אשתי לא מתעניינת בפוליטיקה כי היא מהאנשים הבריאים האלה, שפשוט חיים את החיים שלהם ולא מטריחים את עצמם בסאגות הבלתי נגמרות של המדמנה הפוליטית, כי למה להתעסק בדברים שאין לך שליטה עליהם גם ככה. אישה מרגיזה.
אבל פעם בארבע שנים גם היא צריכה לשלשל איזה פתק לקלפי, ואז היא מגיעה אליי כדי שאתן לה סקירה זריזה של המערכת הפוליטית.
"נלחמתן שנים בשביל זכות הצבעה ועכשיו את באה אליי כדי שאגיד לך למי להצביע, הא?" פתחתי את התדריך הכי שוביניסטי שיכולתי.
"אני אחליט לבד למי להצביע, אתה רק צריך לעדכן באופציות, זה הכול", היא איפסה אותי.
אולי יעניין אתכם
"בסדר בסדר", נכנעתי, "אז יש את הליכוד".
"זה עדיין נתניהו?"
"עדיין", אישרתי, "הוא חייב להמשיך לרוץ כדי לסיים להכניע את החמאס".
"ואז הוא יעזוב?"
"חס וחלילה", התרעמתי, "הוא צריך לסיים לחסל גם את איראן ואת טורקיה ואת מצרים ואת אירלנד וכנראה גם את פריז בהמשך".
"אוו ווה".
"עניין של עוד שתיים־שלוש קדנציות וסיימנו".
"אבל בן כמה הוא?"
"הוא מעל הזמן מאמי", ניסיתי להסביר, "הוא היה הווה ויהיה, הוא כמו השמש אם השמש הייתה זורחת 24 שעות ביממה. את יכולה בכלל לזכור את החיים שלך לפני נתניהו?"
"תהו ובוהו".
"בדיוק. מה עוד תרצי לדעת?"
"בנט רץ?"
"עם לפיד".
"אבל לפיד זה שמאל".
"נו?"
"ובנט הוא ימין, לא?"
"זו שאלה פילוסופית נהדרת מאמי", התלהבתי, "אבל בנט ולפיד מייצגים פוליטיקה חדשה שגורסת שהכי חשוב להיות מאוחדים. מה זה משנה דעות או מדיניות או הכרעות, העיקר שנהיה ביחד".
"אז שילכו לעשות קומזיץ, איך הם מתכוונים לנהל מדינה?"
"ביחד".
"אז יעשו ממשלה גם עם ביבי?"
"לא עד כדי כך ביחד".
"הבנתי. והם המפלגה הכי גדולה בסקרים?"
"לא איזה, יש מפלגה חדשה שמובילה כרגע, ישר".
"אה, בטח של הגבוה ההוא, המענטש".
"מי, גנץ?"
"כן, גנץ".
"לא לא, הוא פרש כי לא היה לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה".
"אוו ווה. למה עשו לו ככה?"
"הוא משלם מחיר על זה שהוא הצטרף לממשלה עם נתניהו אחרי 7 באוקטובר".
"הבנתי. אז מי מוביל את המפלגה הגדולה החדשה?"
"איזנקוט".
"והוא לא הצטרף לממשלה עם נתניהו אחרי 7 באוקטובר?"
"הצטרף".
"אז למה הוא המפלגה הכי גדולה וגנץ בחוץ?"
"כי עכשיו התור של איזנקוט".
"מה זה אומר?"
"אין לי מושג", הודיתי, "יש להם איזו שיטה בשמאל שלפיה הם מחליטים מי הבא בתור להיות התקווה הגדולה שלהם. אולי הם פותחים באיגרות קודש".
"הבנתי. ומה לגבי סמוטריץ' ובן גביר, הם רצים ביחד?"
"לא, סמוטריץ' ובן גביר כבר לא באותו ראש".
"למה?"
"אם הבנתי נכון אז בן גביר עושה יותר מדי רעש וזה מרתיע בוחרים, ואילו סמוטריץ' לא עושה מספיק רעש אז אף אחד לא יודע שהוא עושה דברים וזה מרתיע בוחרים".
"העיקר שהבוחרים מורתעים".
"בדיוק".
"ואם אני רוצה משהו חדש?"
"יש את וינטר, הוא הקים מפלגה חדשה עם אנשים חדשים שלא דבק בהם הכישלון של 7 באוקטובר".
"והוא ילך עם ביבי?"
"כן ולא".
"לא הבנתי".
"בדיוק".
"תגיד, מה לגבי העבודה ומרצ? זה משהו שעוד קורה?"
"לא, יש את הדמוקרטים במקום".
"זה לא בארצות הברית הדמוקרטים?"
"עכשיו גם אצלנו יש. יאיר גולן עומד בראש ויהיו להם איזה עשרה מנדטים".
"גולן זה לא ההוא שאמר שצה"ל יורה בתינוקות כתחביב?"
"כן".
"אז איך מצביעים לו כל כך הרבה אנשים?"
"אני חושב שמלמדים עליו זכות שהוא התכוון שאנחנו יורים בתינוקות כתחביב, ולא חלילה כמקצוע".
"אה, זה יפה".
"כן, ללמד זכות זה חשוב".
"תגיד, מה לגבי גיוס חרדים?"
"הנושא אולי הכי בוער בבחירות האלה".
"בצדק! אז מה העמדות של המפלגות השונות?"
"כולם בעד".
"איזה יופי, אז זה יקרה?"
"שום סיכוי".
"למה?"
"כי פוליטיקה היא אומנות האפשר, אבל הרבה פעמים היא אומנות האי אפשר".
"טוב אז מה עושים בשורה התחתונה, נשמע לי ששום דבר זה לא בדיוק מה שאני רוצה", היא נכנעה לבסוף.
"תמיד אפשר להיות מאלה שעושים צחוקים. לשים פתק לבן ולכתוב עליו דורון ג'מצ'י", הצעתי.
"אולי זה עדיף".
"לכי על זה", אישרתי, "אבל תיזהרי, אומרים שאולי הוא ילך עם ביבי".
לתגובות:
