כולם עוסקים עכשיו בשאלה האם התפילות בחגים ארוכות מדי או כן, ואף אחד לא נותן דעתו לכך שבתחום פרשות השבוע, דווקא בתקופה הזאת, יש בעיה לא פחות בוערת: הן קצרות מדי.
בעיקרון פרשות קצרות זו לא באמת בעיה – אדרבה, הציבור די מחבב אותן מפני שככה הולכים הביתה מהר יותר. כמובן בתנאי שצווינגנשפיץ שעולה למוסף לא אומר לעצמו שמכיוון שקריאת התורה הסתיימה מוקדם מהרגיל, בואו נהפוך את חזרת הש"ץ לסוג של תפילת יום הכיפורים שבה אין מה למהר, זה לא שלמתפללים הרעבים מחכה על הפלטה חמין שמצטמק ורע לו. זאת אומרת החמין מצטמק, הציבור הוא זה שרע לו.
ציבור המתפללים הממוצע אוהב שני דברים: פרשה קצרה, ושנ"צ ארוך. אם הפרשה ארוכה הוא מאחד בין שני התחביבים ומנקר תוך כדי הקריאה (לא בכוונה, מתישהו בעלייה של הלוי הראש נשמט מעצמו על החומש), אם כי רוב האנשים בכל זאת מעדיפים לישון במיטה שלהם. אם הילדים נותנים להם. מי שהילדים לא באים איתו לבית הכנסת יעדיף פרשה ארוכה כדי להשלים שעות שינה. ואף על פי כן, אין שמחה כשמחת הגילוי שפרשת ויקהל לא מחוברת לפקודי, שתזריע נפרדה ממצורע, או שמטות ומסעי החליטו לרוץ בשתי רשימות נפרדות.
כדי לא לטפח ציפיות אני כבר מבהיר פה שהשנה כל הפרשות הנ"ל הולכות ביחד, אבל במפתיע דווקא את פרשת ניצבים ופרשת וילך קראנו השנה בנפרד, וגם ככה מדובר בשתי פרשות קצרצרות. כשמצרפים אליהן את פרשת האזינו שנקרא בשבת הקרובה, אנחנו מקבלים שלוש שבתות רצופות של קריאה קצרה בין החגים הארוכים, וזה נהדר.
אולי יעניין אתכם
אלא אם כן אתה הגבאי.
לא נעים מזלדה
משום מה הבחורצ'יק שמעלה לתורה עדיין נקרא גבאי למרות שהוא לא גובה כלום – להפך, התפקיד הוא זה שגובה ממנו. כשכולם יושבים בנחת בכיסאותיהם המרופדים ונהנים מזיו השכינה או מחדשות השכונה, הוא מתרוצץ בין המתפללים ומנסה לשכנע אחד מהם לגשת לפסוקי דזמרה תוך הבטחה שמישהו אחר יחליף אותו בישתבח (אחרת ההוא לא מסכים), ואז לאתר מחליף, לשלוח מישהו לפתוח את ארון הקודש, לרוץ אליו אחרי שיר של יום ולעדכן שלפני הפתיחה אומרים לדוד ה' אורי וישעי ואז יש דרשה של הרב, להעיר אותו בסוף הדרשה ולהזכיר לו את עניין הפתיחה, ואז לבטל כשמישהו נכנס בסערה לבית הכנסת ושואל אם הוא יכול לקבל פתיחה בשביל אשתו שבחודש התשיעי, סגולה ללידה קלה של האישה ואיבוד שפיותו של הגבאי. תוך כדי כך הגבאי המיוזע עורך בראשו חישובים מסובכים כדי להחליט למי לתת את ההפטרה (הפרמטרים הם למי יש יארצייט, למי פרשת בר מצווה, מי ייעלב ומי ייאנח, מי יישפל ומי ירום), ובמקביל מתחיל כבר לעבוד על חזן למוסף וילד לאנעים זמירות בתקווה שלא יתחלף לו הקול באמצע. גם לילד.
וזאת עוד העבודה הקלה. האתגר האמיתי הוא להעלות לתורה שבעה אנשים, ועוד מפטיר אחד – בלי לטעות באף שם, שהשם ישמור.
כשמדובר במתפללים קבועים הגבאי לא צריך לזכור כלום מפני שיש לו כרטיסיות עם שמות ותאריכים מסודרים, כולל הערכות מודיעיניות מתי צוויליכשתוק יקום ממקומו ויצעק איך ייתכן שצווינגשפיץ מקבל כבר פעם שלישית שישי בעוד שהוא עלה השנה רק פעמיים, אחת מהן במנחה. העניין הוא שתמיד מגיע למניין לפחות אורח אחד שראוי לכבד בעלייה, וגבאים אוהבים אורחים, רק לא יודעים איך לקרוא להם. לתורה, זאת אומרת.
לאחינו בני עדות המזרח אין את כאב הראש הזה, מפני שאצלם הגבאי לא צריך לחקור את אילן היוחסין של המועמד לעלייה, הוא פשוט מכריז "יעמוד שלישי בכבוד" והכול בא על מקומו בשלום. חוץ מצוויליכשתוק שמנתר ממקומו וצועק שבשביל מה הוא עבר למניין הספרדי אם גם פה לא מעלים אותו. אבל זו כבר פרשה אחרת, ולא מהקצרות.
אבל האשכנזים אוהבים לסבך כל דבר, וגם לא נעים לנו מזלדה (היא מהעדה שלנו) שכתבה את השורה המחייבת "לכל איש יש שם". גבאי אשכנזי לא יכול סתם לזמן מישהו מהקהל – הוא צריך לרוץ לפאתי בית הכנסת, לפלס את דרכו בין החברים שעוסקים בענייני דיומא בדיוק באמצע המעבר, לנער מעליו נער צעיר ששואל מתי יזרקו סוכריות, להתחמק באקרובטיות מעדת זאטוטים ששועטים פנימה ללא מתן זכות קדימה, לגשת אל האורח, לטלטל את כתפו, לשאול לשמו ולשם אביו, לחזור אל הבמה, לנסות להיזכר מה השם, לחזור לפאתי בית הכנסת, לפלס, לנער, להתחמק, להתנצל בפני האורח, לשאול אותו שוב לשמו, לספוג חיוכים סלחניים ולרוץ מהר אל הבמה לפני שהקורא יסיים את רביעי וברחבי בית הכנסת ישתרר שקט מביך, שבו נשמעות רק צהלות הילדים וקולות הלעיסה של הביסלי.
זרחאל שפטיה בן שכחתי
כשהפרשה ארוכה, או אפילו ממוצעת, לגבאי יש מספיק זמן לכל התהליך. אבל כשהפרשה קצרה, אז בזמן שהקהל הקדוש מתרווח לו כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב, הגבאי הלחוץ מתרוצץ ביניהם ומתחקר את האנשים לשמותיהם ולשמות אבותיהם בבחינת שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך. מיד אחרי שהוא מסיים לברך את הלוי מזנק הגבאי אל אחד האורחים, מטלטל אותו בצווארונו ושואל: "מה השם הקדוש, בבקשה?"
האורח מרים את ראשו בתמיהה. "השם?" הוא שואל לאיטו, "של מי?"
"שלך", עונה הגבאי בהיסטריה (הקורא כבר נמצא בעיצומה של הקריאה), "מה השם?"
"עליתי לפני שבוע", מצטנע המועמד, "תן את העלייה למישהו ראוי יותר".
ענווה היא ערך חשוב, אבל לא בשעת חירום (הקורא סיים שני פסוקים, נשארו ארבעה). מוחו של הגבאי מחשב במהירות שיא: הוא יכול להגיד לאורח "יישר כוח" ולחזור לעמדה, אבל אז האורח ייעלב כי בסופו של דבר הוא כן מצפה שיעלו אותו רק לא רוצה שיחשבו שהוא גאוותן. ונותרו שני פסוקים וחצי, בזמן הזה צריך לרוץ בחזרה, לשנן את השמות ועל הדרך להטיל על מישהו את משימת ההגבהה.
"מה השם?" רושף הגבאי, "שלך ושל הוריך!"
"היי", מפרפר המסכן בידיו האמונות של הגבאי, "בלי לערב הורים".
בינתיים הקורא מגיע לסוף הקריאה, לכן הגבאי מניף את העולה על כתפיו ומתחקר אותו לשמו תוך כדי ריצה אל הבמה, כנאמר בפרשה "ירכיבהו על במותי ארץ". כשהם מגיעים אל היעד הגבאי קורא בקול "יעמוד…" ומטה אוזנו לשמוע. "אפרים גדליה בן זרובבל עזריה", מייבב האורח, "ואני כהן".
כדי למנוע את הפדיחה, אפשר כמובן לתחקר את העולה לפני תחילת הקריאה. אבל באין אמצעי רישום בשבת אין סיכוי שהגבאי המסכן יצליח לזכור ששמו של העולה החמישי הוא יהונפץ אליפלט בן ישעיהו קלונימוס מרדכי, לשישי קוראים זרחאל שפטיה בן שכחתי את ההמשך, לשביעי יש שם שהשם ירחם, ולבחור שקיבל הגבהה צריך להצמיד גם גולל, אחרת הקהל יתגולל עליו.
זו הסיבה שפרשות קצרות עושות לגבאים קצר חשמלי במוח. הם רק מחכים שייגמרו החגים ושוב נחזור אל השגרה ונתחיל מבראשית. ואז הם נזכרים באתגר הגדול שבדרך, שאין גבאי שלא יצא ממנו מצולק: שמחת תורה.
לתגובות:
***
