תחת המגף

בשבועות האחרונים חווים יהודי אירופה גל אנטישמיות חסר תקדים שכולל הפגנות אלימות נגד ישראל, גרפיטי של צלבי קרס, כתובות נאצה נגד ישראל והנפת דגלי פלשתין, כמו גם תקיפות וגילויי אלימות נגד יהודים, ואף פעולת טרור ורצח של שני יהודים בבית הכנסת במנצ'סטר ביום כיפור האחרון.

גם באיטליה המצב הגיע לנקודת רתיחה. הפגנות פרו־פלשתיניות ואירועי סולידריות עם העם העזתי מתקיימים תדיר ברחבי המדינה. נמלי ים הושבתו ופעילותם נפגעה בטענה שספינות שעוגנות בחופי איטליה מובילות אמצעי לחימה לישראל. התקשורת האיטלקית מרבה לדווח על רצח עם, והרחובות מלאים בכתובות אנטי־ישראליות. הקמפוסים באוניברסיטאות הפכו למוקדי הסתה נגד ישראל, עד כדי כך שמרצים שמעיזים להביע תמיכה בישראל, גם אם מסויגת, מותקפים באלימות על ידי סטודנטים פרו־פלשתינים. בני נוער איטלקים עטויי כאפיות נראים מסתובבים ברחובות כשהם קוראים קריאות להפסקת רצח העם בעזה.

לפני שבועיים, בעקבות המשט לרצועת עזה, נערכו שלל הפגנות בהשתתפות מאות אלפי בני אדם, שהגיעו לשיאן בשביתה כללית בת 24 שעות שכללה השבתה של תנועת הרכבות והתחבורה במדינה. ברומא נערכה צעדת ענק, כאשר אלפים נשאו דגלי פלשתין ושלטים שמהללים את חמאס ואת 7 באוקטובר. המשטרה, שניסתה למנוע את התפרעויות המפגינים, השתמשה באמצעים לפיזור הפגנות אך נזק רב נגרם לרכוש. במהלך הפגנה במילאנו התפרצו מפגינים פרו־פלשתינים לתחנת הרכבת המרכזית בעיר וזרעו הרס רב. גם את יום 7 באוקטובר ציינו במקומות רבים ברחבי איטליה, דגלי פלשתין הונפו בפתחי חנויות וחלונות הבתים, ונערכו צעדות תמיכה בעזה.

ההתגייסות הגורפת למען הפלשתינים ונגד ישראל בארץ המגף מעוררת תחושות קשות ביותר בקרב יהודים ברחבי המדינה, שמשתפים בחשש לביטחונם האישי. חלקם בוחרים להסתיר את זהותם ואת קשריהם עם ישראל מחשש שיבולע להם, ורבים מציינים שהמתחולל בימים אלה במדינה מזכיר להם ימים אפלים.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רבקי גולדפינגר כ"ץ לוינטר: "אתה לא מעודכן. צה"ל ערוך לחסל את חמאס"

עוד מאת רבקי גולדפינגר הורים שכולים לראשי המפלגות: פרסמו תכניותיכם ליו"ש

אנט, יהודייה תושבת איטליה ואמא לשניים, מביעה את דאגתה מההידרדרות במצב: "מדובר בשטיפת מוח בלתי פוסקת. מציירים את ישראל כמקור הרע ואת העזתים כקורבן מסכן. זה טירוף מוחלט. היו כאן צעדות המוניות עם דגלי פלשתין וכאפיות וקריאות נגד ישראל. אם נודה על האמת, לא קל להיות יהודי באירופה בימים אלה".

את מפחדת שאנשים ידעו שאת יהודייה?

"אנחנו לא מספרים לאף אחד שאנחנו יהודים", היא משתפת בכנות, "לא לשכנים שלנו ולא בעבודה. רק אתמול, באמצע הישיבה השבועית, הבוס שלי התחיל לדבר על רצח עם שישראל עושה בעזה ועל כמה נתניהו הוא רודן אכזר. אז עצרתי אותו בנימוס וביקשתי לא לדבר פוליטיקה בעבודה. למזלי הוא כיבד אותי ועזב את הנושא. אבל אין ספק שמדובר בנושא מאוד חם באיטליה. התמיכה הזאת בפלשתינים ובעזה הפכה למאוד פופולרית".

בקרב המהגרים או גם בקרב הציבור האיטלקי?

"זה כבר מזמן לא רק המהגרים. גם האיטלקים נסחפים לדבר הזה. יש כאן תעמולה משומנת שמפמפמת שישראל היא רעה וכוחנית ורוצחת חפים מפשע. וכשהאנשים תומכים בעזתים הם רואים את עצמם כלוחמי צדק והומניים. זה הפך מאוד טרנדי באיטליה לתמוך בפלשתינים", היא מציינת בדאגה, "זה כבר מזמן לא רק מוסלמים ואנשי שמאל אלא המון מוסת וקולני שרק אותו שומעים. האבסורד הוא שהם לא באמת מכירים את העובדות ולא יודעים מה קורה בעזה, אבל מושפעים מאוד מהתעמולה והרעל שמופץ נגד ישראל".

סיפרת שאת לא מגלה בסביבה שלך שאת יהודייה. זה קרה מאז 7 באוקטובר?

"מאז ומתמיד הקפדתי לא לפרסם שאני יהודייה. אני פשוט מעדיפה שזה יהיה בידיים שלי לבחור למי לספר שאני יהודייה ולמי לא".

אבל השכנים שלך למשל בטח רואים את המזוזה ומבינים שמדובר במשפחה יהודייה?

"המזוזה שלנו היא לא בפתח הבית אלא ממוקמת בצד הפנימי של הדלת", היא מפתיעה, "כמובן שמי שנכנס אלינו הביתה מיד ישים לב שהוא הגיע לבית יהודי עם חנוכייה ומזוזה ודגל ישראל. אבל כלפי חוץ, מי שלא צריך לדעת לא ידע", היא שבה ומדגישה, "לפני שבוע מכר שלנו הלך במילאנו ברחוב עם כיפה, וגבר מוסלמי חסון ניגש אליו ושאל אותו באגרסיביות מה יש לו על הראש. הוא הצליח איכשהו להתחמק ממנו, אבל הוא סיפר שזה היה רגע מלחיץ מאוד. יש המון הטרדות ואלימות נגד יהודים ולכן רבים בוחרים להסתיר ברחוב שהם יהודים. בגלל המצב המתוח, אנחנו מדברים עם הילדים שלנו הרבה על ישראל ומשתדלים לספר להם מה קורה. כשהחטופים השתחררו עקבנו בהתרגשות אחרי החדשות מהארץ. אנחנו גם משתתפים מדי פעם בפעילות בבית הכנסת".

הילדים שלך לומדים בבית ספר יהודי?

"הלוואי, אין דבר כזה כאן", היא צוחקת, "הילדים כולם לומדים בבית הספר הציבורי. כמובן, זה אומר שהם היהודים היחידים בכיתה שלהם, ושיש לימודים גם בשבתות ובחגים".

איך תגיבי אם הבן שלך יבחר יום אחד להתחתן עם לא יהודייה?

"אנחנו כמובן נשמח אם הם יתחתנו עם יהודיות. הילדים שלנו משתתפים בתנועת נוער יהודית, יש להם בקיץ מחנה לנוער יהודי וזה מאוד חשוב להם ולנו. אם בסוף הם יבחרו להתחתן עם לא יהודייה נצטער, אבל בגלל שהם חיים בסביבה מאוד לא יהודית ונמצאים כל הזמן עם חברים לא יהודים, אנחנו לוקחים בחשבון גם את האפשרות הזאת", היא מודה.

איך את מעריכה שהפסקת המלחמה בעזה תשפיע על האנטישמיות ברחובות?

"כרגע נראה שהדור הזה כבר מוסת", היא מפטירה בכאב, "באיטליה הרבה בטוחים שישראל היא הצד הרע בסיפור. לכן, גם אחרי שהמלחמה תסתיים נראה שייקח הרבה זמן עד שהרוחות יירגעו. וגם שמעתי כאלה שאמרו שאולי המצב אפילו יחמיר, כי יתפרסמו תמונות של החורבן שיש בעזה, העזתים יבכו למצלמות וישראל שוב תהפוך לסמל הרוע. לכן אני מעריכה שעוד לא נאמרה המילה האחרונה ואי אפשר לדעת לאן אנחנו הולכים. אנטישמים תמיד ימצאו סיבה לשנוא יהודים".

באופן אישי, בעקבות המצב המורכב עלתה בראשכם המחשבה לעלות לארץ?

"כרגע החיים שלנו הם כאן באיטליה", היא מתעקשת, "כאן נולדתי, כאן גדלתי, כאן אני מגדלת את הילדים שלי וכנראה כאן גם אמות. מסביבי אני שומעת על חברים יהודים שהתחילו לחשוב ברצינות על האפשרות לעלות לישראל, הם טוענים שהמצב באירופה עם כל המהגרים רק יחמיר. אנחנו בשלב הזה נשארים כאן, ומי יודע – אולי יום אחד גם אנחנו נחליט לעלות", היא מחייכת.

אתה יהודי? נרביץ לך

הקהילות היהודיות באיטליה מנסות לשמר את הפעילות בבתי הכנסת כמקור לחוסן וביסוס הזהות היהודית. זוג היהודים אנה ולמברטו מחזיקים את קהילת יהודי סיינה בבית הכנסת הישן, שנשמר עוד מהמאה ה־18, ומקדישים את חייהם במסירות רבה כדי לקרב ליהדותם את העשרות הבודדות של היהודים שנותרו בסיינה. בסוכות הם ארגנו תפילה חגיגית, דאגו להזמין ולתזכר את האנשים, ולאחר התפילה ערכו לחברי הקהילה קידוש מפנק בסוכה. גם כמה סטודנטים וסטודנטיות יהודים שלומדים באוניברסיטאות בסיינה התייצבו בבית הכנסת בליל החג. "את צריכה להבין", מסבירה אנה, "בשביל רוב היהודים כאן הסוכה שהקמנו בחצר הפנימית של בית הכנסת זו הסוכה היחידה שהם יחוו במהלך החג. רובם לא בונים סוכה בבית, וכשהם באים לכאן הם גם מתחברים למסורת וגם נהנים לפגוש יהודים אחרים".

בעלה של אנה, למברטו, יליד רומא, מתמסר גם הוא לבית הכנסת בסיינה. למרות שביתם בחווה במרחק נסיעה לא קצרה מהעיר, הוא נוסע הלוך ושוב כדי להתכונן כראוי בבית הכנסת לקראת התפילות בחגים. למברטו הוא זה שדאג לבניית הסוכה בחצר הסמוכה לבית הכנסת, באישור השכנים הגויים, בזמן שאשתו אנה נסעה לפירנצה (מרחק של יותר משעה נסיעה) כדי להביא ארבעת המינים בשביל המתפללים.

בערב סוכות למברטו מתארגן במרץ לקראת תפילות החג. הוא מכין את ספר התורה לקראת הקריאה ומסדר ערמת מחזורים וטליתות, בתקווה למניין מתפללים. למברטו משתף כי בתקופה האחרונה גילויי האנטישמיות מורגשים באיטליה בכל פינה. "לפני כמה ימים הבן שלי, אריאל, יצא לפאב עם חבר קרוב לא יהודי. תוך כדי שהם יושבים שם ניגשו אליו כמה צעירים והתעניינו בשם שלו. הם שאלו אותו: 'אתה ישראלי?' וכשהוא ענה להם 'אני יהודי', הם התחילו לקלל ורצו להרביץ לו. המזל היה שהחבר שלו הגן עליו ועצר את המהומה. המצב מאוד מתוח כאן", הוא אומר.

אנה ולמברטו דואגים לתפילות ולשיעורים בבית הכנסת לחברים בקהילה הקטנה, ומסבירים את הנחיצות הרבה בשימור הקשר היהודי בגלות. אבל אנה, שהגיעה להתנדב בארץ מיד אחרי 7 באוקטובר, משתפת בתקוותה שיום יבוא והם יעלו לישראל.

"לעלות לישראל זה רעיון טוב"

יהדות פירנצה שבחבל טוסקנה מונה כיום כאלף בני אדם, והיא הקהילה היהודית השלישית בגודלה באיטליה, אחרי קהילת רומא וקהילת מילאנו. מרכזה של הקהילה הוא בית הכנסת הגדול של פירנצה, אשר הוקם בשלהי המאה ה־19. כיום ניצבים בפתח בית הכנסת דרך קבע חיילים איטלקים שמאבטחים את המקום.

רבה הראשי של פירנצה, הרב גדי פיפרנו, מסביר כי מדובר באבטחה ארוכת שנים, ובימים רגישים כמו בתקופה הנוכחית הערנות גוברת: "בתקופה האחרונה יש כוננות גדולה קצת יותר מהרגיל. צריך להבין שמשנות ה־80 כוחות איטלקיים מאבטחים את כל הקהילות היהודיות באיטליה. בשנת 1982, בשמיני עצרת, היה פיגוע גדול של מחבלים פלשתינים בבית הכנסת הגדול של רומא. מאז יש בכל בית כנסת שמירה קפדנית. הרשויות באיטליה דואגות לביטחון שלנו, ובוודאי בתקופה הרגישה הזאת", הוא מציין. "בחגים האחרונים, ובמיוחד ביום כיפור, נערכנו בצורה יותר רצינית עם השמירה והאבטחה של בית הכנסת – גם בגלל שזה יצא בימים שבהם נערכו הפגנות גדולות נגד ישראל. החיילים שומרים על המקום ולא מאפשרים למפגינים להתקרב לאזור בית הכנסת".

הרב פיפרנו מבקש לתאר את המורכבות במציאות המתוחה באיטליה: "המצב כיום ברחבי אירופה בכלל, ובאיטליה בפרט, מאוד מורכב ונפיץ. אנחנו רואים הרבה איטלקים שמפגינים נגד ישראל עם דגל פלשתין ומזדהים עם המסרים הפרו־פלשתיניים. יחד עם זאת, אני מבין שבארץ יכולים לחשוב שכל מי שמפגין עם דגל פלשתין הוא אנטישמי, ואני יכול להגיד שזה לא בהכרח ככה", הוא מבקש לסייג.

"באמת יש כאן הכול מהכול. יש כאלה שהם ממש אנטישמים ושונאי ישראל, יש כאלה שהולכים להפגין בגלל שהם שומעים כל מיני דיווחים ומאמינים שהעזתים הם המסכנים והקורבן בסיפור הזה", הוא אומר, "יש כאן קבוצות אלימות מאוד שהן אנטישמיות ונגד ישראל, ויש הרבה אנשים שמאמינים שהם פועלים למען החלשים ורוצים שהמלחמה בעזה תסתיים. אני מבין שבארץ קצת קשה להבין אבל חלקם לא אנטישמים, הם רק רוצים שהמלחמה תסתיים מתוך מחשבה שמי שסובל אלה הפלשתינים. הם לא מכירים את המציאות כמו שהיא, אולי הם לא רוצים לדעת, אבל חלקם פועלים באמת בתום לב כי זה מה שמספרים להם. ואני מכיר הרבה כאלה".

האם אתה מודאג מהמצב?

"אני חושב שצריכים להיות זהירים ולא לזלזל במצב. אני חושב שיש קבוצות ממש אלימות שמטילות אימה גם ברחובות וגם באוניברסיטאות, אבל לרוב הציבור באיטליה אין רעיונות כאלה. כמובן אנחנו צריכים להיות זהירים, צריכים לראות מה קורה, ויחד עם זאת לזכור שהמצב הרבה יותר מורכב ממה שנראה", הוא טוען, "בהחלט מרגישים אנטישמיות גוברת, אבל אנחנו לא במצב של שנות ה־30. לפני שבועיים, למשל, הגיעו לחצר בית הכנסת שלנו בפירנצה 700 נוצרים, ולא רק נוצרים אלא מכל הדתות, והביעו אהבה גדולה כלפינו. הם אלה שמפגינים עם דגל השלום ברחבי איטליה, ואני מעריך שישנם רבים מהם שהיו בהפגנות לטובת הפלשתינים, אבל מצד שני הם באו והביעו גם תמיכה בנו כקהילה יהודית. והם בפירוש יודעים מהי העמדה שלנו כלפי המלחמה בעזה ובסוגיית החטופים. כך שהמצב כאן הוא מאוד פלואידי. ככה זה בפירנצה. במקומות אחרים באיטליה המצב הרבה יותר קיצוני".

אבל גם בפירנצה נתקלתי בגרפיטי נגד ישראל ובהמון דגלי פלשתין.

"זה בהחלט נוכח, אבל זה לא הרוב. הבעיה היא שרוב הציבור הוא דומם ואולי אדיש. לעומתו יש מיעוט שהוא קולני מאוד ולפעמים גם אלים".

שוחחתי עם יהודים מהקהילה שלך בפירנצה, והם סיפרו שחלקם חוששים להבליט סממנים יהודים.

"זה נכון, וזה משהו שלא היה פה שנים. התחושות לא פשוטות היום וזה מאוד מורכב", הוא מודה, "אבל מצד שני, לא ללכת ברחוב עם כיפה זה מקובל בלי קשר למצב. אני למשל לא הולך עם כיפה ברחוב אלא עם קסקט. גם כשחייתי ברומא זה תמיד היה עם קסקט, כי אי אפשר לדעת את מי תפגוש ובמי תיתקל. ובאותה נשימה אני אספר שאין בפירנצה בית ספר יהודי, וכל הילדים שלנו הולכים לבתי הספר הכלליים. הם בכיתה עם חברים לא יהודים וכולם יודעים שהם יהודים. כולם", הוא מדגיש, "זה נכון שיש פה ושם מקרים ואירועים של אנטישמיות, אבל בסופו של דבר לא היו כאן מקרים חריפים. גם אני, כשלמדתי בתיכון הציבורי, חטפתי אולי בדיחות לא יפות על יהודים, אבל ככה זה תמיד בדינמיקה שבין צעירים. כך שגם אם פה ושם באמת קורה משהו, זה לא נכון לומר שאנחנו כמו בשנות ה־30".

אתה מאמין שהפסקת המלחמה בעזה תשפיע גם כאן על היחס ליהודים ותוריד את גובה הלהבות?

"אני חושב שגם אחרי המלחמה בעזה אותו מיעוט קולני ואלים ימשיך לעשות רעש. כמובן, בעקבות מלחמה ממושכת ודרמטית הכול הפך למוקצן, גם בתעמולה נגד ישראל וגם בתגובות הפרו־פלשתיניות. לגבי העתיד קשה להעריך מה יהיה", הוא אומר, "בתור רב הקהילה בפירנצה אני משתדל לשמר ולחזק את הקשרים עם כל הקהילות האחרות באזור, כולל גם עם הכנסייה, ואפילו עם הקהילה המוסלמית המקומית. אנחנו פועלים במגוון דרכים כדי שהקהילה היהודית תהיה מוכרת ותהפוך לחלק משמעותי מהעיר. זו עבודה שאנחנו צריכים לעמול עליה מדי יום".

הרב פיפרנו מאמין שיש להתייחס למציאות בכובד ראש, אבל לא להיכנס להיסטריה: "נכון לעכשיו אני חושב שהמצב רציני וחמור, אבל זה לא הזמן להגיד ליהודים לעזוב מהר את איטליה. אנחנו לא במצב כזה".

באיזה מצב יהיה, לדעתך, הזמן להגיד ליהודים לעלות לארץ?

"מי שרוצה לעלות לישראל כי הוא רוצה לעלות משיקוליו או כי הוא ציוני – זה תמיד רעיון טוב. אבל לעלות בגלל האנטישמיות ורדיפות היהודים זה משהו אחר. אם יעלה – זה מצוין. ויש כאלה שחושבים על זה. ובאופן כללי אני חושב שיש מקומות באירופה שהמצב שם הרבה יותר גרוע ממה שיש באיטליה".

אבל הכיוון הכללי של אירופה ברור, לא?

"לא בכל מקום. אני לא יכול להגיד בוודאות לאן פנינו. כמובן, המציאות מורכבת מאוד ויש דאגה גדולה. נקווה לטוב".