המאחד ועונשו: גנץ יצא מהשורה ושילם את המחיר האלקטורלי

"בלב כבד ומתוך אחריות, החלטתי להסיר את מועמדותי לכנסת ה־26. כמעט 50 שנה שאני משרת את המדינה, כחייל של ישראל. מעולם לא נטשתי קרב, וגם בקרב על האחדות אינני מפנה גב", כך מסר השבוע (שני) יושב ראש 'כחול לבן', הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר בני גנץ את החלטתו לפרוש מהמרוץ, רגע לפני הבחירות.

ההחלטה על הפרישה הגיעה כשבוע בלבד מאז הכרזתו הנחרצת על ריצה עד הסוף. "הפוליטיקאים משני הגושים מתנגדים לאחדות שאני מקדם. הם רוצים הכרעה, הקרע משרת אותם פוליטית. הם מובילים את ישראל לעוד בחירות, לממשלות צרות שיקרעו אותנו מבפנים, שיגרמו לאויבים שלנו לתקוף אותנו שוב. על מנת להילחם באויבינו אני חייב להיאבק על האחדות בינינו, ולכן אני רץ עד הסוף", אמר גנץ באופן שאינו משתמע לשתי פנים, "אני לא שייך לאף גוש, כל מי שטוען שאני שורף קולות משקר ומפחד".

אך למרות הדברים הברורים, המשך ההידרדרות בסקרים והנטישה ההמונית של חברי המפלגה, שמצאו להם מקומות ריאליים יותר במפלגות אחרות, כנראה עשו את שלהם והובילו להחלטה הגורלית. בנאום הפרישה שלו בכפר המכבייה אמר גנץ: "אני עדיין מאמין בכל ליבי בדרך שבה הלכתי מיומי הראשון בפוליטיקה – דרך של ממלכתיות ואחדות שמציבה את ישראל לפני הכול. רבים מאמינים בדרך זו ונלחמים עבורה, ואני מוקיר להם תודה על השותפות לדרך. לצערי, בעת הזו, לא הצלחתי לשכנע בדרכנו מספיק מהעם – והאחריות היא שלי. אני עדיין משוכנע שהדרך שלנו היא הנכונה – הצורך בממשלת אחדות ציונית וחוצת גושים גדול מכל אדם או מפלגה, והוא הפתרון היחיד נוכח האתגרים, הסכנות, וגם ההזדמנויות הניצבות בפני עם ישראל. החלטתי הערב אינה נובעת מוויתור על הדרך – יש בי אמונה עמוקה במה שהניע אותי לצאת אליה מלכתחילה".

על אף המחיר הכבד ששילם על ההחלטה להצטרף לממשלה עם פרוץ המלחמה, במבט לאחור גנץ שלם איתה לגמרי. "בשבעה באוקטובר 23' נפלו השמיים על מדינת ישראל, שהייתה לראשונה מאז הקמתה תחת איום קיומי", אמר גנץ, "בעת ההיא – כשאלפים מבני עמי, אחיי ואחיותיי נטבחו, ומאות נחטפו, כשיישובים שלמים נכבשו, בחרתי להיכנס תחת האלונקה. לשותפיי אמרתי כבר באותו הבוקר שאני עושה זאת גם בידיעה שעלול להיות לכך מחיר פוליטי כבד. עבורי, כל ילדה וילד שחזרו מהשבי, כל לוחם שיצא אל הקרב חמוש באמונה באחדות ישראל – הם המבחן העליון למעשיי. ולכן, גם הערב, אין שלם ממני על הבחירה החשובה בחיי הציבוריים. ואם חלילה יידרש ממני לעשות מעשה כזה בעתיד, אעשה אותו שוב ללא היסוס".

אולי יעניין אתכם

בנושא 1217b חשיפה: מפלגת 'הציבור החרדי' ממומנת על ידי נדבנים מהשמאל העמוק

בנושא 1217b הבחירות שלפני הבחירות: המפתח אצל הערבים, ליברמן וגולדקנופף

אבו מאזן בראש העין

הידרדרותו של בני גנץ בסקרים, משיא של יותר מ־30 מנדטים אל מעבר לגבול אחוז החסימה, נבעה בעיקרה משחיקה מתמשכת במיצובו הפוליטי, אשר לא הותירה לו קהל יעד מוגדר. הישארותו הממושכת בקבינט המלחמה, לצד היציאה המאוחרת ממנו, פגעו בתדמיתו משני קצוות המתרס: מפלגות השמאל ותומכיהם ראו בו מי שסיפק לגיטימציה ממושכת לבנימין נתניהו, ואילו במחנה הימין נתפסה פרישתו כצעד פוליטי בזמן מלחמה.

המצב הידרדר עוד יותר כשבאופוזיציה צצו מנהיגים תקיפים וחדים יותר כפטריות אחר הגשם, ובמקביל בכירים ושותפים מרכזיים במפלגה שלו החליטו לעזוב. הנטישות הללו גרמו למפלגה להיראות לא יציבה, ובקרב מחנה 'רק לא ביבי' אבד האמון ביכולתו של גנץ להוות חלופה אמיתית לשלטון. ככל שהתקרב המועד האחרון להגשת הרשימות לבחירות, גנץ מצא את עצמו במצב כמעט ללא מוצא, כשהוא סופג אש ולחצים מכל כיוון. מנהיגי מפלגות אחרות במרכז־שמאל הפעילו עליו לחץ כבד מאוד לפרוש, כדי שלא ירוץ ויבזבז קולות שיכולים לרדת לטמיון מתחת לאחוז החסימה. במקביל, ניסיונות אחרונים שלו לאחד כוחות עם גורמים חדשים לא המריאו, וגם הדמויות החדשות שגייס לרשימה לא הובילו לתוצאה המיוחלת.

אף שאך לפני ימים ספורים ב'כחול לבן' עוד התהדרו בתחזית של הסוקר שלמה פילבר כי "מוקדם להספיד את כחול לבן – יש להם קהל שמרן, מתוסכל, שמתלבט ורוצה את גנץ ולא בטוח שיעבור. גנץ מתחזק וכבר פעמיים עבר בהפתעה בשבוע האחרון", זה כנראה לא הספיק. כעת, לאחר הפרישה איבחן פילבר כי "לא יהיה מופרך להעריך שרבים מהמנדט של תומכיו יעדיפו מפלגות ימין על פני מפלגות בגוש השמאל".

"ההחלטה של יושב ראש המפלגה בני גנץ, ושלנו, חברי הרשימה, שלא להמשיך בהתמודדות של כחול לבן בבחירות הקרובות אינה פשוטה. אבל היא נכונה בעת הזאת, ואני שלמה איתה ותומכת בה", מציינת חברת הכנסת פנינה תמנו־שטה, מספר 2 ברשימת 'כחול לבן', "רצינו להמשיך בעשייה ביתר שאת, בדרך ממלכתית, מקצועית ומאחדת. אבל האחריות לעתידה של ישראל מחייבת אותנו לראות את התמונה הרחבה ולקבל גם החלטות כאלה, אפילו כשהחזון והדרך שלנו נכונים בעינינו. לפעמים צריך לדעת לעצור לטובת הכלל.

"גם בתקופות הקשות, בני המשיך להניף את דגל האחדות ולפעול לחיבור בין חלקי העם. הוא הבין, וביתר שאת אחרי שבעה באוקטובר, עד כמה החוסן, הביטחון והעתיד שלנו תלויים ביכולתנו לעמוד יחד. מתוך האמונה הזאת בחרתי להמשיך ללכת איתו ולצידו, גם כשהדרך הייתה קשה, גם כשחברים נטשו את הספינה, גם כשהוצעו לי דרכים אחרות, ומתוך הכרת תודה והערכה לאדם ולשותפות", היא הוסיפה, "כשיש חשש שהרשימה לא תעבור את אחוז החסימה, האחריות שלנו היא לאפשר למי שנותנים בנו אמון לבחור במי שיוכלו לייצג אותם בכנסת, גם במחיר ויתור על ההתמודדות שלנו הפעם".

בשולי הדברים יצוין כי בעקבות החלטת בני גנץ ומפלגת כחול לבן לפרוש מהמרוץ, עולות שאלות באשר לחובות המפלגה והחזרת מקדמות מימון הבחירות. על פי פרסום ב'כלכליסט', למפלגה חוב של כ־11.7 מיליון שקל, אשר ככל הנראה יישאר לנצח, כמו במקרים אחרים של מפלגות שנעלמו מהמפה הפוליטית בשלב כזה או אחר. זאת בנוסף ל־11.5 מיליון פתקי הצבעה שהודפסו בעבורה וצפויים להיזרק.

בני גנץ נכנס לפוליטיקה בסוף 2018 כרמטכ"ל לשעבר והקים את מפלגת 'חוסן לישראל', אשר התאחדה בהמשך עם מפלגות נוספות ליצירת רשימת 'כחול לבן'. הרשימה הצליחה להציב אלטרנטיבה שלטונית לבנימין נתניהו, אך לאורך דרכו קיבל גנץ החלטות שנויות במחלוקת, ובראשן ההחלטה להיכנס פעמיים לממשלה תחת נתניהו: ב־2020 בעקבות משבר הקורונה, וב־2023 עם פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר. אף שצעדים אלו הוסברו על ידו כצעדים ממלכתיים למען המדינה בשעת חירום, הם הובילו לפירוק שותפויות פוליטיות.

בתקופתו כשר הביטחון בממשלת בנט־לפיד ניהל גנץ את מערכת הביטחון והוביל מדיניות שכללה גם מהלכים מול הרשות הפלשתינית, ובראשם אירוח יושב ראש הרשות אבו מאזן בביתו הפרטי בראש העין. יחסיו עם ההתיישבות ביהודה ושומרון היו מתוחים, בעיקר על רקע אכיפה נוקשה באזור ופינוי נקודות התיישבות חדשות כמו אביתר, שתושביו פונו במסגרת מתווה מוסכם והמקום הפך לנקודה צבאית.

בסופו של דבר, הקריירה הפוליטית של גנץ נחתמה בשחיקה מתמשכת. הנטישה ההדרגתית של שותפיו הקרובים ובכירי מפלגתו בזה אחר זה הותירה אותו מבודד וערערה את תדמיתו הציבורית, דבר שהשתקף בירידה עקבית בסקרים עד למצב שבו מפלגתו נותרה מתחת לאחוז החסימה. המציאות הזאת הובילה אותו להחלטה הבלתי נמנעת לפרוש מן המרוץ רגע לפני הישורת האחרונה של הבחירות, כדי למנוע את התרסקות המפלגה ואובדן קולות לגוש.

"מפלגת כלאיים לא מוגדרת"

בניגוד לרבים במערכת הפוליטית שמיהרו לברך על צעד "ממלכתי ואחראי" שנועד למנוע אובדן קולות לגוש, אביב בושינסקי, לשעבר יועץ התקשורת וראש המטה של בנימין נתניהו, מציע זווית הרבה יותר מפוכחת לאירוע. לדבריו, השחיקה הממושכת בסקרים והירידה אל מתחת לאחוז החסימה הציבו את גנץ בפני מלכודת פוליטית. "בשלב מסוים כבר חשבתי שהוא ירוץ עד הסוף מתוך כעס או נקמה, כסוג של 'תמות נפשי עם פלישתים' נגד מי שלא העריך את תרומתו", אומר בושינסקי, "מעבר לכך, היו מסביבו גורמים שנהנו מכספי מימון המפלגות – ראינו קמפיין מודעות ענק על אוטובוסים עם מסרים אמורפיים כמו 'הוא בחר בנו', שלא בדיוק דומים לקמפיין בחירות קלאסי".

גם העובדה שגנץ בחר לפרוש ברגע האחרון, ממש ערב פתיחת ההצבעה בצה"ל, אינה נתפסת בעיני בושינסקי כמחווה של אלטרואיזם טהור. "אם הוא היה כזה אלטרואיסט, הוא היה צריך לפרוש עוד לפני שהנציגים בחוץ לארץ הצביעו", הוא מציין באירוניה, "אלפי אזרחים בחו"ל כבר הצביעו, ומי שבחר במי שנכנס מתחת לאחוז החסימה – הקול שלו ממילא הלך לפח".

אז מה בכל זאת הניע את המהלך? לטענת בושינסקי, הדגש המופרז של גנץ בנאומו על חשיבות האחדות אינו מקרי, והוא מסמן את היעד הבא של הרמטכ"ל לשעבר. "בימים האחרונים גנץ פשוט דאג למצב את עצמו כאיש של אחדות, כי רק מי שמציג קו כזה הופך למועמד לגיטימי לתפקיד נשיא המדינה. ברגע שהוא הבין שאין לו קליינטים במערכת הפוליטית, הוא שינה כיוון. לדעתי, בימים האחרונים הוא כבר התחיל את הקמפיין שלו לבית הנשיא".

בושינסקי מציב מראה מול הבטחות העבר של גנץ ומעריך כיצד ייזכר בדפי ההיסטוריה הפוליטית. הוא מזכיר כי גנץ התחייב עם כניסתו לפוליטיקה ב־2018 לבוא לעשר שנים בלבד ולפעול נגד נתניהו, אך בפועל נכנס איתו לממשלה פעם אחר פעם. "הוא ייזכר כפוליטיקאי עגום", מאבחן בושינסקי, "כאדם שבאמת רצה בטובתם של אזרחי המדינה, אבל התנהל לא פעם כפוליטי נאיבי".

מה הוא עשה לא נכון? הוא הכי קונצנזוס שיש. אנשים לא רוצים קונצנזוס?

"הציבור הישראלי אינו סולד מאחדות, אלא תובע מנהיגות שמציגה דרך ברורה ומובחנת – אלמנט שגנץ לא הצליח לספק לאורך דרכו. אנשים רוצים לדעת מה הדרך, ויש הערכה לפוליטיקאי שמציג כיוון חד, אפילו כזה שחולקים עליו. אריאל שרון הוביל את ההתנתקות והציבור העריך את אומץ הלב, ואפילו איתמר בן גביר מראה דרך ולא פוסח על שתי הסעיפים. מי שמציג עמדה ונאמן לה מביע מנהיגות, ואילו גנץ פשוט איבד את דרכו".

לדבריו, הכשל הציבורי של גנץ נבע כתוצאה מזיגזג פוליטי ממושך ששחק את אמון הבוחרים. "בהתחלה הוא הצטרף לממשלת החילופים של נתניהו, אך כשקיבל מנדט להחליפו, נתניהו ערבב אותו. ואחרי שבעה באוקטובר גנץ חזר על אותה הטעות ונכנס שוב לממשלת החירום", מסביר בושינסקי, "הציבור תהה אם הוא אינו מסיק מסקנות, ודווקא כשנתפס כגורם ממלכתי – קם ושוב פרש. הזיגזגים הללו הותירו מפלגה שהיא יצור כלאיים לא מוגדר".

את השחיקה הזאת משווה בושינסקי לקריסת מפלגת המרכז ב־1999. "זה תסריט כמעט זהה לאיציק מרדכי, שפרש יומיים לפני הבחירות מחוסר סיכוי. בעימות המפורסם ביניהם שאל אותו נתניהו 'מה הדרך שלך?'. כשהציבור לא מבין את הדרך, הוא לא יכול ללכת אחרי המנהיג. גנץ אומנם נתפס כאיש ישר, נחמד ומעורר סימפתיה, אך בפוליטיקה זה פשוט לא מספיק".

בתשובה לטענה כי פוליטיקאים רבים במערכת משנים את עמדותיהם לאורך השנים, מחדד בושינסקי את ההבדל היסודי בין גמישות טקטית לבין היעדר אסטרטגיה. "גם נתניהו דיבר בעבר על מדינה פלשתינית או קיצץ בקצבאות, וגם נפתלי בנט ישב עם רע"מ", הוא מזכיר, "פוליטיקאים עושים התאמות, אך כשהם משנים מסלול הם דואגים להציג דרך חלופית, לנמק אותה ולשכנע בה. הסיסמה 'רק אחדות' לא נתפסה כאמונה אמיתית מיומו הראשון של גנץ בפוליטיקה, ובנקודה הזאת בדיוק נחתם הכשל שלו".

המחנה מעניש מיד

פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן מציע זווית שונה להתרסקות של גנץ. לשיטתו, הכשל הוא לא רק במועמד, אלא במחנה שהוא ניסה לייצג. אם כן הפרישה של גנץ היא תוצאה קלאסית של דינמיקה גושית נוקשה במרכז־שמאל, שאינה סובלת כל נכונות לפשרה או לאחדות עם בנימין נתניהו.

"ההודעה שלו לא הייתה הפתעה גדולה", מסביר כהן בשיחה עם 'בשבע', "תמיד קורה במערכות בחירות שחלק מהמתמודדים לא רצים עד הסוף מכל מיני סיבות. כשאתה עומד על אחוז וחצי או שניים וחצי בסקרים, מעטים ממשיכים. אבל הסיפור האמיתי כאן איננו בני גנץ עצמו, אלא המחנה שלו. המחנה הזה פשוט זרק אותו ברגע שהוא השמיע קולות אמיתיים של אחדות ואי־חרם. כל מי שרק מצייץ בכיוון הזה במחנה המרכז־שמאל – חוטף. ראינו מה קרה אפילו לנפתלי בנט כשפלט שנתניהו יכול להיות אצלו שר אוצר. ברגע שאתה נוגע בדמון, באיש שאסור להגיד את שמו, אתה משלם מחיר אלקטורלי מיידי. זה אומר על המחנה הרבה יותר מאשר על המועמד".

מדוע גורלו של גדי איזנקוט היה שונה, למרות שנכנס יחד עם גנץ לממשלת החירום?

"מפני שאיזנקוט לא אומר כיום שהוא מוכן לשבת עם נתניהו או לפעול לממשלת אחדות. למרות מה שהיה בעבר – בני גנץ המשיך לדבר על אחדות גם עכשיו, וזה דבר שנתפס במחנה הזה כאיסור מוחלט. במציאות הנוכחית, מי שמנסה לצאת מהשורה חוטף ברשתות ומהיריבים הפנימיים. כולם נדרשים ליישר קו סביב פסילתו הטוטאלית של נתניהו".

לדברי פרופ' כהן, המציאות שבה נתקע גנץ מוכיחה כי נכון לעכשיו, אין היתכנות אלקטורלית ממשית למפלגת מרכז טהורה שאינה מגדירה את עצמה בחדות דרך סוגיית 'כן ביבי – לא ביבי'. "מפלגות האמצע משחקות כולן על סף אחוז החסימה. ראה למשל את יועז הנדל, שמנסה לשבת בנקודת האמצע ולא לדבר במונחי כן ביבי או לא ביבי, ומוצא את עצמו נאבק על עצם ההישרדות. הציבור במערכת הבחירות הזאת מראה שהוא רוצה הכרעה. מפלגות מציגות את עצמן כמרכז, אבל בפועל הבוחרים דורשים הגדרה גושית חותכת".

עם זאת, פרופ' כהן מסביר כי הפלונטר הנוכחי מאפיין בעיקר את התקופה שלפני הבחירות, אך לאחריהן התמונה עשויה להשתנות מקצה לקצה. "צריך להבדיל בין הפלונטר שלפני הבחירות לזה שלאחריהן. לפני הבחירות מדברים ברטוריקה נוקשה, אבל ביום שאחרי תוצאות האמת המשחק משתנה לחלוטין. ברגע שנודעים המספרים, אף פוליטיקאי לא רוצה להצטייר כמי שמוביל את המדינה לבחירות נוספות תוך ארבעה חודשים. אז מתחילים לשמוע זמירות חדשות על 'אחריות לאומית' ו'אתגרים', והמהלכים הופכים לפתירים – כולל דרישות של סיעות קטנות לראשות ממשלה כדי למנוע סבב נוסף".

לצד הניתוח על שחיקת המרכז ונפילתו של גנץ, פרופ' כהן מעריך כי הדרמה האמיתית של הישורת האחרונה עברה כעת לזירה אחרת לגמרי: הלחצים הכבדים על מפלגות הקצה בימין, ובראשן רשימתו של עופר וינטר. לדבריו, החשש משרפת קולות במחנה הימין מעביר את הכרעת הבחירות למלכודת הסקר האחרון. "יום שישי שלפני הבחירות הוא קו התחום החוקי, שכן ממוצאי שבת ואילך חל איסור מוחלט על פרסום סקרים", הוא מסביר, "תסריט שבו כל הסקרים ביום שישי מראים שווינטר לא עובר את אחוז החסימה עלול להפעיל לחץ עצום וליצור מפולת של ממש. כשהציבור רואה בסקר האחרון שמפלגה לא עוברת, חלק ניכר מבוחריה נוטש ברגע האחרון כדי לא להשליך את הקול לפח – וזו נבואה שמגשימה את עצמה".

החשש מפני אובדן קולות בימין, מדגיש כהן, אינו תאורטי אלא נשען על טראומה אלקטורלית ממשית: "רק ב־2019, בבחירות של 'הימין החדש', היו חסרים 1,450 קולות בלבד לניצחון ברור של הימין. ברמה הסטטיסטית זה פחות מאחוז, אבל זה שינה את כל המפה הפוליטית. הבאתי לאחרונה מקרה מווירג'יניה, שבו פתק הצבעה יחיד קבע אם ייווצר תיקו בבית הנבחרים. דברים כאלה קורים. תאר לך שיש תיקו 60-60, ופתאום מגלים שלעוד מנדט היו חסרים כמה אלפי קולות בודדים שנזרקו לפח".

לדברי כהן, הפרישה של גנץ והתכנסות הגוש שלו חידדו את הפער הארגוני המובהק שנוצר כעת בין המחנות. "בעקבות הפרישה של גנץ, השמאל והמרכז מגיעים מאורגנים בצורה חסרת תקדים", הוא מנתח, "לכולם יש הסכמי עודפים, ואף מפלגה שם לא נמצאת בסכנת נפילה מתחת לאחוז החסימה. בימין, לעומת זאת, נוצר חיסרון מבני: עוצמה יהודית נותרה ללא הסכם עודפים, וינטר מתנדנד, ויש עוד מפלגות שמסכנות קולות. לימין יש אומנם יתרון דמוגרפי בציבור, אבל כדי להתגבר על היתרון המבני והארגוני של השמאל במערכת הזאת – הימין חייב לממש את הפוטנציאל ולהעלות באופן דרמטי את אחוזי ההצבעה בקלפי".