הטור הזה נכתב עוד בטרם נפתחו המעטפות הכפולות, כשמפת הגושים נותנת יתרון לימין על פני השמאל, אך בלי להגיע ל־61 המנדטים הנכספים. מעולם לא קיוויתי שהטור שאני כותב יהפוך לבלתי רלוונטי עד הירידה לדפוס, אבל עכשיו זה קורה: אם קולות החיילים, ואולי אף התכווצות רע"ם אל מתחת לאחוז החסימה, יעבירו את הימין מעבר ל־61 המנדטים, השורות שלהלן ייוותרו בלתי רלוונטיות, או שמא מצבת זיכרון לאגלי הזיעה בימים הראשונים שלאחר הבחירות.
בכפוף להיעדר רוב ימני בתוצאות האמת, האצטגנינים חוזים תרחיש של ממשלת אחדות: בן גביר והחרדים בחוץ, בנט ואיזנקוט בפנים. תרחיש אחר שנראה ריאלי הוא ממשלת ימין שאליה יצטרפו כמה עריקי מיצובישי ממפלגותיהם של בנט ואיזנקוט. אם תוצאות האמת יעניקו לימין בין 57 ל־60 מנדטים, אני קורא לנציגיי בכנסת לא להסכים לאף אחד משני התרחישים הללו, ולהעדיף בחירות חוזרות. במקרה כזה יש לקוות שווינטר וסייעניו ילמדו את הלקח, מה שייתן יתרון מובנה של כשני מנדטים לגוש. בפרק הזמן הזה סביר להניח שתפקע סבלנותו של טראמפ, והבחירות לכנסת ה־27 יפגשו אותנו כשהאייתוללות כבר ספגו את המהלומה המכרעת. ההישג המפתיע של המפלגות הערביות היה כרוך במאמצים אדירים, מבחינה לוגיסטית וכספית, וניתן להניח שהם לא יצליחו לעשות זאת שוב. זאת אם אנחנו מניחים שההישג הושג ביושר ולא בשוחד והונאה, ואני רחוק מלהאמין בכך. וגם אם הבחירות החוזרות יסתיימו ללא הכרעה, בלי הקולות השרופים של וינטר המנוף של הימין במשא ומתן, גם על ממשלת אחדות, יהיה כבד יותר.
אבל לפעמים אנחנו פוגשים שעות שמחייבות אותנו להרים את הראש מטבלאות האקסל ולהבין את גודל השעה. תרחיש נוסף שצריך להתחיל להביא בחשבון הוא הועדת נתניהו לנשיאות ב־2028. כבר בבחירות הקודמות לנשיאות ב־2021 היה משבר שבסופו קיבלנו את בנט בראשות הממשלה. הצעתי אז שנתניהו יוכתר כנשיא ויפתור את הפלונטר הרל"ביסטי. אחד ממקורביו של נתניהו השיב לי שעל הפתק היה כתוב "הליכוד בהנהגת נתניהו לראשות הממשלה", ולכן לא ניתן היה להחליפו בבנט (כשהיה עוד ימין) או בסער (שמעולם לא היה ימין), שני הטוענים המרכזיים לכתר.
המתנגדים למהלך כזה נצמדים למעמדו השפל של מוסד הנשיאות. הם מתעלמים מכך שגודל המוסד כגודל האיש המאייש אותו. הזיכרון ההיסטורי שולח אותנו לצרפת של משבר אלג'יריה, שהוביל את השלטון האזרחי לקריסה מול צבא מורד שכבר איים לכבוש את פריז. עד אז היה מוסד הנשיאות הצרפתי תפקיד ייצוגי בלבד, קטן בכמה מידות על כתפיו של הגנרל שארל דה־גול. כשדה־גול נקרא להציל את המולדת ותפס את כס הנשיאות, עסקני הפרלמנט עוד האמינו שיוכלו לתמרן אותו כנשיא שתלוי בהם.
אולי יעניין אתכם
אלא ששלוש שנים לאחר מכן, בחסות המשבר המתמשך וגודל השעה, הגיח דה־גול מארמון האליזה ויזם משאל עם על רפורמה חוקתית שהפכה את הנשיאות הצרפתית על פיה וקיבעה משטר נשיאותי, כפי שהוא עד היום. משאל העם לא היה חוקי, ודרס כמה הוראות מפורשות בחוקה, אך דמותו של הגנרל ששמר על כבודה של צרפת המובסת במלחמת העולם, הייתה חזקה יותר מכל נוקדנות משפטית והוליכה את צרפת ליציבות חוקתית שמתחילה להתערער לראשונה רק בימים אלה, בחלוף שישים שנה.
קווי הדמיון לזמננו ומקומנו מצמיתים: ישראל זקוקה לרפורמה חוקתית של ממש. המבנה המשטרי שלנו הורכב באלתור קיבוצניקי. יסודותיו נוצקו תחת אש מלחמת העצמאות. מתכנניו מ"ועדות המצב" שזימן בן גוריון ערב הקמת המדינה לא זכו לעצב בפועל את חזונותיהם. מאז אנחנו נגררים טלאי על טלאי, ובחסות הגג הדולף מתאכלים היסודות על ידי גושי ריקבון בדמות כוח עברייני אלים בחברה הערבית, וכוח עברייני ממוסד ומעונב אצל השמאל באמצעות פקידים ושופטים. המשבר המסתמן בצילן של הבחירות האלה הוא עוד נקודת שיא: ישנם סימנים מדאיגים לכך שההישג המפתיע של המפלגות הערביות הושג בשוחד ומרמה סיטונאיים, ולשמאל המידלדל לא נותר אלא להישען על האנטישמים של המשותפת, תוך התעלמות לא משכנעת מצחנת השחיתות והתלהמות כוזבת על אכיפת יתר גזענית, והכול כדי לשמר את מה שנותר משלטונו בניגוד לרצון הבוחר.
השחלת נתניהו לבית הנשיא יכולה להצטייר כפשרה שהשמאל יסכים לה: כמו רוב הישראלים, גם הם מאמינים בקטנותו של מוסד הנשיאות, ובכך שמדובר בבית קברות לפוליטיקאים בכירים לשעבר. תמורת הירידה המדומה של נתניהו מהבמה הפוליטית, הוא יקבל מהרצוג חנינה ותורכב ממשלה ימנית בראשות מישהו אחר מהליכוד.
אלא שנתניהו, אחרי שנה וחצי של נסיגה מהזירה, ובחלוף שנה של נשיאות מורמת מהמדמנה הפוליטית היומיומית, יוכל לזכות לתהילה שתגמד את זו של דה־גול בשעתו ותדמה לזו של ג'ורג' וושינגטון בשעתו שלו. מן הגזוזטרה הנשיאותית יוכל נתניהו לנצח על הרפורמה החוקתית ולהוליך את ישראל לחוקה יהודית, ליברלית ודמוקרטית שאנחנו כה זקוקים לה.
