הפספוס הדיפלומטי של מכבי תל אביב

חושבני שאנחנו כבר די זמן בתוך המלחמה המתגלגלת עם עזה, כדי שתירוצים מסוג "לא הבנו" או "לא הפנמנו" יפסיקו להישמע. כוונתי, שאחרי שכל אזרח בעל אונה מתפקדת ומקלדת או מיקרופון ביתיים הביע בידענות את חשיבות המלחמה בחזית התודעה העולמית, נגד השטף הפרו־פלשתיני שבמהותו אנטישמי, מתבקש שרשויות המדינה המופקדות על המשימה הזאת יבינו בעצמן את המסר ויפעלו בהתאם. למרבה הצער, נוכח סיומה העגום והעלוב (לפחות לעת עתה) של פרשיית משחק הכדורגל בין מכבי תל אביב לאסטון וילה, נדמה שהלקח לא הופנם כראוי.

האחרון בחשיבותו בפרשייה הזאת הוא הכדורגל. כל מי שמתמצא מעט, יודע שהכדורגל – בהיותו ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם – הוא מצע נרחב מאוד לקידום אינטרסים מדיניים ופוליטיים של השחקנים הגדולים ביותר בזירה. הדוגמה הבולטת ביותר, שמשפיעה עלינו ישירות בימים אלה בעזה, היא המונדיאל האחרון שנערך בקטאר. הסיבה שמדינה חסרת מורשת כדורגל לחלוטין השקיעה סכומים דמיוניים בהקמת מתקנים ואירוח יוצא דופן באיכותו של האירוע (ולפי החשדות, גם במתן שוחד לגורמים בפיפ"א תמורת בחירתם ב'"הגרלה"), היא מאה אחוז פוליטית ואף לא אחוז אחד ספורטיבית. את פירות הבאושים של הרווח התדמיתי שהשיגה באותו מעמד, אנחנו אוכלים היום בעזה.

זה נכון גם לאיום שהשמיע טרם הפסקת האש אופ"א, ארגון הכדורגל האירופי, על כך שיסלק קבוצות ישראליות ואף את הנבחרת הלאומית מכל המפעלים של הארגון. זאת השיטה, כוחות פוליטיים מבססים להם אחיזה בארגונים השולטים בכדורגל, ומפעילים אותה במלוא המרץ נגד שנואי נפשם ברגע שהם מזהים שעת כושר. הבעיה שלנו היא שכאשר שעת כושר כזאת נזדמנה לנו, נראה שהחמצנו אותה מתוך צרות מוחין.

המשחק בין מכבי תל אביב לקבוצת אסטון וילה מהליגה הראשונה בבריטניה נקבע ל־6 בנובמבר באצטדיון וילה פארק בבירמינגהאם. האירוע הזה הוא חלק ממפעל הקרוי הליגה האירופית, שמפגיש בין קבוצות כדורגל ממדינות שונות ביבשת (ועוד כמה מדינות שהסתפחו, כמו ישראל). כמה שבועות לפני המשחק הודיעה המשטרה המקומית, יחד עם נציגות מסוימת של השלטון המקומי, שבשל "הערכת סיכון גבוהה לאלימות, בהתבסס על מידע מודיעיני עדכני ועל אירועים קודמים", לא תתאפשר מכירת כרטיסים לאוהדי מכבי תל אביב ולא יתאפשר להם להיכנס לאצטדיון. או במילים אחרות: היהודים לא מוזמנים, מסוכן להם כאן.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג מחקר ישראלי: חיסוני הקורונה פגעו באוכלוסיות בריאות

עוד מאת יוני רוטנברג כולם נשא הרוח: לאן נעלם "גוש האחדות" הפוליטי? 

האירועים הקודמים שלהם רומזת ההודעה הם הפרעות המזעזעות שביצעו מוסלמים מהגרים באמסטרדם באוהדי אותה קבוצה ישראלית בנובמבר בשנה שעברה. למי שהספיק לשכוח, כנופיות של מוסלמים חמושים בנשק קר ארבו לאוהדי מכבי תל אביב מחוץ לאצטדיון, רדפו אחריהם והיכו בהם, השליכו כמה מהם לתעלות המים, חקרו עוברי אורח אם הם יהודים וצבאו על בתי מלון שבהם התארחו. היה זה לילה ארוך, שבו רצו בקבוצות הווטסאפ וברשתות החברתיות הודעות של חיפוש נעדרים ודאגה לגורלם, ורק לפנות בוקר באה הפרשה לסיומה. ההנהגה המקומית בבירמינגהאם, בשיתוף פעולה עם המשטרה, חששה מתסריט דומה – מתוך היכרות עם החומר האנושי שהיגר לעיר בשנים האחרונות.

זה התרחיש שמן הסתם נידון בישיבות העבודה במשרד החוץ לאחר האירוע באמסטרדם בשנה שעברה, וממנו בדיוק חששו. הטרוריסטים האסלאמיים ישיגו את האפקט שרצו – החרמת ישראל בעולם – בכוח הזרוע. באצטלה של דאגה לשלומם של היהודים, ייגררו מדינות אירופה הנאורות למדיניות יודן ראוס, ויישרו קו כהרגלם עם המוסלמי האלים. זו הרי תורת השמאל האירופי ומדיניות ההגירה שלו כבר שנים ארוכות.

אלא שהאירוע הזה נפל בעיתוי מושלם מבחינת הפוליטיקה הפנים־אנגלית. בריטניה מיטלטלת בימים אלה סביב ויכוח ציבורי עז בעניין מדיניות ההגירה והשתלטות האסלאם על המדינה, כשהמחאה הפרו־פלשתינית שגואה מרכזת אליה את מרב תשומת הלב והביקורת. המחאה הזאת, שהתחילה בתליית דגלי הממלכה המאוחדת ואנגליה ברחבי המדינה כמפגן אישי של אזרחים פטריוטים, הגיעה בחודש שעבר לשיא של הפגנת ענק בהשתתפות יותר ממיליון מוחים. הפיגוע שאירע בבית הכנסת במנצ'סטר, שבו נהרגו שני יהודים מחוץ לבית הכנסת במהלך יום הכיפורים, רק הלהיט יותר את הרוחות ומיקד את המבט סביב הפונדמנטליזם האסלאמי שחדר למדינה יחד עם ההגירה הבלתי מבוקרת. זה היה המצע המושלם להפיכת הלימון ללימונדה מבחינת ישראל.

והסחף אכן החל. שרים בממשלתו של סטארמר הביעו תרעומת על ההחלטה. שרת התרבות של בריטניה, ליסה ננדי, הייתה הקול החריף ביותר בממשלה, בהיותה מופקדת על הנושא, והיא קשרה במפורש בין האנטישמיות הגואה במדינה ובין ההחלטה האומללה. הסחף בממשלה היה גדול, והגיע עד לראש הממשלה סטארמר עצמו, שכינה את ההחלטה "שגויה". בלי ספק, הממשלה הבריטית הייתה בלחץ מהביקורת הגוברת, ומהתחושה שהיא מקלה ראש במאבק באנטישמיות. בתוך זמן קצר הודיעה הממשלה שתקצה משאבים, תתערב בהחלטה של השלטון המקומי ותאפשר הגעת אוהדים יהודים לבירמינגהאם.

בנקודה הזאת ישראל עמדה לפני הישג של ממש. שוב, זה לא רק כדורגל. אלה האירועים עם ריכוז הישראלים הידוע מראש והגדול ביותר שיש באירופה, להוציא את אירועי ראש השנה באומן שבה מצב המהגרים והאנטישמיות שונים בתכלית. כלומר, זה מבחן של ממש. בנקודות האלה נמדדת השאלה האם ישראלים יהיו בטוחים מחוץ לישראל, או שהטרור האסלאמי העולמי הצליח לקנות לו אחיזה ולהטיל את אימתו. וכאן היינו כפסע מניצחון קטן בדרך – הממשלה הבריטית התגייסה כולה כדי להבהיר לפורעים, בכוח הזרוע, שהאלימות לא תנורמל ולא תתקבל בשתיקה.

אלא שאז קרה המטופש מכול וההישג נשמט בגלל זוטות. הנהלת מכבי תל אביב, שיש לציין כי היא מורכבת כולה מזרים שאינם תושבי ישראל, החליטה להימנע מיוזמתה ממכירת כרטיסים למשחק בשל החשש שלה מפגיעה באוהדים. נכון, מכבי תל אביב היא קבוצה פרטית וקנויה לה הזכות לקחת מרווח בטיחות ולא להתקרב לאזור המסוכן והפוליטי. אבל מכבי תל אביב היא גם אלופת המדינה וקבוצה שהיא סמל ישראלי. איני יודע מה היה מאחורי הקלעים, אבל מצופה היה ממשרד החוץ שיעשה מה שנדרש בשיח מול הנהלת הקבוצה, ויצליח לגרום לכך שהאוהדים כן ייסעו לבריטניה.

בסופו של תהליך, במקום איתות בהיר וחד־משמעי לטרוריסטים בבריטניה, הם קיבלו מאנשי עסקים פרטיים מתנה תודעתית. טרור במהותו מבקש לזרות אימה, והנה המטרה הושגה – כך או כך. היהודים בסופו של דבר פחדו, נמנעו מלדרוך על אדמתם, הובסו. זה תקדים רע מאוד, שהגיע רק בשל חוסר חדות של הגורמים המעורבים.

פרופסור אפרים פודוקסיק מהאוניברסיטה העברית תמצת את זה יפה בציוץ ברשת X. "בישראל כמו בישראל – מעדיפים לחשוב במושגים של סיכוני ביטחון עכשוויים לאחדים מאשר על התמונה האסטרטגית הכללית", כתב אחרי הבעת מורת רוח מהחלטת המועדון. "זו אותה תסמונת כמו תסמונת החטופים המתעדפת את שלומם של אחדים על פני הצלת המיליונים".

מלחמת קוממיות התודעה

אודה ואתוודה שהשם "מלחמת התקומה" לא צלצל באוזניי טוב. אחר כך הסתבר שגם לא באוזני כמה מחברי הממשלה. השרה סטרוק, למשל, קבלה על כך שמריעים עוד בטרם אישר ה־VAR את השער. שיקלי הסתייג בגלל הדמיון למלחמת העצמאות והמינוח שאינו מדייק את מצב האומה ומהלך המלחמה. השר סופר העדיף להרחיב את השם 'עם כלביא' שניתן למלחמה באיראן, ולהחיל אותו על כל הקרבות. חרף ההסתייגויות, הממשלה הצביעה השבוע בעד החלפת השם, ומלחמת התקומה הפך להיות שמה הרשמי והקבוע של מלחמת חרבות ברזל לשעבר.

פרט לשם עצמו, שהיה נשמע מעט מאולץ וצולע, גם העיתוי נראה קצת בוסרי. שאלת הכרעת החמאס בעזה, מטרת המלחמה העיקרית, טרם קיבלה תשובה ברורה. אם להיות חדים יותר, התשובה קרובה להיות ההפך ממטרות המלחמה. לזה כיוונה השרה סטרוק. ועם כל זאת, אחרי ששמעתי את התייחסותו של יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד לשם שעליו הצביעה הממשלה, התחוור לי שהסיפור כאן אחר לגמרי.

"הממשלה יכולה לקרוא למלחמת השבעה באוקטובר בכל שם שהיא רוצה, זה לא יעזור לה", כתב בפוסט ברשת X, "זו לא מלחמת התקומה, אם כבר אז מלחמת האשמה, על שם כל אלה שניסו לברוח מאשמתם ולא הצליחו. חוץ מהעבדים הנרצעים בערוץ 14 אף אחד לא יקרא לה מלחמת התקומה, מפני שלדניאל פרץ כבר לא תהיה תקומה, וגם לא לענבר הימן. זו הייתה ונשארה מלחמת השבעה באוקטובר, וממשלת השבעה באוקטובר, והאסון של השבעה באוקטובר. כל הניסיונות למחוק את מה שקרה שם לא יצליחו, כי הסיפור האמיתי נכתב בדם".

תודה ליאיר לפיד שהפיל את האסימון. השם המדויק – תקומה, קוממיות או יקום – הוא זוטות. יש כאן שאלה גדולה על נרטיב, שאלה שתיחרט לדורות. יש כאן חבורה, ורבים אחרים ראיתי שכותבים בסגנונו של לפיד, שמעוניינת לצאת מהשנתיים הבלתי רגילות שחווינו יחד כעם עם מסקנה אחת חד־ממדית: עוד יותר רע ועוד יותר רע. זה ממש מה שכתוב במילים של לפיד – יש רק שבעה באוקטובר. זה מה שהיה וזה מה שנשאר. כל הניסים העצומים שראינו בדרך, ההישגים הבלתי נתפסים, כולם בטלים ומבוטלים. היו לנו שנתיים של טבח ותו לא.

לפיד בעצמו, וכך גם המדברים בסגנונו, יודעים שזה שקר. אני יודע זאת מדבריהם שלהם. הרי כל כך הרבה פעמים שיבח והתפעל לפיד מחיילינו שנלחמים בעזה ולבנון, מבחורינו המצוינים שמפוצצים ביפרים, מתקיפות מסמרות שיער של חיל האוויר. הכול כתוב ומתועד על גלי האתר. ובכל זאת, לצורך הניגוח הפוליטי, הוא לא מהסס לזנוח את הציונות והלאומיות שהוא אוהב לנופף בהן, ובוחר לצבוע את כל המלחמה ברע כדי שביבי יהיה רע.

אפשר היה לפטור זאת כעוד להג של האיש המלהג, אבל ניסיון העבר מלמד שזאת תהיה טעות פטאלית. השמאל, ששלט היטב בתודעה הישראלית שנים ארוכות, עבר רגע אחרי הניצחון הגדול של ששת הימים לדוקטרינת "כל המלחמות רעות". מלחמת יום כיפור, שהתחילה כמובן במחדל נוראי, הסתיימה בהתקוממות וגבורה אדירה של לוחמים והישגים צבאיים מופלאים. במידה רבה, היא ששברה את אויבינו המושבעים. אבל בשמאל היא הפכה לפסטיבל אבל שנתי שחור משחור, והולידה את דור ההיפיז המקומי.

כך גם עם מלחמת לבנון הראשונה, שבה הכתימו את שרון ובגין כפושעי מלחמה וחרצו את גורלה כמלחמה מיותרת. כך עם הלחימה ברצועת הביטחון. גם על מלחמת לבנון השנייה יש מה לדון. הכלל היה קבוע: אם אנחנו עומדים על האינטרסים הביטחוניים שלנו באמצעות כוח הזרוע – הרי זו איוולת ושפיכת דם לשווא. אבל אם אנחנו מוותרים עליהם בקלות דעת מתוך הסכם מדיני – חגיגה. הסכמי השלום, אוסלו, ועידות המשא ומתן למיניהן, ההתנתקות, אלה תמיד זכו לתיאורים רומנטיים ומאירי פנים.

לקיבוע הנרטיב הזה יש כוח עצום. במידה רבה הוא שהוביל אותנו לאסון הנורא של שבעה באוקטובר. מנין הפחד הקמאי הזה, שליווה אותנו עשרים שנה מול עזה, להיכנס ולטפל בחמאס כמו שצריך? לי זה ברור שאלה השערים השחורים־אדומים של ידיעות אחרונות שהמתינו לאזרחי ישראל בכל בוקר בתקופת רצועת הביטחון, עם תמונות הנופלים. שזו ההאדרה של ארבע אימהות והנסיגה של אהוד ברק מלבנון. שאלה כתבות העצמת השכול הדטרמיניסטי על חשבון משפחות מלאות אמונה וצדקת הדרך. שאלה קריאות החגבים "החברה הישראלית לא תוכל להשלים עם מאות חיילים הרוגים". לא רצינו את זה, הגיעו לנו אלפי אזרחים הרוגים.

לכן הקרב התודעתי הזה הוא קריטי. לא על "התקומה" דווקא, אלא על הנרטיב. מלחמת מחדל ושכול, או מלחמת שהתחילה בשפל אבל טיפסה משם לפסגות של גבורה וסייעתא דשמיא שלא ידענו. זה קריטי, כי המבחן הבא קרוב משנדמה. בקרוב ממש נצטרך להחליט אם אנחנו נכנסים למערכה נוספת כדי לחסל את השאיפות של אויבינו, או ששוב נעצום את העיניים ונפשוט את הצוואר לשחיטה. לדימוי הציבורי של המלחמה האחרונה תהיה השפעה קריטית על הקונצנזוס הנדרש לקבלת החלטה כזאת.

לתגובות:

[email protected]