במבט־על, הבעיות והאתגרים הפנימיים והחיצוניים שמדינת ישראל נאלצת להתמודד איתם מאז הקמתה נובעים מסתירה פנימית החבויה בעצם הקמתה. מצד אחד אבות הציונות המדינית שבזכותם קמה מדינת ישראל ביקשו לנרמל את עם ישראל וליצור עם ככל העמים, מצד שני גם הם – ואין צורך לומר הדתיים שבהם – לא יכלו להשתחרר מחזון הגאולה. השכל הציוני היה שקוע רובו ככולו בחשיבה רציונלית של ריאל פוליטיק, הרגש הציוני היה מושרש בכיסופים של דורות של יהודים שהחזרה לארץ ישראל הייתה חלק מחזון הגאולה שאליו נשאו את עיניהם. גם בקרב העולים למדינת ישראל היו שתי מגמות מעורבות שפעלו בתוך תוכי הנפשות הפועלות ונעו על הרצף בין שני הקטבים המתחרים הנ"ל.
במשך 19 שנה בלבד, מקום המדינה עד למלחמת ששת הימים, נדמה היה שהסתירה הזאת ניתנת לגישור. את הקטע התנ"כי־דתי השארנו לנאומים ולטקסים חגיגיים, ובמציאות התנהלנו כאילו ללא כל זיקה לחזון אחר מאשר החזון להיות עם נורמלי היושב על אדמתו.
אחד הראשונים מבין מנהיגי הציונות שהבין שמלחמת ששת הימים טרפה את הקלפים והציפה מעל פני השטח את הסתירה הבסיסית שבהקמת המדינה היה משה דיין, באמירתו המפורסמת המכוונת להר הבית, מקום מקדשנו. הוא לא היה שותף לדרמטיות המרגשת שבקריאתו של מוטה גור "הר הבית בידינו". הוא היה מודאג: "מי צריך את כל הוותיקן הזה?". ומאז ש"הוותיקן הזה" וגם שטחי יהודה ושומרון בידינו, אנחנו מתקשים עוד יותר לטאטא את הסתירה שבהקמת המדינה היהודית אל מתחת השטיח. אנחנו חיים אותה יום יום. מבחינת השמאל הישראלי – שלא הייתי מבזבז עליו מילה אם הוא לא היה עדיין שולט בזרמים ותתי־זרמים נרחבים של הציבוריות הישראלית – השנים מאז מלחמת ששת הימים הן סיוט אחד מתמשך, בגלל "הכיבוש".
רצה הקב"ה והצרכים הביטחוניים והאידיאלים הדתיים כרוכים זה בזה. יהודה, שומרון וחבל עזה הם לא רק חלק מארץ ישראל השלמה (כלומר אידיאל דתי), אלא הם גם נותנים למדינת ישראל צורה של גבולות טבעיים ולכן גם יותר בטוחים. חזון אוסלו לא נכשל משום שעם ישראל התחבר בהמוניו לחזון המשיחי. הוא נכשל בגלל הקטסטרופה הביטחונית שהוא הביא עלינו. אלא שאצל הקב"ה, כאמור, הכול אחד. מה גם שהתפיסה הביטחונית הכושלת שעמדה מאחורי אוסלו גררה גם תפיסה חילונית קיצונית. זוכרים? "שירו שיר לשלום אל תלחשו תפילה". שירים "אין", תפילות "אאוט".
כל זה ליווה אותנו, עם עליות וירידות, בצורה כזו או אחרת עד שבעה באוקטובר הארור. נכון, היה זה נתניהו שנשא באחריות מדינית וביטחונית עליונה בתקופה שהביאה עלינו את שבעה באוקטובר, והוא צריך לקחת אחריות על כך. עם זאת – כן ביבי לא ביבי – השיח הציבורי בתקשורת, במערכת המשפט, בפקידות של המשרדים הממשלתיים ובמערכת החינוך המשיך גם בתקופת שלטונו להתנהל בגבולות המנטליים של אוסלו. זה נגמר. נכון, גם עכשיו הוזי ההזיות ממשיכים למכור את מרכולתם באולפנים ובכל מקום, אבל תש כוחם. עוד מעט, עוד קצת, הם יהפכו לקוריוז בהיסטוריה.
לי נראה שבדרך, הפוך על הפוך, חזונו של הגוי הלא מנומס טראמפ – מתובל בהתיישבות פרום־דה־ריבר־טו־דה־סי – קרוב יותר למציאות מאשר חזונם של נביאי אוסלו וחבריהם שהכתיבו לנו מה "ריאלי" ומה "לא ריאלי" בעשורים האחרונים. יש לטראמפ תוכנית שאפתנית ודי אטרקטיבית בעבור העזתים (סוג של תוכנית מרשל שבזכותה התאוששה אירופה ובכללה גרמניה אחרי מלחמת עולם השנייה), המשלבת תמריצים כספיים להגירתם ולשיקומם. לי היא דווקא נראית ריאלית. אם היא תצא לפועל, רבים מתושבי יהודה ושומרון עוד יקנאו בעזתים. או אז יתאחד ההישג הביטחוני עם האידיאל הדתי, ועם ישראל יוכל לעלות על מסלול המשלב שמיים וארץ. לא ריאלי? עוד מעט יתברר.
***
