הצדיקים שהדליקו את התנור. גדלתי בארצות הברית בתקופה של מלחמת וייטנאם. אני זוכרת היטב איך השיח היומי בין ההורים ושידורי הרדיו סבבו סביב דיווחים מהשטח על התנהלות המלחמה. היו לי בני דודים ששירתו בצבא האמריקאי באותה מלחמה. הם חזרו לאחר זמן רב לביתם, אבל לא חזרו לעצמם. את הפרט הזה אני זוכרת היטב, למרות שהייתי ילדה צעירה.
ועתה הסתיימה המלחמה בעזה, לפחות בינתיים, והנה הם שבים – אחרי חמישה ושישה סבבים, מותשים אבל מלאי סיפוק. במקום להיות "צדיקים פרווה", הם החליטו להיות צדיקים שמדליקים את התנור כדי שכל האומה תוכל להתחמם לידו. והנה הם חוזרים. כולם היו בנינו. כן, גם החזרה של הבנים הללו ראויה לתשומת לב מיוחדת. לא ראיתי שידורים ששמים פוקוס על חיילים שחוזרים הביתה אחרי חודשי לחימה ארוכים ועל משפחותיהם הגיבורות ואימותיהם הלביאות. זה הזמן לדבר על סיפורי המלחמה האצורים בתוכם.
גם לנו יש דמעות. במשך שנתיים, אנחנו, אימהות וסבתות ללוחמים, החזקנו חזק, הרבינו בתפילות וכבשנו את החששות ואת הדאגות למען החוסן הלאומי והמשפחתי. היו מי שהאשימו אותנו, האימהות, בקהות חושים, בלוחמנות, בהתלהמות אלי קרב, וטענו כנגדנו שאנחנו מעדיפות את טובת האומה על טובת בנינו. היו מי שחשבו שאנחנו לא אנושיות. וכמו שהאשימו את צביקה מור בהאשמות דומות וגילו אדם רגיש עם חום לב אבהי שופע, כך גם אנחנו. באחד הימים כשהסתובבתי בכנסת ופרצתי בבכי ביחד עם קבוצת אימהות כאשר הודיעו על צוות שלם של טנק שנפגע בעזה, ניגש אלינו אחד הפעילים משמאל ואמר שכעת הוא רואה שאנחנו אנושיות, שאנחנו אימהות כמו כל האימהות, עם דאגות וחששות, רק שאנחנו גיבורות.
כשמסתיימת המלחמה, מתחיל השלב הקשה באמת והוא השיבה לחיים. התמונות ההיסטוריות ממלחמת העולם השנייה מתעדות את הרגע שבו רכבות עמוסות חיילים עוצרות בתחנות, הדלתות נפתחות ומתוכן יוצאים בחורים צעירים ועייפים מאוד. החיבוק המפורסם של אם אמריקאית המזנקת על צוואר בנה הפך לסמל אוניברסלי. החיבוק הזה מבטא רגע מרפא. מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים הראו שברגע שבו אדם נוגע בבשרו של אדם אהוב, רמות הקורטיזול בגופו יורדות, לחץ הדם שלו מתאזן והמערכת החיסונית שלו מתאוששת. הגוף והנפש מזהים חום אנושי ומתרגמים אותו למולקולות של רגיעה.
אולי יעניין אתכם
שדה קרב רגשי. בישראל, סצנות דומות מתרחשות מאז קום המדינה. במלחמת יום הכיפורים, כשמאות אלפי חיילי מילואים גויסו בפתאומיות, נשארו אלפי אימהות בבית, דבוקות למכשירי הרדיו. כאשר הבנים חזרו, התברר שהשיבה אינה סוף המלחמה אלא תחילתה של מלחמה אחרת, סמויה, לעיתים ממושכת יותר מהקרב עצמו. רבים תיארו את ארוחות השבת הראשונות לאחר החזרה כשדות קרב רגשיים, שבהם האם בוכה, האב מנסה לפתח שיחה והבן שותק. מאחורי השתיקה הזאת מסתתרת מערכת עצבים שמתקשה לעבור ממצב חירום למצב מנוחה.
ברמה הפיזיולוגית, בזמן קרב מופעלת מערכת העצבים הסימפתטית, מערכת ההישרדות של הגוף. האדרנלין והקורטיזול מזנקים, הדופק מואץ, זרימת הדם מופנית לשרירים. אך כשהאדם שב הביתה, המערכת אינה יודעת מיד להיכבות. מחקרים שנערכו בצה"ל לאחר מבצעי לחימה הראו כי 40 אחוזים מהלוחמים נותרו במשך חודשים עם תסמינים גופניים ונפשיים הכוללים עייפות, קשיי שינה, הפרעות בעיכול ועוד. וכמה הם זקוקים לחיבוקים! במעבדה לפסיכו־ביולוגיה של אוניברסיטת חיפה נמדדה ירידה מיידית של 30 אחוזים ברמות הקורטיזול וירידה בקצב הלב אצל חיילים שחזרו מהחזית לאחר מגע פיזי ממושך עם בני משפחה, ובעיקר האם. מערכת העצבים הפארא־סימפתטית, האחראית להרגעה, מופעלת, זרימת הדם למוח הקדמי מתאזנת, והמערכת החיסונית מתאוששת.
בריא גם לאמא. ויש הלימה עם המצב ההורמונלי של האם. תיאוריה חדשה בשם co-regulation מתארת את הסנכרון הביולוגי בין מערכת העצבים של האם ובין מערכת העצבים של בנה. כשהוא במתח גם היא, וכשהוא חוזר ונרגע, גופה מגיב בירידה בקורטיזול ועלייה באוקסיטוצין. מחקרים באוניברסיטת בן גוריון מצאו כי רמות הקורטיזול ברוק של אימהות לחיילים מגויסים גבוהות יותר משמעותית משל נשים באותו גיל שבניהן אזרחים. במקביל נמצאו אצלן רמות מוגברות של אוקסיטוצין, הורמון הקשר והחיבוק, והרמות עולות משמעותית בימים שבהם הבן שב מהחזית.
אחד המחקרים המרכזיים שנערכו בארצות הברית על חיילי וייטנאם הראה כי שיעור ההחלמה מתסמונת פוסט־טראומטית היה כפול אצל מי שדיווחו על קשר משפחתי קרוב. נתון זה חזר גם במחקרים שנעשו עם חיילים ישראלים שחזרו מעזה ומלבנון. ככל שהקשר הביתי היה יציב ותומך, כך עלתה ההסתברות לחזרה מהירה לשגרה. במילים אחרות, החיבוק הראשון של האם הוא התחלה של תהליך ריפוי והוא אף מדיד. ההבנה החדשה ברפואה ובפסיכולוגיה היא שהגוף והנפש אינם נפרדים. החלמה רגשית נמדדת במדדים ביולוגיים, ודאגה אימהית מתורגמת לשינויים הורמונליים מדידים. מחקרי מוח הראו כי בעת מגע בין אם לבנה מופעלים במוח אזורי תגמול הקשורים לאמון, רוך והפחתת פחד. המנגנון הזה, שפעל ביניהם בינקותו, חוזר ומתעורר כעת, כשהוא כבר גבר.
מדור לדרור. עמיחי צוקרמן, שעשה שלוש מאות ימי מילואים בעיקר בלבנון, החליט שהחיילים שחוו את אירועי המלחמה מקרוב חייבים לספר את הסיפור שלהם. הוא יצא במופע עם אחיו שבשמחת תורה ההיא התמודד לבד מול עשרות מחבלים, נפצע וניצל בשרשרת ניסים ובזכות נחישות גדולה. עמיחי מספר את הסיפור הגדול של נס לבנון לאורך המלחמה ממבט אישי של לוחם מילואים. המופע משלב שירים וניגונים ולוקח את הקהל למסע של תקומה. את שם המופע, 'מדור לדרור', הוא בחר בהברקה של רגע. אבל מסתבר שבימים הגדולים שאנחנו חיים בהם, החוטים מתחברים והדורות מתאספים לסיפור הגדול, והכול שב אל מקור הברכה.
לאחרונה ביקר עמיחי בבית כנסת כלשהו כאשר צד את עיניו ספר שעל כריכתו הופיע השם 'מדור לדרור'. הוא דפדף ומצא שהספר הודפס בהוצאת תנועת 'אל עמי', שאותה הקים סבו היקר של עמיחי, הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, והמחבר הוא הרב אלישע וישליצקי זצ"ל. בהלוויה של הרב אלישע הסביר הסבא שנפש בתוך גוף בעולם הזה מצליחה להשפיע על מי שסובב אותה, ולאחר פטירתה היא משפיעה על כל הדור ומרימה אותו. אין ספק ש־918 החיילים שהתעלו השמימה במלחמה זו משפיעים על הדור כולו ומעלים אותו קומה. אנחנו צריכים להכיר אותם, לשאוב ממורשתם ולהמשיך את שירת חייהם.
לתגובות:
עיבוד דיגיטלי : עדי דוד