לא מוחלט, כן ניצחון

המולה בלתי שגרתית גדשה את קבוצות הווטסאפ של היישוב שילה ערב חג שמחת תורה – שעות של תעבורת תקשורת נמוכה בדרך כלל. המילים הפותחות של רוב ההודעות: "למישהו יש". אחרי יום מרגש וסוער, שבחלקים ממנו ניסו האנשים להבין אם כל פרט שנשמע בחדשות הוא אכן מציאות או חלק מחלום, נזכרו פתאום המארחים והמבשלים ששכחו מהקניות וההכנות לחג, והמכולת כבר סגורה מזמן.

השיא הבלתי נשכח של אותו יום, ערב שמחת תורה תשפ"ו, התרחש במבנה תלמוד התורה ביישוב. עשרות חוגגים שזנחו את ההכנות לחג התאספו מול מסך גדול, ממתינים בציפייה. המתח היה גדול. אבינתן אור לא ערך שיחת וידאו מוקדמת עם הוריו, והחשש התגנב אל הלב. עד שברגע אחד, דיצה אימו האצילה העלתה לסטטוס תמונה מטושטשת שלו מנקודת הקליטה הצה"לית בתוך עזה. לא היה אפשר לפספס – זה אבינתן. עם ההליכה המרושלת, החיוך שובה הלב והקומה הבולטת. זה היה האות לחגיגות שמחה מעורבות בבכי, שכמותן לא ידענו לפחות שנתיים.

אכן, ישנה מורכבות גדולה באופן שבו מדינת ישראל סיימה את המלחמה שהכריזה על חמאס בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, בדיוק שנתיים קודם. ההסכם שנחתם בחסות ארצות הברית ומדינות ערביות כולל סעיפים שמעוררים חשש אמיתי באשר לעתיד רצועת עזה והפלשתינים בכלל, ושחרור המחבלים הסיטוני שהתבצע השבוע הוא מכה כואבת להרתעה וחיזוק לטרור. ויחד עם זה, כעת כשההסכם הוא מעשה עשוי והחטופים חזרו לחיק משפחותיהם, יש גם לא מעט תרחישים אופטימיים וסימנים מעודדים להמשך. כששואלים אם ישראל ניצחה במלחמה או לא, ייתכן שבעוד תקופה לא ארוכה תתקבל תשובה חד־משמעית, והיא תהיה – כן.

השינוי התחיל ברפיח

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג מחקר ישראלי: חיסוני הקורונה פגעו באוכלוסיות בריאות

עוד מאת יוני רוטנברג כולם נשא הרוח: לאן נעלם "גוש האחדות" הפוליטי? 

נחזור אל ההתחלה. מדינת ישראל יצאה למלחמה בעזה עם מטרה גדולה אבל עם סל כלים קטן ועלוב. בהכרזת המלחמה על חמאס הייתה הרבה מוטיבציית נקם מוצדקת מאין כמוה, אשראי בין־לאומי שלא היה דומה לו מעולם, אבל מוכנות קרובה לאפס של המערכות הרלוונטיות. הקונספציה, אותה תפיסה שהפכה לקלישאה בשיח, לא הובילה רק לטבח עצמו אלא גם לפתיחה הלא טובה של המלחמה.

דובר רבות על 'שיטת הפשיטות'. לשיטה הזאת היו שני אבות. האחד, העובדה שלפיקוד הדרום לא הייתה תוכנית אופרטיבית מוכנה שיש בה אלמנטים שאפילו מתקרבים למטרה של השמדת חמאס. מטרת תוכנית 'ראשית הקציר', האופציה המיליטנטית יותר במגירה, כללה פשיטה לשטחי שיגור, ניקוי שלהם מתשתיות וחישוף של השטח. לאחר מכן – חזרה מסודרת לשטח הארץ. לכן, גם כשהתקבלה ההוראה מהדרג המדיני להכין תוכנית חדשה, היא התבססה קונספטואלית על אותה שיטת לחימה. באותה בהילות ודחיפות, לא הייתה אפשרות ריאלית לשנות לחלוטין את תפיסת ההפעלה בעזה. גם שפנים בכובע, נוסח לבנון, לא היו ולא היה ניתן לבנות בזמן קצר שכזה. התוצאה היא מה שכבר למדנו לכנות 'שיטת הפשיטות'.

האב השני הוא הפחד מההפעלה. כפי שאמר אלוף רומן גופמן בנאום סיום התפקיד המפורסם שלו כמח"ט 7, במשך שנים רבות צה"ל חשש להפעיל את זרוע היבשה במלוא עוצמתה. אפשר לתלות את זה בהשקעה הדלה ביחס לזרועות אחרות, בהידלדלות רוח הלחימה, בתפיסה שהעם לא מסוגל לקבל אבדות בנפש, אבל סוף סוף – זאת עובדה. התמרון הקרקעי לא היה מובן מאליו לקבינט המלחמה כלל ועיקר. נדרשו שכנועים רבים, כולל פגישות עם מפקדי שטח, כדי להרגיע ולהוביל להחלטה על כניסה קרקעית.

כשזאת הרוח, גם תוכנית הפעולה תיראה בהתאם. עזה נדמתה לגיהינום שורץ עקרבים בעבור מפקדי צה"ל, ולכן הם פחדו כמו מאש מהחזקת שטח. היתרון הצה"לי נשמר בתמרון ממוגן ומהיר של נמרים וטנקים, כך האמינו, אך משעה שינסו לבסס נוכחות קבועה יתחילו האבדות כתוצאה ממבצעי עוקץ של חמאס. כמובן, לחשש הזה יש להוסיף את עולם המנהרות שהיה לוט בערפל לחלוטין מבחינת המודיעין, ורק הוסיף לחרדה.

אין לי מקורות מדויקים אלא רק השערה מושכלת, אך נדמה ששינוי שיטת הפעולה הצה"לית הגיע סביב התמרון ברפיח דווקא מלמטה למעלה. אוגדה 162 שתמרנה בעיר לבדה, בשל אילוצי ממשל ביידן, תחת משטר חימושים מצומצם, התחילה לפתח את דוקטרינת הכיבוש והכתישה. ההפעלה השיטתית והיסודית של כלי צמ"ה לטובת הרס שכונות שלמות התגלתה כאפקטיבית למדי, גם בתגובות מתוך האוכלוסייה העזתית ומחבלי חמאס, וגם ביכולת להחזיק שטח גדול בצורה ממוגנת ועם מינימום אבדות. הסתבר שבלי מנהרות ומבנים להתגנב בחסותם, היכולת של המחבלים לעקוץ יורדת פלאים והשליטה המבצעית נעשית אפקטיבית יותר. משם הועתקה השיטה והפכה לדירקטיבה מטכ"לית בצפון הרצועה, בחלקים נרחבים במזרחה ובחצי העיר ח'אן יונס. רצועת עזה כבר אינה מה שהייתה.

הסיכויים של חמאס פוחתים

ההתמהמהות הארוכה הזאת בלחימה אפקטיבית נגד חמאס, הביאה אותנו למצב העגום שבו הקרדיט הבין־לאומי הולך ונמוג בטרם הספקנו לעשות אפילו מעט ממה שנדרש כדי להשיג את מטרות המלחמה. זה התחיל עוד לפני רפיח, עם האמברגו הבוגדני שהטיל עלינו ממשל ביידן, והגיע לשיא בשבועות האחרונים עם גל הצעדים האנטי־ישראליים באו"ם. החשש המוחשי היה הידרדרות לסנקציות כלכליות מצד האיחוד האירופי, צרכן עיקרי של הייצוא הישראלי, ומשבר כלכלי שספק אם היה ניתן לצאת ממנו. כמובן, גם הקמפיין אדיר הממדים שמיצב את השבת החטופים כמטרה בלעדית, עיכב מאוד את ההכרעה הצבאית של חמאס.

בתוך הסד הלוחץ והלא הכרחי הזה שהכנסנו את עצמנו אליו, העסקה שנחתמה היא הרע במיעוטו. במציאות מתוקנת, לא היינו צריכים להגיע ליום הזה. הלחץ הצבאי וההומניטרי היה צריך להיות מקסימלי בשבועות הראשונים, כשהלגיטימציה עוד הייתה בצד שלנו, מבלי לצעוק בראש חוצות שנקודת התורפה שלנו היא החטופים. אבל משהגענו לאן שהגענו, ונחתם הסכם שטומן בחובו סכנות אפשריות, אפשר להצביע גם על כמה תרחישים אופטימיים שיובילו להשגת כל מטרות המלחמה.

ההסכם שנחתם במצרים כולל קביעה חד־משמעית שחמאס יפורק מנשקו. גם במהלך השבוע, כשנשאל הנשיא טראמפ על כך, הוא שב וטען שזה יקרה ומהר, ואם יש צורך – בכוח הזרוע. זו נקודת המוצא, אך הבעיה בה שהיא נכרכה בהפסקת אש בין ישראל לחמאס. הניסיון מורה שכוחות שלום מכל מיני סוגים לא יעילים במלחמה נגד ארגוני טרור נחושים. הניסיון, במקרה הזה, הוא החלטה 1701 שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, והובילה בפועל להתעצמות של חיזבאללה בדרום לבנון.

אז מה בכל זאת יכול להוביל לפירוק חמאס? ראשית, מפת האינטרסים שהובילה לכתחילה לחתימת ההסכם. בסופו של דבר, קיומו של חמאס תלוי בפטרוניו. אם אכן – כפי שנראה מהנסיבות שהובילו את חמאס לחתום על הסכם שמחייב אותו לשחרר את כל החטופים בשלב ראשון – טורקיה, קטאר ומצרים רואות בארגון נכס שהפך לנטל, סיכויי ההישרדות שלו פוחתים דרמטית. בלי התמיכה הכלכלית, בלי האירוח הנדיב ובלי אוטוסטרדת ההברחות מרפיח, חמאס הופך לארגון שהולך ומתייבש.

זו אפשרות, אבל משענת קנה רצוץ מכדי להסתמך עליה. מגמה מעניינת יותר היא אתגרי הפנים שעומדים בפני חמאס. תראו, דובר צה"ל או דוברות שב"כ נמנעים מלעדכן בנושא, וממילא מהכתבים הצבאיים המסורתיים כמעט ולא מתקבל מידע מספק. אבל סיפור החמולות החמושות, או המיליציות בעזה, הוא סיפור גדול. לא מן הנמנע ששב"כ מעריך בסבירות גבוהה שמערך המיליציות שבנה בתוך הרצועה הגיע למאזן כוחות מול חמאס, שיאתגר את שליטתו בכל הרצועה או לכל הפחות באזורים נרחבים ממנה.

על פי הדיווחים, שמתקבלים בעיקר ממקורות פנים־עזתיים, ברצועת עזה פעלו ערב ההסכם לפחות עשר מיליציות חמושות שמתנגדות לחמאס ומוכנות לעימות מולו. אחרי יישום ההסכם והנסיגה החלקית של צה"ל, נותרה בעיקר חמולה אחת (אבו דע'מוש) בתוך השטח שבשליטת חמאס, בזמן ששאר המיליציות חוסות תחת הגנת צה"ל באזורים המוחזקים בידו.

עם כניסת הסכם הפסקת האש לתוקף, חמאס יצא למבצעי חיסול והוצאה להורג של משת"פים ברחובות עזה. רבים ראו בכך סימן לחזרת חמאס לשלטון, ובכך חרצו את דינו של ההסכם לכישלון. אני חושב שיש לראות בכך סמל דווקא למצוקה של חמאס. כמי שלא יושבים בחמ"ל של 8200, אין לנו הערכה מדויקת לגבי כוחו הצבאי העכשווי של חמאס. אבל היכרות ארוכת שנים בנסיבות מצערות עם דיקטטורות אסלאמיסטיות מלמדת שהוצאות ברוטליות להורג בבהילות ובמסות הן לאו דווקא סמל לעוצמה. כנראה ההפך.

ועם כל הברוטליות החמאסית, חמולת דע'מוש לא ממהרת להיכנע. היא מנהלת קרבות ומצליחה לגבות מחירים לא מבוטלים של מחבלי חמאס. יתרה מזאת: במשך השבועות האחרונים נפלו בקרבות פנימיים נגד מיליציות מקומיות שני מח"טים של חמאס – מח"ט ח'אן יונס ומח"ט עזה, שנהרג השבוע לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה. אלה אומנם מחליפי מחליפים של המח"טים המקוריים, אבל במבנה הנוכחי של הארגון הם היו דמויות מרכזיות.

סביר להניח שאת פרק הזמן על קווי הנסיגה הנוכחיים מנצל צה"ל על מנת לבסס את החמולות שמחוץ לקו הצהוב באזורים הללו, כדי שביום שבו צה"ל ייאלץ לסגת על פי ההסכם תהיה למיליציות שם אחיזה חזקה מול חמאס. שוב, אין בידינו סדרי כוחות מדויקים של המיליציות ושל חמאס במצבו הנוכחי, אבל על פי הדיווחים הערביים – הסיפור הזה נראה כמו דבר שעשוי להתפתח לשינוי מבנה הכוח ברצועה.

למותר לציין שאיש לא חושב שאותן מיליציות הן אוהבות ישראל. ועם זאת, הפרקטיקה של הפעלת פרוקסיז לטובת קידום צרכיך מקובלת ונעשה בה שימוש במקומות רבים בעולם. יש לה יתרונות מובהקים, וצריך לדעת לנטר את הסכנות שבה. יש לקוות, ועוד יותר מזה תחת כהונתו של זיני כראש שב"כ, שכל התמיכה באותן מיליציות נעשית באופן שמאפשר לחיצה על נקודות תורפה במקרה של היפוך קנים כלפי ישראל. על פניו – צעד בסיסי בעולמם של מפעילי סוכנים.

כוח עדיף על הסכמים

ועוד נתיב חשוב שצריך לזכור כשבוחנים את עתידו של ההסכם. שם קוד: המודל הלבנוני. עם חתימת ההסכם בלבנון, אחרי התמרון המוצלח של צה"ל בדרום המדינה בסתיו שעבר, היו בימין רבים שמחו נגד "הסכם הכניעה" כלשונם. במהותו, הוא היה דומה מאוד להסכם שנחתם השבוע: העברת האחריות על פירוק חיזבאללה מנשקו, לפחות בדרום המדינה, לידי ועדה בין־לאומית. נכון, שם ניתן גם חופש אכיפה מסוים לישראל. אבל איש לא היה מפרשן בזמן החתימה את ההסכם כפי שישראל פועלת כבר כמעט שנה בשטח.

מאז חתימת ההסכם, אין כמעט יום שבו ישראל לא מחסלת פעיל חיזבאללה בדרום לבנון. מפקד פיקוד הצפון התבטא שמאז החתימה על הסכם הפסקת האש היו לצה"ל הישגים שלא רחוקים מהישגי המלחמה עצמה. בחודשים הראשונים הגיעו שליחי ממשל ביידן כדי לנזוף בישראל, ונשמעו אפילו קולות בכיוון של הפעלת המנגנונים המקובלים בהסכם נגד ישראל. ומה בסוף? גורנישט. מאז ועד היום ישראל פועלת בלבנון בעקביות, ומחלישה את חיזבאללה עד כדי פירוק אפשרי של הארגון מנשקו.

התנאים בהסכם עזה לא דומים. אין חולק שהעיניים על ישראל יהיו קפדניות הרבה יותר, ויסתובבו בעזה גורמים שישראל לא תרצה לפגוע בהם בשוגג. ועדיין, העיקרון נשמר: מילים שנכתבות על נייר הן חשובות, אבל הן כאין וכאפס לעומת אינטרסים וכוח. במידה וחמאס ישמור על שלטונו בעזה, זו תהיה הפרה של ההסכם. אם ישראל תדע למתוח בחוכמה ובאומץ את גבולות הסובלנות, היא תוכל לדאוג לאינטרסים הביטחוניים שלה בכוחות עצמה במחיר של נזיפות ועיקומי אף בלבד.

מה שמחזיר אותנו לנקודת הבסיס – זו שהביאה אותנו לשבעה באוקטובר וזו שתבטיח לנו עתיד שונה. הרי גם אם היינו מנצחים את חמאס ניצחון מזהיר, השנאה הפלשתינית ותאוות הרצח שלהם כלפינו לא היו שוככות. תמיד יקום אסלאמיסט מטורף אחר וינסה את כוחו בהקמת ארגון שיחריב את הפרויקט הציוני. השאלה היחידה היא לא מה יעשה הגוי, אלא מה יעשה היהודי. במקרה שלנו, השאלה היחידה שמעניינת מהאספקט של "מה למדנו משבעה באוקטובר" היא אם יהיה לנו האומץ לקום ולתקוף בעוצמה את כל מי שמתכנן לפגוע בנו.

מהתיקון הזה לא יהיה לנו מנוס. בלבנון נדמה שנלמד הלקח. את איראן תקפנו ראשונים. השאלה הזאת תחזור גם לעזה. החטופים כעת, תודה לא־ל וללוחמי צה"ל, חזרו לחיק משפחותיהם. המלחמה לעת עתה פסקה. האם חמאס יחזור ויבנה איום חדש על ישראל, או יקמול באיטיות אל הגיהינום הראוי לו? בסוף, זה תלוי רק בנו.

לתגובות:

[email protected]