הכנסת מתניעה את חקיקת משפטי הנוח'בות

בעבר כבר ציטטתי כאן מכתב ששלח סבי, שלמה יהודה קירשנבוים, לתובע הכללי במשפט אייכמן. "עם השלמת החלק האחרון והסופי במשפטו של הצורר אדולף אייכמן ימ"ש, ברצוני להביע לך בשמי אני ובשם רעייתי את הערכתנו הכנה על העמל הרב שהושקע על ידך ועל ידי עוזריך הקרובים בהכנת המשפט על רמה יורידית בינלאומית גבוהה ועל הצדק המושתת על רוח היהדות", כתב לו בשנות החמישים של המאה שעברה, "כתושבי מחנות הריכוז לשעבר, בהם שתינו את כוס התרעלה עד תומה, לא קיבלנו שום פיצוי עם פיזורו של אפר גופת הצורר ימ"ש. פצעינו טרם הגלידו ולא יגלידו אולי לעולם. ברם המשפט על כל הליכיו נתן לנו יותר מן המשוער".

כאן הוא עבר לפרט את ההשלכות ההיסטוריות של אותו משפט מורכב ומפורסם, שאנחנו מכירים עד ימינו אנו: "האחד, לא זקוקים להצטדק קבל העם היושב בציון שנשארנו בחיים. בכל הזדמנות שפרשת השואה הועלתה לדיון, הושיבו אותנו על ספסל הנאשמים, למה לא התנגדתם? למה הלכתם כצאן לטבח? במשפט זה טרחת לזרוע אור ולענות על קושיה מתמיהה זו. אם המשפט השיג את מטרה זו, דיינו. שנית, נטע בנו אמונה שהנה אל נקמות הופיע והשופט הארץ יינשא וישפוט את כל מרצחי עמנו המתהלכים חפשי. ועוד, ידעו נא צוררי עמנו, כי דם יהודי אינו הפקר, כי יום נקם ושילם. שמך יתנוסס בדברי ימינו כאחד הבנים שהרימו את קרננו וכבודנו בגויים, ועל זה תבוא על הברכה".

הדברים האלה הדהדו בי בזמן שצפיתי בדיון ועדת החוקה בנושא העמדתם של המשתתפים בטבח 7 באוקטובר הכלואים בישראל לדין. חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, שמובילה את הצעת החוק שבונה את התשתית למשפטי אייכמן המודרניים, השתמשה גם היא במודל שעמד לנגד עיניהם של כל המשתתפים בדיון. "אנחנו צריכים לשים לנגד עינינו שהחשיבות כאן היא בקביעת נרטיב בין־לאומי", היא קטעה את הדיון באמצע כדי ליישר קו בין המשתתפים, "האירוע פה הוא משפטי ואני לא מזלזלת לרגע בגורמי המקצוע, הם ינהלו את החקירות והתיקים. זה קשה והם צריכים לקבל צל"ש על זה. אבל המבט שלנו כמחוקק צריך להיות על המשמעות לדורות. יסתכלו על מה שאנחנו עושים כאן היום בעוד חמישים שנה כמו שאנחנו מסתכלים על משפט אייכמן".

אומנם, בשונה מאוד ממשפט אייכמן, מדינת ישראל נמצאת היום במצב סבוך בהרבה מבחינת דעת הקהל העולמית. כשמדובר באייכמן, בטח שנים לא ארוכות אחרי המלחמה, לא היה עולה על הדעת של אף מדינה או גוף בין־לאומי לבקר את ישראל על הוצאתו להורג או על סדרי הדין במשפטו. סרטיפיקט הקורבנוּת של העם היהודי היה אז בתוקף, וכל צעד של נקמה נגד הנאצים היה מתקבל באהדה. בדיוק המצב ההפוך מזה שאנו נמצאים בו היום במלחמה נגד הנאצים המודרניים של חמאס: כל צעד של ישראל זוכה לחיצי ביקורת שנונים. איך אמר טומי רובינסון לגדי טאוב? את השואה התחילו להכחיש אחרי חמישים שנה, את טבח 7 באוקטובר בחלוף יום.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג כולם נשא הרוח: לאן נעלם "גוש האחדות" הפוליטי? 

עוד מאת יוני רוטנברג כשהשמאל יפעיל את המכבש – 'עמך ישראל' עלולה להתכופף

המציאות הזאת יוצרת מורכבויות שנוגעות בקונסטרוקציה המשפטית של המהלך הזה ובהיבטים המדיניים שלה. הדיון שהתקיים בוועדת החוקה ביום שלישי השבוע עסק בשני היבטים עיקריים: סעיפי האישום שעליהם יישפטו מפלצות החמאס, והטריבונל שידון בהם. הוא יצא לדרך, סוף סוף, כחלוף שנתיים מביצוע הזוועות, בשל האילוץ של סיכון שהוא עלול היה ליצור לחטופים שבשבי חמאס. עבודת מטה שקטה אומנם נעשתה לאורך הזמן הזה, אם בביסוס ראיות ואם בהכנת טיוטות להצעת החוק, אבל הפומביות מתאפשרת רק כעת.

על המטרה בסוף התהליך הסכימו כל הנוכחים בדיון, על אף שהיו רבים וממוקמים בנקודות שונות בקשת הפוליטית: גזר דין מוות למחבלי הנוח'בה. הדיון נסוב רק סביב השאלה כיצד נכון לעשות זאת. וזו שאלה, כך מסתבר, לא פשוטה בכלל. יש צדדים נכונים וחשובים לכאן ולכאן, שצריך לתת את הדעת על כולם. ננסה לצלול לסוגיה הזאת על קצה המזלג.

דבר אחד טוב שיצא מהדיון עוד בטרם הניב מסקנה אחת מעשית הוא האופן שבו הוא התנהל. זה מתחיל במגישי הצעת החוק – חברי הכנסת שמחה רוטמן מהקואליציה ויוליה מלינובסקי מהאופוזיציה – שעשו יחד שעות ארוכות בעבודה על החוק, ועוד יעשו, כמו שני חברים ותיקים לסיעה. וזה ממשיך באופן שבו ניהלה מלינובסקי את הדיון. כבר בתחילתו הקדימה: לכולנו מטרה משותפת, הרכבת יצאה לדרך, ולכן לא תהיה סובלנות לשום קינטור פוליטי או סיבוב יחצ"ני במהלך הדיון. אמרה – ועשתה. אנשי קהלת והמכון הישראלי לדמוקרטיה, קואליציה ואופוזיציה, יועצים משפטיים ומקדמי הרפורמה – כולם הקשו והשיבו, האזינו וביררו, כתבו הערות ושלחו חומרים. דיון ענייני ורציני, מעשים שאינם בכל יום בכנסת שלנו.

הנושא הראשון, הטריבונל, נראה על פניו מתבקש בראייה היסטורית. בית דין מיוחד, עם התפאורה המתאימה, סגל השופטים המתאים, התובע, הקהל והכול לפי התסריט, עשוי לשרת מאוד את המטרה של קיבוע הנרטיב ההיסטורי. זה ייתפס כאירוע חד־פעמי בממדים של דורות, יקבע אותו בזיכרון הלאומי והעולמי, וישרת אותנו הסברתית. בנוסף לכך, לאור העומס הבלתי סביר והסחבת הקיימת כיום במערכת בתי המשפט, שפיטה מהירה ואפקטיבית של כ־300 מחבלים שמוחזקים בישראל תארך שנים ארוכות ותאבד מהאפקט שלה.

לא להסתמך על אמנת רומא

אבל, בטריבונל מיוחד שיוקם לצורך שפיטת הטובחים יש גם בעיה משפטית חמורה. אם המטרה שלך היא לקבע את הנרטיב שלך בתודעה הבין־לאומית, אין דרך גרועה מהקמת בית דין מיוחד. זה ייצור תחושה של משפט מכור מראש, הצגה נוסח סטאלין, ולא ישכנע את העולם באמיתות נרטיב הטבח ורצח העם שניסה חמאס לעשות ביהודים. ככלל – ועל כך הסכימו ד"ר חגי ויניצקי מהקצה הימני של הספקטרום המשפטי, ופרופ' עמיחי כהן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה שהוא הקצה השני – שינויים של כללי המשחק באופן רטרואקטיבי הם שיטה גרועה מאוד ליצירת אמון, בטח כשמדובר בעבירות שהעונש עליהן הוא החמור ביותר הקיים בספר החוקים – עונש מוות.

לויניצקי היה רעיון מקורי שיענה על כל הצרכים. בלוד שוכן בית דין צבאי, שהיה מופקד בעבר על שפיטת מחבלים שאינם תחת השלטון הצבאי ביהודה ושומרון. למשל, קוזו אוקומוטו, אזרח יפני שביצע טבח נוראי בנתב"ג בתחילת שנות ה־70. אומנם אחריו לא היו רבים שנשפטו בבית הדין הזה, ובשנת 2000 הוא הפסיק את פעולתו, אבל מבחינה פורמלית התקנה בחוק שמסמיכה אותו עודנה קיימת. ויניצקי מציע להשמיש אותו מחדש, לאשר בתקנות סמכויות שיפוט גם לגבי עבירות נוספות (זה כבר קשור לדיון הנוסף שניגע בו מיד), ולעשות את כל ההצגה הנרטיבית בטריבונל שכבר קיים מבחינה פורמלית ולא במשהו שהומצא אד־הוק.

הנושא השני שבו עוסקת הצעת החוק שמתגבשת בוועדה הוא העבירות שבהן יואשמו מחבלי הנוח'בה והפורצים לשטח ישראל ב־7 באוקטובר. גם כאן ישנה מורכבות לא פשוטה בכלל. האשמה ממוקדת של כל מחבל בעבירות ספציפיות של רצח או אונס היא משימה בלתי אפשרית למרבה הצער. דרום הארץ היה זירת לחימה באותו יום ארור, לא זירת פשע. מטבע הדברים, לא נאספו ראיות על ידי חוקרי זיהוי פלילי כמקובל באירועי רצח, לא בוצעו נתיחות לגופות מסיבות של נחיצות וערבוביה, ורבים־רבים מהעדים שהיו יכולים להרשיע את המפלצות נרצחו על ידם. המסלול הזה פשוט לא רלוונטי, ולכן נדרש סעיף כולל יותר, שיתאר נכונה את הפשיטה רחבת ההיקף של מחבלי החמאס על אזרחי ישראל.

זאת נקודת המוצא של כולם, השאלה היא מה הוא סעיף החוק הנכון להחיל על מציאות כזאת. בחוק הישראלי נחקק סעיף של רצח עם, במסגרת חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם, ובו ניתן להשתמש. אבל סעיף כזה דורש בנייה של תשתית משפטית מסוימת שמוכיחה שהמעשים עונים להגדרה הזאת. מאידך, סעיף של "פשעים נגד האנושות" או "פשעי מלחמה" אינו קיים בחוק הישראלי, ואימוץ שלו מהחוק הבין־לאומי עלול להיות גול עצמי. ישראל עצמה, כזכור, עומדת לדין גם כמדינה וגם בתור יחידים באותה אשמה, והיא כופרת בסמכות לדון אותה ומסרבת לחתום על אמנת רומא. שימוש בסעיפים של אותה אמנה ייתן דלק לשונאינו להאיץ את ההליך נגדנו בטענה שגם אנחנו מכירים דה־פקטו בעבירות אלה ובתחולתה של האמנה עלינו.

רבים מהמומחים שישבו סביב שולחן הוועדה, כמו עורך הדין מוריס הירש שעסק שנים ארוכות בהעמדת מחבלים רצחניים לדין, סברו שניתן לבסס סעיף של רצח עם, בהתחשב בכוונות הברורות שמנוסחות באמנת חמאס ובמסמכים שנתפסו בעזה. אחרים הסכימו איתו. אך פרופ' עמיחי כהן העלה נקודה שראויה לדיון: אמנת רומא, וסעיף רצח העם שעומד במרכזה, נוסחו אחרי השואה וכתוצאה ישירה שלה. מבחינה נרטיבית, מדינת ישראל פעלה תמיד לצמצם את ההגדרה של רצח עם ולכלול בו רק פעולות רחבות היקף שמשתוות פחות או יותר לשואה עצמה. היא עשתה זאת כדי לשמור על זכר השואה מבחינה עולמית, ולמנוע את הפיכתה לאירוע רצחני אחד מני רבים שמתרחשים כל העת בעולם. אם ישראל תשפוט מחבלים באשמה של רצח עם כשהתוצאות היו הריגה של אלפים בודדים, היא תשמוט את הקרקע מתחת לטיעון הקבוע שלה בנושא. בהחלט התלבטות שיש לתת עליה את הדעת.

זאת ועוד, על אף שמדינת ישראל נמנעת מלחשוף את מספר האסירים המדויק וזהותם, די ברור שהקברניטים הראשיים של הטבח כבר חוסלו ולא ממתינים למשפטם בכלא הישראלי. זה ייצור מצב שבו חיילים זוטרים נשפטים על חלקם הקטן באירוע, בזמן שנגד הדגים השמנים שתכננו אותו לא הוגש אפילו כתב אישום. אומנם יש תקדימים בעולם להכרעות דין מהסוג הזה, אבל זהו עוד קושי משפטי בדרך להוצאתם של מחבלי הנוח'בה להורג.

להצעת החוק הזאת יש עוד דרך לעשות, על אף שחברת הכנסת מלינובסקי הדגישה שהדד־ליין הוא עניין קריטי בהקשר הזה והיא לא מתכוונת למרוח את הדיונים. הטיעונים בעניין היחס הבין־לאומי למשפטי הנוח'בות חשובים, אבל צריך לשים אותם בפרופורציות. בשנתיים האחרונות למדנו שהמשפט הבין־לאומי הוא שדה פוליטי בעיקרו, והטיעונים המשפטיים בו מתיישרים לפי האינטרס. או אם נדייק יותר: האינסטינקט הבסיסי הוא אנטישמי ואנטי־ישראלי, אך לא פעם הוא נאלץ להתכופף לצרכים פוליטיים.

הרי בית המשפט הפלילי בהאג לא המתין לישראל שתכיר באמנת רומא ובסעיף פשעים נגד האנושות כדי להאשים את ראש הממשלה ושר הביטחון שלה בעבירות האלה, ואף להוציא נגדם צו מעצר. ואחרי שהוציאו, האם יש לכך משמעות? יש מדינות שהודיעו שיפרו את הצו, יש שאיימו לקיימו, ורובן שומרות על עמימות. אבל, ניקח לדוגמה את בריטניה. לפני חודשיים נתניהו חשש באמת ובתמים לנחות שם פן ייעצר. עבר הזמן, טראמפ עשה מהלכים, והיום בריטניה כבולה בהסכם אחד עם ישראל. היעלה על הדעת שכעת תעצור את נתניהו עם נחיתתו בנמל התעופה הית'רו? מסופקני.

ולכן, הדגש לטעמי בקביעת סדרי הדין צריך להיות כפול: עשיית צדק עם המשפחות השכולות, וקיבוע הנרטיב הפנים־ישראלי. כן, בדומה למשפט אייכמן ולתוצאותיו שניתח סבי עליו השלום. צריך להתחשב בהשלכות של הדין הבין־לאומי, אך במידה. אירוע לאומי גדול, שיחקוק את סיפור הטבח הנורא, את גבורת השורדים, הנלחמים והנופלים, ואת החובה העליונה לא לאפשר לאירוע כזה לחזור על עצמו – הוא צו השעה.

לתגובות:

[email protected]