"מר מוחמד?"
"מי שואל?"
"היי, נעים מאוד, אני מהנציגות של הממשל האמריקני במידל איסט. באתי לפרוק אותך מנשקך".
"וואלה".
אולי יעניין אתכם
"כידוע לך, במסגרת התוכנית של הנשיא טראמפ רצועת עזה אמורה להיות מפורזת, ולפי הרישומים שלנו אתה עובד כמחבל חמאס…"
"לא מחבל. בּעיל".
"סליחה?"
"בּעיל חמאס. יעני עושה בּיגועים".
"אה, פעיל שעושה פיגועים! מקסים, גם הבת שלי פעילה בצופים בניו ג'רזי, בדיוק עכשיו הם מתכוננים להאלווין. אם תסכים למסור לי את הנשק אולי אני אספיק להגיע הביתה לחג".
"אבל אני, אין לי נשק. בקושי כמה קלצ'ניקובים, טילים נגד טנקים ונגמ"ש".
"נגמ"ש?"
"משומש. ורימונים. ומחרטה לייצור רקטות. וטויוטה".
"טוב, טויוטה זה לא נשק".
"אצלנו כן".
"יופי, תמסור לי אותם ונוכל להתקדם כפי שסוכם – בשלב הראשון חמאס מחזיר את כל החטופים, בשלב השני הוא מתפרק מנשקו ועזה הופכת לשטח מפורז".
"ובשלב השלישי?"
"טראמפ מקבל פרס נובל. מר מוחמד, התפרז נא ונעבור לשלב השני".
"איך שלב שני אם לא עמדנו בתנאי השלב הראשון?"
"מר מוחמד, אתה כנראה לא מבין את מצבך העדין. הנשיא טראמפ הבהיר חד־משמעית שאם אתם לא תתפרקו מנשקכם, אנחנו נעשה את זה".
"אתם תתפרקו מנשקכם?"
"אנחנו נפרק אתכם. טראמפ הבהיר זאת היטב".
"טראמבּ?"
"טראמפ. הבהיר".
"כן, הוא בהיר, יעני נשרף בקלות מהשמש. שמענו הנאום שלו בכנסת, סיפר בדיחות יפות, אמר אנחנו רוצים שלום, באמת עשה סטנד־אבּ חבל על הזמן. גם הראש ממשלה של הישראילין היה קורע, ממש ברח לנו הבּיבּי".
"מרוב פחד".
"מרוב צחוק. מי יפרק אותנו, יא וואחש? המארינס? צה"ל, שארבעים שנה נותן לנו להתעצם למה שהוא רק רוצה שקט?"
"אתה אולי לא מודע לכך, מר מוחמד, אבל מאז שבעה באוקטובר הישראלים שינו לחלוטין את תפיסתם".
"ראית איך תקפנו אותם השבוע?"
"כן".
"מה הם עשו בתגובה?"
"לא הרבה".
"נו, ואתה רוצה לפרז אותי? לא הפרזת?"
"אם תתפרז אנחנו נאפשר לך לצאת מפה לאן שתרצה. לונדון, רומא, פריז…"
"יעני בּריז תמורת בּירוז".
"אפשר להציג את זה ככה".
"בּריז, לונדון, רומא, כל אלה כבר מזמן בכיס שלנו. בשביל להתבּרז אני רוצה מקום חדש, עם בריזה".
"איזה מקום?"
"וואלה מה אני אגיד לך, אני לא אוהב להתרחק מהבית. מה לגבי אדמות בישרא… בפלשתין?"
"מה, בנגב?"
"את הנגב מזמן כבשנו, תן לי משהו צפוני יותר. בשביל השלב הראשון יעני, אחר כך נדבר על שאר השטח".
"קודם תמסרו את הנשק. לנשיא טראמפ חשוב לממש את הסכמי אברהם, הוא להוט להגיע לשלב הסופי".
"בטח, גם אנחנו שואפים לפתרון הסופי".
"אל תדבר ככה".
"לא צריך לדבר, רק לתקוף. איך נתקוף אם תיקחו לנו הנשק?"
"תקשיב לי טוב, אם לא תמסור את הנשק מרצונך החופשי אני אשלח אליך את הכוח הרב־לאומי שאנחנו מרכיבים עכשיו בהובלת מצרים, טורקיה והרשות הפלשתינית!"
"ווי ווי, איזה פחד".
"נכון מאוד. תביא את הנשק".
"אין לי זמן, עיוני, עוד רגע מגיעה לפה השיירה ההומניטרית היומית. הישראילין האלה מג'נונים לגמרי, כל הזמן מגדילים את הסיוע וכבר אין לנו איפה לשים אותו, המחסנים שלנו מפוצצים, ואת זה אני אומר בתור אחד שמבין בבּיצוצים. אתם חייבים להביא לנו מיד מכונות חפירה מתקדמות".
"חפירה? למה?"
"למנהרות חדשות, שיהיה איפה לאחסן את האוכל ולהחביא את הנשק. אתה רוצה משבר הומניטרי?"
"בסדר, נעזור לכם לחפור. אבל אתם לא יכולים לקחת את כל הסיוע לעצמכם, חייבים לחלק אותו לאוכלוסייה, בלי להפקיע מחירים ובלי הגבלה".
"גם הישראילין מגבילים את הכמות של החלב בסופר, למה אתם באים בתלונות רק אלינו?"
"מר מוחמד…"
"יאללה, בסדר. גם ככה האוכלוסייה בעזה מצטמצמת".
"באמת? התחילה הגירה?"
"וואלה לא, אבל אנחנו מדללים את האנשים. בגלל זה אנחנו חייבים שתשאירו לנו נשק".
"אני לא יודע אם מיסטר וויטקוף יסכים לזה".
"מיסטר וויטקוף כבר אמר שיש לנו כוונות טובות".
"וזה נכון?"
"בקלצ'ניקובים יש לנו אחלה כוונות. תגידו לסטיב שנעבוד בשיתוף פעולה – הוא ויטקוף, אנחנו נתקוף".
"בעיה, הבטחנו לציבור הישראלי שנפרז אתכם".
"אז תמכרו לו את התירוצים הרגילים: חמאס מורתע, העולם לוחץ, מדובר בסוררים, אי אפשר להילחם לנצח, צריך לתת צ'אנס לשלום… זה עבד יפה כל השנים, אין סיבה שזה לא יעבוד גם עכשיו".
"הישראלים היום הרבה יותר חשדניים. אתם צריכים לעשות שינוי, לפחות למראית עין".
"איזה שינוי?"
"משהו סמלי – תשנו את השם לחמאם. תחליפו לוגו. תצבעו את הדגל שלכם בוורוד. תמסרו לנו כמה רובים ישנים. שנוכל להגיד שעמדתם בהסכם".
"יאללה בסדר, נדפוק ברז".
"לא ברז, פירוז".
"כל הברזייה. תרשום: יום ראשון, 2 לפנות בוקר, הפסקת אש".
"אבל כבר יש הפסקת אש".
"בגלל זה מפסיקים אותה. זה כמו הפסקת אוכל, שמפסיקים הכול בשביל לאכול, רק עם אש".
"רגע… ראשון לפנות בוקר לא טוב. בשעה שתיים ישראל עוברת לשעון חורף וחוזרת שעה אחורה".
"לא חביבי, לא שעה. היא חוזרת שנתיים אחורה, לשישה באוקטובר 2023".
לתגובות:
