כשטוביה, בעלה של עדינה זיכרונה לברכה, התקשר אליי כדי לבקש ממני להופיע באזכרה שנתיים אחרי פטירתה, חשבתי לעצמי קודם כול שזו בקשה מוזרה. אחר כך שאלתי את עצמי מה קרה לקריירה שלי שאלו ההצעות שאני מקבל, והאם אני צריך לבחון מקרוב יותר את איכות הבדיחות שלי.
בכל אופן, מאחר שטוביה הנ"ל בחור משכנע כשם שהוא חביב, החלטתי ללכת על זה ומה שיהיה יהיה.
כאן המקום לציין שכשאתה סטנדאפיסט מתקיימות בך למעשה שתי ישויות: יש את יעקבי שסוגר את ההופעות, ויש את יעקבי שמופיע בהופעות. יעקבי שמופיע בהופעות מאוד לא אוהב את יעקבי שסוגר את ההופעות, ובצדק, הוא טיפוס חסר התחשבות לחלוטין. הוא קובע הופעות ואחריו המבול. ואז מגיע יעקבי שמופיע וצריך להתמודד עם ההחלטות האלה. אז כשהגעתי בראשון שעבר לאזכרה מאוד כעסתי על יעקבי שסגר את ההופעה, מה הוא חשב לעצמו. צריך גם לומר שעדינה נפטרה מסרטן בגיל צעיר והשאירה אחריה שבעה ילדים, כך שבאמת היה מדובר באירוע רגיש במיוחד. אבל טוביה עשה יד אחת עם יעקבי שסוגר הופעות ואני נאלצתי להתייצב.
אז הגעתי לאולם בית הכנסת באפרת, שהיה מלא מפה לפה במשפחה וחברים של עדינה וטוביה. התיישבתי מאחור כדי לנסות לקרוא את החדר ולהבין את הסיטואציה. הבן של טוביה, נדב בן ה־12, הנחה את הערב ונתן כמה פאנצ'ים יפים שקצת הרגיעו אותי, אולי בכל זאת נצלח את הערב הזה. אחר כך עלתה אחותו תאיר כדי לדבר על סרטן וכמה חשוב לעקוב ולבצע בדיקות. גם היא נתנה כמה וכמה פאנצ'ים מוצלחים. שזה כבר התחיל להיות מעצבן, אני אמור להיות המצחיק פה.
אולי יעניין אתכם
מפה לשם הוזמנתי להתחיל את ההופעה. אבל איך בכלל פותחים הופעה כזאת?
אז התחלתי בלהאשים את טוביה בהכול. הוא הראש, הוא אשם. אני רק נקלעתי לסיטואציה ואני מסרב לקחת אחריות על השתלשלות הערב.
התגובה של הקהל הייתה טובה וניגשנו אל הסטנדאפ עצמו. בעשרים הדקות הראשונות ביצעתי את החומרים הרגילים שלי, אבל לא ממש הייתי נוכח. שפתיי דובבות אבל הראש היה במקום אחר. זה משהו שאחרי הרבה שנים של סטנדאפ מצליחים לעשות, לספר בדיחות תוך כדי שאתה חושב על דברים אחרים בכלל. לפעמים אני מופיע ובראש אני חושב על טיעון מנצח לוויכוח שהיה לי שעה לפני כן עם אשתי. לפעמים אני מזכיר לעצמי שצריך לבדוק את הרעידות במאזדה. במקרה הזה חשבתי לעצמי: יעקבי, זה היה רעיון טוב הדבר הזה? האם הבדיחות האלה מכבדות את האירוע?
40 דקות אל תוך ההופעה הדברים התבהרו. מה שהיה זה שאח של עדינה זיכרונה לברכה שנכח בהופעה, למד איתי בישיבת ההסדר בקריית שמונה ופגש אותי לאחרונה כשבא לנחם אותי בשבעה על אבא שלי. כשישבנו אז הוא סיפר לי על פטירתה של אחותו ואמר שמאז הוא החליט להשתדל להגיע לנחם אחרים על האובדן שלהם.
אז בהברקה של סייעתא דשמיא אמרתי לקהל שאומנם לא הכרתי את עדינה, אבל אני מכיר את אח שלה וחזקה על המשפחה הטובה הזאת שהדברים הטובים שאני יכול להגיד על יוני יבדל"א נכונים גם לגבי עדינה. אז סיפרתי כמה דברים מצחיקים על יוני, וכמה דברים יפים על יוני וכמה מרגשים קצת אפילו.
ואז סיפרתי שגם השנתיים של אבא שלי מתקרבות ושגם אנחנו מתלבטים מה לעשות, ושהערב הזה הבהיר לי את מהותה של הדילמה.
כי את רוב הדברים הלא נעימים שקורים לנו בחיים אפשר "לסדר". אומרים "כפרת עוונות", אומרים "הכול לטובה", מסבירים לעצמנו שבפרספקטיבה של זמן הכול ייראה אחרת. כשאבא שלי נפטר הבנתי מה זה כשקורה לך משהו שאי אפשר לסדר. משהו חסר צדק, ובעיקר לא הוגן. ואין איך לסדר אותו.
כששוחחתי על זה פעם עם בן דוד שלי הוא אמר לי שאני צודק, אין מה לעשות עם התחושה הזאת. אפשר רק לנסות לרומם אותה.
וזה, אמרתי לקהל באפרת, משהו שהבנתי יותר טוב הערב. האובדן של עדינה הוא כואב מאין כמותו ואין איך לסדר אותו. אבל אפשר לטעון אותו במשמעות. יוני בחר לקחת את האובדן הזה ולבוא לנחם איתו אחרים. טוביה החליט להרים אזכרה שמסמנת למשפחתו ולקהילתו שהחיים חייבים להימשך ושחייבים לשמוח, גם אם זה לא מקהה במאום את הכאב.
כי זה נכון שהאובדן הוא כואב, צורב ומלא יגון. אבל הבנאדם שאיבדנו… הוא היה ההפך. הוא היה שמח וטוב ונעים וחי. ואפשר לחגוג את האדם שהיה לנו ולשאוב מזכרו כוחות גם כשאנחנו מציינים את היום שבו איבדנו אותו. צחוק ובכי הרי הולכים יחד בכל מקרה.
כשסיימתי את הנאום הלא צפוי הזה הקהל מחא כפיים וחשבתי שזה דווקא מקום טוב לסיים בו. הסתכלתי על טוביה אבל הוא סימן לי לסיים במשהו מצחיק.
אז עשיתי את אחד הקטעים היותר חזקים שלי, דווקא משהו שקשור ללוויות. הקהל עף. לצערי לא יכולתי לקחת את הקרדיט, כאמור, זה הכול אשמת טוביה.
לתגובות: