כשהתיימרו שופטי בג"ץ לחבל בהחלטת הממשלה לסגור את גלי צה"ל, הם הסתמכו בעיקר על מכתב ששלח שר התקשורת שלמה קרעי לשר הביטחון ישראל כ"ץ. במכתב מנה קרעי בין שיקוליו לייזום המהלך את ההטיה הפוליטית בתחנה ה"צבאית". העובדה שפוליטיקאי הפעיל שיקול פוליטי, הספיקה מבחינתם של השופטים כדי לפסול את ההחלטה. לא שינתה העובדה שקרעי, שהפעיל את השיקול ה"פסול", כלל לא מוסמך לסגור את גל"צ – אלא דווקא הנמען כ"ץ, שלא נזקפה לחובתו אמירה שכזו. גם ועדת מומחים שבחנה את הנושא והתייחסה ברצינות לאלפי פניות לא שינתה את התוצאה הסופית: הרהורו הפוליטי, חסר המשמעות המעשית, של השר הבלתי מוסמך – גזרה את המהלך לאבדון, וממשיכה לחייב את הציבור הישראלי לסבול את קיומה של התחנה החתרנית.
נזכרתי בפרשה הזאת השבוע, כשעורך הדין עמית חדד חשף את הדברים שהטיח מנדלבליט ביהודית תירוש, כדי לשכנע אותה להגיש כתב אישום נגד נתניהו ערב הבחירות: "ביבי יעשה כאן הפיכה משטרית ויהפוך אותנו להונגריה ופולין! את רוצה להיות תובעת במדינה דמוקרטית או בדיקטטורה?". הדברים הללו גרמו לווריד לפקוע במצחו של השופט בר־עם. או שמא לא היו אלה הדברים עצמם, אלא היתממותה העלובה של תירוש, כאילו מניעיו של היועץ המשפטי אינם רלוונטיים.
ההפליה הזאת מזמינה עיון בהיגיון שמאחורי החוק: מדוע בעצם חוק היסוד דורש מעורבות אישית של היועץ המשפטי לממשלה בפתיחת חקירה נגד ראש ממשלה, ושוב בהגשת כתב האישום נגדו? הסיבה לכך היא בדיוק מה שנחשף לנגד עינינו לאורך שנות הרדיפה המשפטית של נתניהו ובוחריו: המנגנון הזה, שקיים בכל דמוקרטיה, נולד מחשש שהפקידים האמונים על אכיפת החוק ישתמשו בסמכויותיהם כדי להשיג תוצאות פוליטיות בדרך לא דמוקרטית. אני סבור שכשפוליטיקאי מקבל החלטה, כמו ההחלטה לסגור את גלי צה"ל, מניעיו אינם עניין לביקורת שיפוטית (אלא אם כן נחשף שיקול פלילי, כמו היענות לשוחד). מניעיהם של פקידים, לעומת זאת, אמורים להיות נתונים לביקורת פוליטית ושיפוטית מתמדת, משום שפקידים מחזיקים בסמכות ללא אחריות ישירה כלפי הציבור.
כל פקיד ומוטת סמכותו, וכל פקיד והיקף הביקורת למניעיו. אבל אם יש פקיד אחד שמניעיו בהחלטה אחת חייבים להיבחן בעין שיפוטית – הרי זה היועץ המשפטי לממשלה כשהוא מחליט לחקור ולהאשים ראש ממשלה. שופטינו לא היססו לפסול החלטות של פוליטיקאים שהתקבלו בסמכות מלאה בגלל מניעים "פסולים", למרות שמניעיהם של פוליטיקאים מעולם לא הוכפפו לביקורת שיפוטית. מניעיו של מנדלבליט, כפי שנחשפו השבוע, מחייבים בהכרח את פסילת האישום כולו, על שלושת פרקיו.
אולי יעניין אתכם
האמת היא שהמלל הקדם־קפלניסטי של מנדלבליט הוא בעיניי משני בחשיבותו להיבט אחר, שנאמר מפי עמית חדד וזכה להרבה פחות הדים: חדד טען שלמנדלבליט וכנופייתו בער להגיש את האישום לפני הבחירות, משום שהם ראו את נתניהו מקדם מהלך מדיני על מדשאות הבית הלבן. המהלך המדיני, נזכיר, הוא הסכמי אברהם – נקודת מפנה מדינית שהגדירה מחדש את הסכסוך הישראלי-ערבי.
האם ייתכן שכתב האישום החפוז והחובבני הזה נולד, משום שבער למנדלבליט ושות' לסכל את הסכמי אברהם? האם ייתכן שהם ראו בעיניים כלות כיצד מכורתו של השמאל הישראלי – המדינה הפלשתינית – יורדת מהשולחן בחסותה של אסטרטגיה מדינית טובה יותר לישראל, ולכן בער להם להתערב בבחירות? אחרי הכול, אין מדובר בתקדים: המטבע "עומק העקירה כעומק החקירה" מתאר את הדרך שבה השמאל, באמצעות מאחזיו בפרקליטות, הינדס מחדש את סדר היום המדיני של אריק שרון וחייב אותו להתיישר עם השקפת השמאל הקיצוני, שהונהג על ידי מצנע שהפסיד בבחירות.
אם אכן תתגבש אמרת הכנף הזאת של עמית חדד לכדי נרטיב מגובש – נראה שנחשפה העבירה החמורה ביותר של לובשי הגלימות נגד הציבור הישראלי. התעוזה שבחבלה בבחירות כדי לסכל מהלך מדיני מיטיב היא בקנה מידה היסטורי, שההשוואות שהוא מזמין יחשפו אותי לתביעות דיבה, אז אימנע מהן.
בראשית ימי ההליך נגד נתניהו, קראתי לתקן את חוק העונשין באופן שהיה מחייב את ביטולו: מאחר שבחוק ממילא קיים סעיף המחיל רטרואקטיבית תיקונים לקולא – ניתן היה עוד ב־2021 לבטל את סעיף המרמה והפרת האמונים המיותר, ולנסח מחדש את סעיף השוחד באופן שמחריג סיקור אוהד כטובת הנאה. מי שהתנגד להצעתי, כולל אנשים ממש מקורבים לנתניהו, הסביר שהמשפט נחוץ כדי לחשוף את מעללי הפרקליטות ועבריינותה.
בחלוף שבע השנים הרעות, נראה שצדקתי: הציבור נחשף לעבירות, אך העבריינים לא משלמים שום מחיר. וזה מצב גרוע יותר מאשר הסתרת העבירות מעין הציבור, כי הידיעה שקאסטה מסוימת רשאית לרמוס את החוק בבוטות כזאת ולא יאונה לה כל רע, מטמיעה בציבור מודעות למשטר מעמדות מסוכן. אין לדעת מה יביאו הבחירות הגורליות שלפנינו, אך אם נתבשר השבוע על ממשלת ימין חדשה ויציבה, מיצוי הדין עם עברייני הפרקליטות והמשטרה חייב להיות גבוה מאוד בסדר היום שלה.
