זה לא פופולארי לדבר על עבודת ה' ועל מאמץ ורצון עז לעשות את דברי התורה הזאת מתוך פחד. כן, פשוט מתוך פחד מצמית מהעונש. יש מעין אופנה בייחוד בציבור הדתי־לאומי על גווניו לדבר על "תשובה מאהבה". תשובה מאהבה זה בוודאי דבר טוב ונכון חשוב ועליון. אין חולק. עושים על כך כנסים חשובים, מוציאים על זה ספרים, וטובי הרבנים והמרצים עסוקים בלימוד ובכתיבה על כך. אבל כמדומני שמעולם לא שמעתם על כנס גדול תחת הכותרת "תשובה מיראה". תשובה מתוך פחד מהעונש? זה שייך לחרדים. הם חרדים, פוחדים.
אבל יש קצת בעיה, והיא שהגדרת היראה המחויבת בספר המצוות ברמב"ם היא בדיוק זו: "והמצווה הרביעית היא שציוונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביאת עונשו בכל עת והוא אמרו יתעלה 'את ה' אלוקיך תירא'" (מצוות עשה ד).
אומנם בוודאי שישנם מקורות אחרים המדברים על סוגים אחרים של יראות, והרמב"ם עצמו בהלכות יסודי התורה (ב, ב) מגדיר את מצוות היראה באופן אחר ושונה – כיראה ובושה מרוממותו של הקדוש ברוך הוא, אבל האם מה שכתוב בהלכות יסודי התורה מוחק את מה שכתוב בספר המצוות? ומה עם ספר החינוך (מצווה תל"ב) שציין רק את יראת העונש כמצוות היראה?! אז מה הוא היחס הנכון והבריא ליראת העונש?
הפחד יצא מהאופנה
אולי יעניין אתכם
ליראת העונש קרה מה שקורה לבגדי חורף כשמגיע הקיץ. הם נראים לרגע כלא רלוונטיים. כשמרן הראי"ה פגש את דור החלוצים של ימי העלייה השנייה, הוא הבין לעומק את גודל השבר שקרה לדור של אנשים אידיאליסטים מחד, אך בזים כל מסורת מאידך. אנשים אלה לא היו חסרי דעת או רצון לטוב, הם היו חסרי כל פחד. המוסר המייסר, של אנשי התורה שהרעימו בקול על עבירות בתיאור עונשים בעולם הזה ובעולם הבא, כבר לא לקח את ליבם. הם חוסנו מכל פחד בצרות ופרעות ופוגרומים: "בתקופה הנמהרה של עכשיו… הדור מוצא את כל מה שהוא שומע ורואה מהורים ומורים קטן מערכו. אז מוסרם אינו לוקח את לבבו ואינו משביר את צמאונו. גם אינו מטיל עליו שום אימה ופחד, שכבר התעלה בתכונתו מלהיות מעמיד אופי לחייו מפני בריחה מפחד – איזה שיהיה בין מוחשי בין ציורי, בין חומרי בין רוחני. הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז, עד שכל בלהות ופחדים לא יזעזעוהו" (מאמר הדור, עמ' קיא). מרן הרב קוק הסביר כי לא לשווא כך קרה. זוהי התוכנית האלוקית לאחרית הימים, כשהאורה האלוקית עומדת אחר כותלנו, שאז צריך כוח של חוצפה להתגבר כדי להיות מסוגל להעיז ולגשת להארות של תורה עליונה (מאמר הפחד, עמ' קכ).
עד כדי כך היה, שכשהגאון רידב"ז אמר לרב כי הוא היה רוצה להיות ביהדות פשוטה כמו הסבתא שלו, ענה לו הרב "שאומנם הסבתא של כבוד גאונו היתה מסתמא אשה כשרה וצדקת, אבל בוודאי יסכים כבוד גאונו כי מדת השגת יראת השמים שלה לא היה מספיק להנהגת כלל ישראל" (לשלשה באלול מב).
אך לא רק עניין של תקופות יש כאן, אלא גם של מקום. כמה וכמה מגדולי הדורות הדגישו כי ישנו הבדל בין עבודת ה' שבחוץ לארץ ובין זו הנדרשת בבואנו לארץ ישראל. ב'שם משמואל' כתב האדמו"ר מסוכטשוב כי "ההפרש בין ארץ ישראל לחו"ל שבארץ העבודה באהבה ודבקות כעניין שבת, ובחו"ל העבודה בסור מרע רוגז על עצמו וביטוש כוחות נפשו להכניעם אל הקדושה בעל כורחם שלא בטובתם" (וישלח, עמ' מב). ההכנעה והביטול שנעשה על ידי קימוט כוחות הנפש משום הפחד מרע שעלול לבוא על האדם, הוא אכן אמצעי נמרץ להשיג שליטה על תאווה אסורה, אך בארץ ישראל זה פחות מתאים. הארץ שעיני ה' אלוקיך בה מתדמה לשבת, למקום מנוחה ועונג, שבו מתענגים על ה' ועובדים אותו מתוך שמחה. וכשפוחדים, קשה מאוד לראות בטוב ה'.
ובכל זאת, ישנם גם הבדלים של רמות ביראה, וצורות גבוהות ונמוכות של עבודת ה'. את כל זה כותב הזוהר בצורה מפורשת: "היראה נחלקת לשלושה צדדים. שתיים מהם אין בהם עיקר כיאות, ואחד הוא עיקר היראה. יש אדם שפוחד מהקדוש ברוך הוא כדי שיחיו בניו ולא ימותו, או פוחד מעונש גופו או איבוד ממונו… יוצא שהיראה שהוא ירא מהקדוש ברוך הוא איננו העיקר. יש אדם שירא מהקדוש ברוך הוא כיוון שהוא ירא מעונש העולם הבא והגיהינום. שני אלה אינם עיקר היראה ושורשה. עיקר היראה הוא שירא מהקדוש ברוך הוא, מאדונו כיוון שהוא רב ושליט עיקר ושורש כל העולמות וכולם לפניו כלא חשובים" (זוהר חלק א' יא, ב, בתרגום חופשי).
כך גם במסילת ישרים (פרק ד') מופיעה חלוקה המעירה על הצורך בעבודת ה' לשלמי הדעת, לפחותים מהם, ולהמון – כשרק להמון הכוח הדוחף לעבודת ה' הוא יראת העונש ועומק הדין. אם כך, לכאורה ישנה סיבה טובה שיראה זו יצאה מהאופנה, לא כן?
כל אחד צריך מעקה
למעשה, לא ממש. מפני שאין אדם שהוא תמיד בגדר "שלמי הדעת". אין אחד שלא חווה "מוחין דקטנות", תשאלו את שולי רנד. וכשזה המצב, כשאדם נמצא במצב ירוד, בתקופה של חולשה ודרדור רוחני, כשאין לו כוחות להרים את עצמו מהמיטה כדי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, מה יקים אותו לתפילה? מה ישמור עליו מלעשות רע וידרבן אותו לרצות בטוב?
כך כתב גם אחד מגדולי החסידות, ר' מנחם מנדל מוויטבסק, שלמרות שתכלית עניינה של תנועת החסידות הייתה ליצור עבודת ה' מתוך שמחה ודבקות אהבה, לא שכחו כי האדם קרוץ מחומר: "ידוע כי אמיתת המוסר ויראת ה' היא יראת הרוממות… ויש יראה שהיא יראת העונש ושאר דברים אשר הביאו חז"ל מפני שלפעמים אי אפשר לכוף את יצרו ביראת הרוממות וצריך לזכור יראת העונש, אפילו גדולים וצדיקים, כדברי חז"ל: 'ואם לאו יזכור לו יום המיתה' (ברכות ה, )… שהכול לפי העת והזמן והמקום וחוזק היצר ותקפו, הגם שאין יראה זו תכלית, אף על פי כן כדי לסור ממוקשי מוות ולכוף את יצרו גם זה לטובה" (פרי הארץ, פרשת בלק).
אבל האמת, מגלה מרן הרב זצ"ל, גדולה הרבה יותר. באחד המקורות הגנוזים שבכתבי הרב זצ"ל, עומד הרב על תכלית עניינה של יראת העונש באופן עמוק הרבה יותר ממה שראינו עד עתה. הרב פותח בשאלה: האם ייתכן שמצוות היראה שהוגדרה אצל הרמב"ם בספר המצוות כיראת העונש היא מציאות זמנית? האם ייתכן כי מצווה על פירושיה וביאוריה תחול רק לזמן מסוים בהתפתחות האדם ותו לא? "ייפלא מאוד שתהיה דרך התורה רק לאופן של כניסה והתחלה, וראוי ליישר דרך שדבר אלוקינו יקום לעולם" (ליקוטים, הודפס בנשמה של שבת עמ' 52).
משום כך מסביר הרב כי התורה דיברה כנגד כל חלקי האדם. יש חלקים רוחניים ועליונים – כמו הנפש האלוקית שבאדם, כוח המחשבה והשכל. לכוח זה אכן ראוי שיראת ה' תבוא מתוך תחושת קטנות למול רוממותו של הקדוש ברוך הוא. לעומת זאת יש באדם גם חלקים נמוכים, כמו הנפש הבהמית, שכל הרגשותיה אינם אלא הרגשות גופניות והדחפים שלה נובעים מאינטרסים ארציים לגמרי.
מכיוון שאדם שלם עובד את הקדוש ברוך הוא בכל חלקי נפשו וגופו, הרי ברור שיראת ה' שבליבו צריכה לשכון בכל האופנים שבהם חייו מקבלים ביטוי. בין במחשבה ובשכל העליונים שמסוגלים לתפוס מורכבות ומופשטות כמו רוממותו של הקדוש ברוך הוא מול קטנות האדם, ובין בגוף ובנפש הבהמית שכל מה שמניע אותם הוא רק תשוקה לטוב מורגש ופחד מכאב.
בהבנה זו שהרב זצ"ל מציע בפנינו, יראת העונש הופכת להיות מוכרחת דווקא למי שמכוון גבוה. רק מי שמכוון למושלמות ולעליות עליונות מבחינה מוסרית, רוצה לשעבד את כל כולו לקדוש ברוך הוא, גם את שכלו, גם את הרגשותיו וגם את גופו.
הדור שלנו יודע מהו כאב. כאב גופני וכאב נפשי. גם כאב רוחני של תשוקה למקדש ולשכינה לא זר לנו. אין שום ספק שדווקא מהדור שלנו מצופה לא לזנוח את השאיפה לעבוד את הקדוש ברוך הוא בכל מאודנו ובכל לבבנו, ביצר הטוב וביצר הרע, ביראה נמוכה וביראה גבוהה, וכמובן, כמובן, באהבה. תהא השנה הבאה עלינו לטובה לברכה, לישועה ולנחמה.
הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלות וראש פרויקט רבנן דאגדתא
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
–
