אפשר כבר להחליט שאנחנו לא טובים בבחירות וזהו? די, מספיק. ניסינו דמוקרטיה. היה נחמד, היה נעים, אבל זה לא מתכנס העסק הזה. מה מועילה הבחירה שלנו אם היא רק מובילה לעוד בחירות? זה כמו טוויסט מוזר על פרדוקס הידיעה והבחירה של הרמב"ם: אם אנחנו יודעים שהבחירה שלנו לא שווה כלום, האם אנחנו באמת בוחרים?
אז אני מציע לוותר, להבין שאנחנו לא עם ככל הגויים ושצריך למצוא דרך אחרת שכן עובדת לנו.
כרגיל, אני לא בא רק עם הבעיה, אני גם נושא איתי פתרונות. חשבתי על זה שעות רבות, שלא לומר דקות בודדות, והנה הרעיונות החדשים לכינון שלטון בישראל.
מכירת כיבודים
מה שטוב לבית הכנסת הספרדי שליד הבית שלי טוב גם לדמוקרטיה הישראלית. הפורמט עובד כבר עשרות שנים ואני בעד לאמץ אותו ברמת הלאום.
אולי יעניין אתכם
התהליך פשוט. כל מי שמעוניין לזכות באחד ממאה ועשרים הכיסאות בכנסת ייתן הצעה, ואחרי מכירה פומבית קצרה הכיסא ילך למרבה במחיר.
היתרון העיקרי הוא שמדובר בתהליך שמעשיר את הקופה הציבורית במקום לרושש אותה. הכסף שייכנס מהכיבודים יעבור ישר לכיס שלנו, האזרחים. וזה יהיה הרבה כסף, האמינו לי. זה יהיה לפחות כמו מאה ועשרים מפטיר יונה. אנחנו כולנו ניסע בטסלות, זה יהיה שיגעון.
ומי שלא יצליח לרכוש כיסא תמיד יוכל לתרום נברשת. תחשבו על זה. תקרת הכנסת תהיה מפוצצת בנברשות. על דלת משרד הבריאות יהיה פלקט מוזהב "לעילוי נשמת פורטונה בת בייה". קסם.
יהיו כמובן מפלגות מסוימות שזה יפגע בהן יותר מאחרות, למשל הציונות הדתית שבה רוב החברים אשכנזים ולא ישימו שקל. או יהדות התורה שיציעו ללמוד דפי גמרא תמורת הכיסא, מה שלא צפוי להניב המון התלהבות מהציבור. בקיצור, הכנסת הבאה תהיה מורכבת ממאה ותשעה עשר ש"סניקים ונפתלי בנט אחד שיקנה כיסא מהכסף של סאיוטה. איכשהו הוא יסחט מזה ראשות ממשלה, אבל זה כבר לא ענייננו, האיש שילם.
לתת לתמנון של המונדיאל להחליט
זה כבר ממש נואש, אבל אין לנו מה להפסיד. אתם זוכרים את התמנון של המונדיאל? לפני כל משחק היו זורקים לו לאקווריום שני דגלים של המדינות שמשחקות והוא היה מנבא מי מהן תנצח. אחוזי ההצלחה שלו התכנסו לבסוף, לא תאמינו, לסביבות 50 אחוזים, אבל לדעתי זה שווה את הניסיון.
כדי לעזור לתמנון להחליט אני מציע להדר ולהשליך לאקווריום את המועמדים עצמם כדי שהתמנון יוכל לבחון אותם מקרוב. אם אתה כל כך להוט להיות משרת ציבור, אדוני, התכבד וקפוץ למים עם יצור תוקפני בעל שמונה זרועות. זה יכין אותך יופי לוועדות הכנסת.
כיסאות מוזיקליים של כל האזרחים
הרעיון הזה הוא פתרון מעשי לפלונטר, אבל יותר מזה הוא מציע הפנינג לאומי שישלב את כל אזרחי ישראל. אתם מכירים את הקונספט, יוצרים מעגל של מאה ועשרים כיסאות, וכל אזרחי ישראל מוזמנים להתחיל לרקוד סביבם עד שהמוזיקה נעצרת. באותה נקודה מי שתופס כיסא ישמש כחבר כנסת בארבע השנים הקרובות.
נכון, קיימת סכנה מסוימת שחלק מהאזרחים ייקחו את הכיסאות מתוך הרגל וישליכו אותם זה על זה כאילו הם בביקור נורמטיבי במימדיון, אבל הסיכויים שזה יקרה הם רק בין 70 ל־85 אחוזים, אז אני חושב שזה יהיה פשע לא לנסות.
אפשר גם להתחיל בעשרה מיליון מאתיים אלף ושישה עשר כיסאות ולסנן אזרח־אזרח עד שיישארו מאה ועשרים, אבל זה תהליך שייקח יותר מדי זמן. פחות זמן מאשר לוקח למשא ומתן הקואליציוני הרגיל להסתיים אבל עדיין, זה זמן יקר.
מרוץ טרמפים
זה יעבוד ככה: כל מי שרוצה להיות חבר כנסת יופיע בקריית שמונה ביום שייקבע מראש ויתחיל לתפוס טרמפים לאילת. מאה ועשרים הראשונים שיגיעו לאילת ויקנו קרטון חלב יזכו לשמש חברי כנסת. אני חושב שיש בזה מבחן יפה ליכולות הבין־אישיות של המועמדים ולאהדה שהציבור רוחש לכל אחד מהם. מה גם שהיכולת להתקדם על חשבון הציבור היא אחת התכונות הכי בסיסיות של פוליטיקאי מוצלח.
מאה ועשרים איש ללא נוכחות רשתית
זו האופציה האהובה עליי. נחפש מאה ועשרים אנשים בישראל שאין להם נוכחות רשתית בכלל. לא טוויטר ולא פייסבוק, לא אינסטגרם ולא ICQ. נאדה. אנשים שלא מפיצים ולא צורכים רעל מאף סוג. אנשים שדעתם לא זוהמה על ידי אין־ספור פילטרים שאין לדעת מה טיבם. עדיפות גבוהה לאנשים בלי טלוויזיה, בלי גישה לרדיו, אנשים שלא העבירו מימיהם הודעה זועמת בווטסאפ ובה הוכחות חותכות למה שהם כבר חשבו מלכתחילה. יש לי תחושה שאנשים כאלה יצליחו לעשות דברים טובים ואולי אפילו, לא עלינו, לשתף פעולה זה עם זה.
הבעיה, כמובן, תהיה למצוא מאה ועשרים אנשים כאלה. אבל אסור להתייאש. נחפש ונקווה למצוא שניים־שלושה. לגבי כל השאר, ניתן כבר לתמנון להחליט.
לתגובות:
