השבוע לפני 20 שנה יצאו כוחות צה"ל מרצועת עזה, סגרו את השער ופתחו עידן חדש. לפחות זה מה שסיפרו הכותרות הנרגשות בעיתונים, שהתחרו ביניהם מי יאדיר יותר את המהלך המופלא, האמיץ, הגאוני, של נסיגה ללא תנאים מהמקום שמירר את חיי היהודים בארץ ישראל מימי הפלישתים ועד ימי הפלשתינים. כמה סמלי שגירוש היהודים מחבל עזה החל במוצאי תשעה באב והסתיים בז' באלול, שבאותה שנה חל בתאריך הלועזי 11 בספטמבר – יום השנה לפיגועים הקשים בארצות הברית.
עוד באותו לילה הסתערו המוני ערבים משולהבים על בתי הכנסת ביישובים החרבים (ממשלת שרון החליטה לא להרוס את בתי הכנסת, בנימוק ההגיוני שהפלשתינים מכבדים מקומות מקודשים) – ושרפו אותם. זה גרם לזעזוע קל, אבל כלי התקשורת התעשתו במהירות וחזרו לתחזיות המתוקות על חדי קרן שיעופפו בשמי עזה החדשה, שעוד רגע תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון.
אם סינגפור היא מרכז טרוריסטי שמרושת במנהרות מפלצתיות ומצבורים בלתי נתפסים של נשק (לא יודע, לא יצא לי לבקר שם), אז כן, עזה הפכה לסינגפור. אבל אני לא לגמרי בטוח שלזה התכוונו נביאי השמאל. עשרה חודשים לאחר הבריחה נחטף גלעד שליט. אחר כך חמאס השתלט על השלטון ואת ההמשך אנחנו מכירים – אזעקות, טילים, בלוני תבערה, דור שלם שבמקום שדות ירוקים ושמיים כחולים גדל תחת צבע אדום. בדיעבד, ההתנפלות המזוויעה של העזתים על בתי הכנסת של הגוש הייתה רק הקדימון לטבח הבלתי נתפס של השבעה באוקטובר.
ועדיין, כאילו לא קרה פה כלום במשך 20 שנה, כותרות העיתונים זועקות גם היום שחייבים לצאת מעזה ומהר. והפרשנים באולפנים אומרים בחשיבות שכולם מבינים שאין לנו מה לחפש שם. גם הרמטכ"ל, כך הדליפו השבוע מישיבת הקבינט, מזהיר שאם לא נגיע לעסקה עם חמאס אנחנו עלולים להישאר בעזה ולכונן בה ממשל צבאי. מה לנו כי נלין על זמיר, כשנתניהו בעצמו חזר והצהיר כמה פעמים בשנה האחרונה שאין לנו שום כוונה לשלוט בעזה, רק לתת מכה ולצאת. ואז לחזור עוד פעם. ולצאת. ולחזור. חלילה.
אולי יעניין אתכם
ושוב מבטיחים שעזה תיהפך לסינגפור, אבל הפעם באמת כי זה מה שטראמפ רוצה. ובכל מקרה צריך לסיים, אחרת צה"ל עלול להישאר שם. וטראמפ עלול לעודד את העזתים לעזוב. וסמוטריץ' עלול להקים יישובים. והיועמ"שית כמובן תבהיר שזה לא חוקתי או משהו אבל זה עלול לא להספיק ומי יודע מה עוד עלולים לעולל העוללים בני העוולה האלה. ככה זה, הדגים בים רועדים מאלול, בני האדם פוחדים מהעלול.
שוב נשוב, חאן יונס
20 שנה אחרי האיוולת הגדולה בתולדות המדינה, גאוני הנסיגות עדיין מתעקשים שטבח השבעה באוקטובר לא קרה בגלל הגירוש אלא באשמת נתניהו, שתמך בהתנתקות אבל זה לא קשור אליה, רק אליו. בואו ננסה לפרק ולהרכיב את הטענות שלהם, כי שמאלנים בדרך כלל צודקים, גם אם הם תמיד טועים:
"בעזה מעולם לא הייתה התיישבות יהודית". לא מדויק, בלשון המעטה. אברהם אבינו התיישב בחבל עזה כשעוד קראו לה גרר ואבימלך לקח את שרה (ללמדנו שכבר אז חטיפות היו באופנה). שמשון היה בן בית בעזה (למרות שהנוכחות שלו הייתה דלילה, הא הא). יהודים התגוררו בעזה עוד מימי החשמונאים ועד שגורשו במאורעות תרפ"ט, ומ־1970 ועד שגורשו כי לשרון לא היה אכפת. זה אומנם לא ממש מאז בריאת העולם, אבל עדיין כמה אלפי שנים יותר מהמורשת הפלשתינית המפוארת. סליחה, המפוררת.
"עזה תמיד הייתה קן צרעות". כשהמצרים שלטו בעזה הם אכן עודדו פדאיונים לצאת לפיגועים ביישובי הנגב. מאז שצה"ל כבש את עזה במלחמת ששת הימים נהיה שקט, כי כשרודפים את הטרור במגרש הביתי שלו הוא מתקשה לצאת לפיגועי חוץ. עד הסכמי אוסלו יהודים היו נוסעים לגוש קטיף במוניות שירות פלשתיניות ובטרמפים ממחסום ארז, דרך בית חאנון, ג'באליה והעיר עזה. תושבי נווה דקלים אירחו את השכנים מהמוואסי ועשו קניות בשוק של חאן יונס, אותה חאן יונס שהבן שלי כבש ממש לאחרונה, אחרי שאחיו הגדול כבש אותה לפני שנה ומשהו, ועכשיו מועצת חכמי חלם רוצה לצאת ממנה כדי שכאשר אחיהם הצעיר יתגייס גם הוא יוכל לכבוש אותה.
"פצמ"רים על שדרות היו גם לפני ההתנתקות". אבל לא לפני הסכמי אוסלו, ובטח לא בכמויות המטורפות וביכולות המחרידות שחמאס בנה לעצמו באדיבותנו. כל עוד צה"ל שלט בשטח, הנשק העיקרי של המחבלים היה אבנים ובקבוקי תבערה. פה ושם הם הצליחו לשים את היד על רובה. כשצה"ל נסוג מהעיר עזה ב־1994 הם התחילו לייצר אמל"ח בהרכבה עצמית ושדרגו את הטרור. מאז הגירוש הסכר נפרץ לגמרי, כי המשוואה פשוטה: כשיש התיישבות יהודית וצה"ל – הטרור נרדף. כשאין התיישבות יהודית וצה"ל – הטרור רודף אחרינו.
לא נקמה, תיקון
"גוש קטיף היה עול כבד על צוואר המדינה". צודקים, התיישבות וביטחון עולים כסף. מאז שאנחנו לא שם מדינת ישראל לא מוציאה אפילו שקל על גוש קטיף, רק משלמת בריבית דריבית על שיקום יישובי העוטף, ייבנה ויכונן במהרה בימינו אמן.
"לקומץ יהודים אין מה לחפש בין שני מיליון פלשתינים". לפי ההיגיון הזה גם לשבעה מיליון יהודים אין מה לחפש בין מאות מיליוני מוסלמים במזרח התיכון. גם בברלין אין לנו מה לחפש. ובקישינב. ובהרווארד. בכלל יהודים הם עול כבד על צוואר העולם, למה בכלל צריך אותם.
"תושבי גוש קטיף היו פריווילגים מפונקים שחיו על חשבון המדינה". נו כן, האמירות הממוחזרות על המתנחלים שגרים בווילות מפוארות על חשבון תושבי הפריפריה/הסטודנטים/מעמד הביניים, זה משתנה לפי דף המסרים היומי שהיועצים של יאיר לפיד דוחפים לו. אז מה אם תושבי הגוש היו חקלאים אידיאליסטיים שביום הוציאו עגבניות שרי בזיעת אפם ובלילה שמרו על ארצם, ממש כמו החלוצים בעידן הנשכח ההוא, כשהתיישבות עדיין לא הייתה מילה גסה.
"גוש קטיף לא היה בדיוק ריביירה, עשינו להם טובה שפינינו אותם מהחור הזה". טוב חבר'ה, תיסגרו על הטיעון שלכם ונמשיך, סבבה?
"ההתנתקות הייתה הצלחה מסחררת". זה דווקא נכון. בנוסף לכך השמש זורחת במערב, ההורים שונאים את אחד בספטמבר, במדינת ישראל כולם שווים בפני החוק, ואיתמר בן גביר וגלי בהרב־מיארה הם בכלל אותו בן אדם. עובדה שהם מעולם לא נראו באותו מקום ביחד.
"לא ההתנתקות העצימה את הטרור, אלא הכסף שביבי העביר לו". לכן צריך לסיים את המלחמה כאן ועכשיו בתנאים שחמאס מכתיב, ולהעביר לו סכומים דמיוניים כדי לאתחל את הסיפור. סליחה, לעשות מעזה סינגפור.
"אתם מדברים על ההתנתקות רק כדי להצדיק את ההפיכה המשטרית". לא נשמות, אנחנו מדברים כי זה עדיין כואב, ומה שניסינו לעשות זו לא הפיכה אלא רפורמה. שאתם, אגב, סיכלתם באלימות ובעידוד לסרבנות, שגם היא אחד הגורמים המרכזיים לשבעה באוקטובר. כן, ההתנתקות עולה לנו בגרון בכל פעם שאנחנו רואים אתכם חוסמים כבישים, שורפים צמיגים, שופכים צבע אדום ליד הבית של הרמטכ"ל, והמשטרה עומדת מהצד כי גלי אמרה שאין הפרעה לסדר הציבורי בלי מחאה אפקטיבית, או משהו כזה. על הרבה פחות מזה מפגינים נגד הגירוש חטפו מכות משוטרים וכתבי אישום מחמירים. ולא, הרפורמה המשפטית היא לא נקמה. היא תיקון למערכת שמזמן יצאה מאיזון.
"עזה, סוף", צהלו הכותרות השבוע לפני 20 שנה, אבל זו הייתה רק ההתחלה. חייבים לתקן, לשפר, לסיים. לחומש חזרנו, הגיע הזמן לשוב לנצרים, למורג, לעצמונה. בעיקר לשוב לעצמנו.
לתגובות:
***
