אנחת רווחה נשמעה בכל הארץ עם היוודע דבר מציאתה של הפצ"רית בריאה ושלמה ביום ראשון בערב. לאף אדם, גם לא לעבריינים כבדים, לא מגיע לסיים כך את חייו. אין בזה שמץ של צדק. משנמצאה הפכה יפעת תומר־ירושלמי לחשודה, ובקרוב תהפוך יחד עם חלק מחברי כנופייתה לנאשמת.
במחוזות הימין ההתפתחות הזאת גוררת צונאמי של חיוכים בלתי רצוניים. גרסה מתונה של מה שהרגשנו עם כניסת תוצאות האמת בבחירות לפני שלוש שנים בדיוק. התחושה שתווכה לי הייתה שיש באוויר ריח של שינוי. נפילה כה מהדהדת של פקידה בכירה כל כך, שהפשע המיוחס לה היה שימוש עברייני בסמכויותיה כדי להגשים מדיניות שמאל, כזה עוד לא היה לנו.
ומאחורי התחושה הזאת יש בסיס רציונלי מאוד. הבעיה של הדמוקרטיה בישראל היא שרבבות עובדי מדינה, בין שדעותיהם כדעות הפצ"רית ובין שהן כדעת רוב הציבור הישראלי, מחונכים זה שנות דור ש"הדבר הנכון" זה תמיד לעשות מה שהשמאל רוצה, גם אם השר ימני. מאחורי המוסכמה הזאת יש כמובן אינטרס אנוכי, שאם גם הממונה עליי מאמין בה, וגם האנשים שאפגוש בוועדת המכרז בדרך לקידום הבא מאמינים בה, אזי כדאי מאוד שגם אני אאמין בה. זה ישתלם לי בהמשך. האינטרסנטיות הערומה הזאת לבושה במחלצות של יושרה ומקצועיות. אחת מהמניפולציות השחוקות והיעילות של השמאל היא להסוות את השקפותיו כ"אמת מקצועית", ולהתייחס לעמדות ימין כאל פרי ביאושים של השכלה בלתי מספקת. אם רק נלמד את הפרטים, הם אומרים בכל הזדמנות, נחשוב כולנו כמותם.
עד להתרסקות הפצ"רית, עובד המדינה הממוצע בישראל ראה עצמו כחבר במסדר מכובד ומקצועי, שנאמנות לערכיו לעולם תהיה משתלמת, משום שבכירי המסדר הזה הם שמחליטים מי ייחקר ומי יתריס, מי יקודם ומי ייתקע. הם גם מי שהחליטו שאף אחד, אף פעם, לא מודח – כי אם מדיחים אחד, אפשר להדיח את כולם. כל המוסכמות הללו שקעו בתהומות ים, משל היו טלפון עם יותר מדי סודות. יפעת תומר־ירושלמי הוכיחה שגם בדרגים הגבוהים ביותר, השמאלנות לא בהכרח משתלמת ולא בהכרח צודקת. מבוכה גדולה נרשמה במסדרונות משרדי הממשלה, ויש להניח שפקידים רבים החלו לחשב מחדש את נאמנותם.
אולי יעניין אתכם
אבל אז הפציע לחיינו שם חדש, איתי אופיר. מי שהוכתר על ידי שר הביטחון לפצ"ר הבא הוא סרוג, שותף קרוב של בצלאל סמוטריץ' בעשייה המבורכת בהתיישבות ביהודה ושומרון, ואפילו אורית סטרוק קשרה לו כתרים. נשמע כמו מועמד נהדר אלמלא אות קין החקוק על מצחו: לפני חמש שנים הוא השתתף בתוכנית הבכירים של קרן וקסנר. הכתם הזה העיר מרבצם ליכודניקים אידיאליסטים רבים, ואני מהם, שדרשו מישראל כ"ץ לבטל את המינוי.
ובכן, הנה הבעיה עם קרן וקסנר: מנגנון התמריצים שתיארתי בתחילת הטור, שגורם לפקידים להאמין שמה שהשמאל רוצה הוא לעולם אמת מקצועית, נשען על הנוכחות המזיקה של קרן וקסנר בשירות המדינה. "שמאל שווה מקצועי" זו אחת משלוש הרגליים שמנחות את קרן וקסנר. השנייה היא "היה אידאולוג בביתך ומקצועי בעבודה". אבל בגלל ש"מקצועי שווה שמאל", יש לתרגם זאת ל־"היה שמאלני בעבודה". הרגל השלישית היא "פוליטיקאים זה פיכסה" והטמעה בלתי פוסקת של ההשקפה שהצדדים הפחות אסתטיים של הדמוקרטיה הם פגם מוסרי מובנה שהפקיד לא נגוע בו, ומכאן יתרונו המוסרי בקביעת מדיניות.
יפעת תומר־ירושלמי איננה בוגרת וקסנר, אבל בעבודתה ובפשעיה היא יישמה את העקרונות הנ"ל. מינוי בוגר וקסנר בעת הזאת, מעביר איתות מסוכן לעובדי המדינה: הנבחרים לא מתייחסים לפרשת הפצ"רית כאל בסיס לשינוי מערך התמריצים החל על עובדי המדינה אלא כאל אירוע נקודתי. אפשר להמשיך לחתור כרגיל, שריף חדש לא הגיע.
תפקיד הפצ"ר הוא חיוני לביטחון ישראל. לוחמינו זקוקים לביטחון מלא בכך שהם יכולים להרוג מחבלים ללא חשש שיירדפו על ידי מצ"ח אחרי הקרב. אין לדעת עד כמה ריפתה יפעת תומר־ירושלמי את ידי לוחמינו בעקבות השתוללותה בפרשת שדה תימן. כמה מחבלים יצאו חיים אחרי שהיו על הכוונת של לוחם צה"ל, וכמה יהודים המחבלים הללו הרגו אחר כך. מינוי פצ"ר בוגר קרן וקסנר, המזריקה ערכים פרוגרסיביים לשירות המדינה, ושרבים מבוגריה השתלבו בעמותות שמאל קיצוני ואף לא אחד בעמותת ימין, מעבירה ללוחמים את המסר ההפוך.
