יצאתי מעזה, ככל הנראה בפעם האחרונה לסבב הזה, אחרי 300 ימי מילואים בשנתיים האחרונות. חזרתי כשאני יודע שלא סיפקנו את הסחורה, האנשים שחוללו את זוועות שבעה באוקטובר עדיין מוציאים פשיטות נגד חיילי צה"ל, מנסים להתקרב לגדר ואף הרגו שני חיילי נח"ל ימים מועטים אחרי ההכרזה החגיגית על "הפסקת אש". והנה, בדרך מהבסיס הביתה, אני נתקל בחגיגה לאומית. "ניצחנו!" צועקות הכותרות. "הישג היסטורי!" מתפארים הפוליטיקאים. "החטופים זה הכול", משדרים האולפנים, ואני יושב במכונית, יודע מה קורה ברגעים אלו בעזה, ותוהה אם אני חי באותה מדינה.
אני מבקש להסביר למי שאולי הוטעה מהדיווחים מדוע ההסכם הזה הוא לא ניצחון, ומדוע החגיגה הלאומית סביב הפסקת המלחמה מרגישה כמו סצנה מ"בגדי המלך החדשים". הכוח הרב־לאומי הזה יגן אך ורק על עזה, לעולם לא להפך. יהיו לו מדים, נוכחות וחיילים, אבל כולם יודעים שהוא לא יירה. לא נולד הסעודי, האינדונזי, ובטח שלא הקטארי, שישים כדור בראש לאחיו המוסלמי מחמאס כדי לשמור על ביטחון ישראל. כל מי שחושב שמוסלמים יהרגו מוסלמים אחרים בשביל היהודים, חי בעולם של פנטזיה. בפועל, הכוח ישמש כקיר אנושי שמגן על חמאס מפנינו, תוך שהוא נותן לגיטימציה בין־לאומית למניעת פעולות ישראליות עתידיות.
במשך שנים האינטרס הישראלי היה לבודד את עזה, נחרדנו מהאפשרות שהרשות הפלשתינית תהיה מעורבת שם. כיום, מאמריקה עד אינדונזיה, מקטאר עד טורקיה, מה שהיה פעם אזור שגורלו נקבע על ידי מתאם פעולות ממשלת ישראל בשטחים, הפך למגרש משחקים בין־לאומי המלא בחלקו בכוחות העוינים את ישראל באופן מובהק.
גם בנושא יהודה ושומרון נחלנו מפלה. אם אי פעם היה רגע היסטורי לריבונות ישראלית מהירדן לים, זה היה עכשיו. הממשלה הימנית בתולדות המדינה, הנשיא האמריקאי הפרו־ישראלי בהיסטוריה והטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה נתנו לגיטימציה מוחלטת לפעולה. במקום זה הקמנו את התשתית למדינה פלשתינית בעזה, ושוב מכניסים כוחות זרים לארץ ישראל, בדומה לאוסלו. הראנו לעולם כולו שהמגמה אינה התרחבות אלא כיווץ. אפילו בתנאים הטובים ביותר ואחרי הטראומה הכי גדולה, אנחנו לא מסוגלים לספח גרגיר. חזון ארץ ישראל השלמה לא מת בליבו של עם ישראל, אך הוא נקבר בחתימה על הסכם שבו המטבע העובר לסוחר הערבי מהפטרון האמריקני הוא שלעולם לא תהיה ריבונות.
אולי יעניין אתכם
נכון, העולם עוין, ועם נשיא לעומתי, או"ם אנטישמי ואירופה מתאסלמת ייתכן שהיינו מוגבלים מאוד בהגעה להישגים ששאפנו להם בהתחלה. אבל לא כך היו פני הדברים, מאז הבחירות בארצות הברית נפתח חלון הזדמנויות היסטורי: היה לנו נשיא, שבשלבים רבים של המלחמה השתמש ברטוריקה שנמצאת ימינה מסמוטריץ'. טראמפ פרסם תוכנית רשמית לגירוש מרצון של עזתים. האיש ממש התחנן שנפתח את "שערי הגיהינום" על חמאס כשכל החטופים לא הושבו. מה עשתה הממשלה? כלום. לא קידמנו, לא דחפנו, החמצנו את ההזדמנות הגדולה ביותר אי פעם להעניק ביטחון לילדינו עשורים קדימה. כעת, כשמסתכלים אחורה, זה אולי הכישלון הכי גדול: לא שלא יכולנו לנצח בתנאים קשים, אלא שלא ידענו לנצח בתנאים אידיאליים.
יש סיבות רבות ל־7 באוקטובר וזה נושא למאמר אחר, אבל אין חולק שעסקת שליט ושחרור סינוואר נמצאים בראש הרשימה. האם הפקנו מכך את הלקחים הנדרשים על מנת להגן על חיי ילדינו בפעם הבאה? מובן שלא. שוב עסקאות מטורפות, 2,000 מחבלים תמורת 20 חטופים. אנחנו פשוט שמים שלט על כל יהודי בעולם, "בוא וחטוף אותי" – אין עסקה טובה מזו. העולם המוסלמי כולו ראה שחמאס, אחרי כל מה שעשה ב־7 באוקטובר, מצליח לשחרר אלפי ארכי־טרוריסטים שיהיו הבסיס לבנייתו מחדש ולקבל חסינות לאנשיו בתמורה לחטופים. אין שום מחסום להפקרות הישראלית. למרות שבעה באוקטובר, אנחנו מסרבים ללמוד שאסור להקריב את התינוקות של מחר בשביל הגברים של היום.
אחת הנקודות הכואבות מכולן היא הרס המוניטין הבין־לאומי שלנו, הפכנו (שלא בצדק) להיות מזוהים עם "ג'נוסייד" בקרב דור שלם של צעירים במערב, נכנסנו לחובות כלכליים שידרדרו את רמת החיים שלנו שנים קדימה. הקרבנו כמעט הכול מבחינה בין־לאומית ואחרי שבעה באוקטובר זה גם היה מוצדק – לא נחזור לקיום יהודי של פוגרומים. אבל צריך לומר ביושר שבסוף הדרך הארוכה והקשה הזאת אנחנו לא יכולים להצביע על המחיר ולומר שהוא היה שווה. לא סופח גרגיר, לא הייתה הגירה וחמאס חי ובועט. שילמנו מחיר של מנצחים וקיבלנו תוצאה של מפסידים.
יעדי המלחמה היו ריאליים, אולי ריאליים מדי נוכח מה שעולל לנו חמאס, לאורך כל הדרך. איש לא חשב שנהרוג את אחרון המחבלים. גם היום יש עדיין נאו־נאצים בגרמניה, אבל גרמניה נכנעה ב־1945. מה שציפינו זה לא השמדה מוחלטת, אלא כניעה מוחלטת. כניעה בדומה למה שקרה עם אש"ף במלחמת לבנון הראשונה כאשר היה ניתן לראות את המחבלים מניפים דגלים לבנים ובורחים לתוניס. לעומת זאת מחבלי חמאס יושבים בקהיר בחליפות מהודרות ומנהלים פגישות דיפלומטיות, ושוטריו פושטים על העיר עזה ועל מחנה נוסיראת. ככה לא נראית תבוסה.
החלק המפחיד ביותר הוא שאנחנו הופכים דומים לאויבים שלנו. במקום תחקיר נוקב על הכישלונות, יש חגיגות. במקום שאלות קשות על איך צבא המיליארדים לא הכריע חבורת יחפנים, יש דיבורים על "הישגים היסטוריים". התקשורת הישראלית, גם חלק מהחדשה והימנית, הפכה לאחות התאומה של קול הרעם מקהיר ונשמעת בדיוק כמו רשת אל־ג'זירה שהייתה מספרת אחרי כל סבב בעזה כמה חמאס ניצח. הניצחון במערכה הבאה מתחיל בלהסתכל לאמת בעיניים. נכון להיום, אנחנו מעדיפים את האשליה הנעימה על פני המוחשיות הכואבת.
הכותב הוא חבר תנועת המילואימניקים דור הניצחון
