דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
טורים

גבאות והצלה

יאיר יעקבי. צילום: ניצי אילן
יאיר יעקבי. צילום: ניצי אילן

תקופה מרגשת בבית הכנסת שלנו. אבל קודם כול קצת היסטוריה.

בראשית היה יקי, הגבאי הקדמון. יש מי שאומרים שיקי היה קיים עוד לפני בית הכנסת. כמו הקדוש ברוך הוא, יקי ריחף לו מעל התוהו ובוהו עד שהחליט לעשות לו מניין בתחתונים. ובאותם ימים ראשונים הכול היה פשוט יותר. יקי ניהל הכול וכל המתפללים עשו רצונו כרצונם כדי שיעשה הוא רצונם כרצונו. תקופה ניסית זו הייתה, שבה היינו רואים את השגחתו של הגבאי בחוש. יקי היה מעלה לתורה כאילו הוא זה שנתן את השמות לכל המתפללים. להם ולאבותיהם. היה שולף את השמות בלי מאמץ, אין שכחה לפני כיסא כבודו.

אבל גם בכל המסביב טיפל יקי בלי להכביר מילים. היה לנו חמין עוד לפני שידענו שהיינו רעבים לחמין. היה קידוש עוד לפני הסיבה לקידוש. יקי היה נותן למתפלל לפתוח את הארון ומיד היו מתחילים הצירים בעזרת הנשים. הוא היה אבינו ואנחנו היינו בניו, מראשית שנה ועד אחרית שנה.

אבל לפני כשנתיים החליט יקי לחלוק מכבודו ליראיו. לתת גם למתפללים הפשוטים אפשרות לקחת חלק בניהול המניין. או אז יקי כביכול צמצם את עצמו, כביכול רבותיי, אמרתי כביכול, זאת כדי לעשות מקום, כביכול, לאחרים. כביכול.

אולי יעניין אתכם

בקיצור, ליקי קצת נמאס והיינו צריכים להחליף אותו.

את יקי החלפנו בחמישה גבאים שונים. חמישה גופים מחולקים. עד כדי כך היה נהדר יקי שאת מלאכתו היה צריך לחלק לחמישה. כמו סאורון שחילק טבעות לגמדאים ואֶלפים ולבני האדם. דילגנו אנלוגיה רבותיי, לא להירדם.

החמישה האלה סיימו את סבב הגבאות שלהם ממש בתשרי האחרון ומאז נעשו מאמצים מרוכזים לגייס חמישה גבאים חדשים שיקריבו את זמנם, מרצם ושלום הבית שלהם על מזבח קהילה שמוקירה את פועלם, אבל באותה נשימה גם יש לה דרישות, שתהיה בריאה.

לא היה קל לגייס גבאים חדשים, אתם מתארים לעצמכם. לנדסברג השכן לקח על עצמו את מאמצי הציד האלה וניתן היה לראות אותו בחודש האחרון אורב מאחורי שיחים ומכוניות כדי לקפוץ על מתפלל מזדמן ברגע של חולשה ולאלץ אותו להבין שעת הזמיר הגיע, כל הבאסה נשמע בארצנו.

אני, במשך כל התקופה הזאת, הסתובבתי בשכונה אחוז פרנויה. שחלילה לא יתפסו אותי למלאכה הנאה הזאת.

אני מאוד לא רוצה להיות גבאי. לא כי אני אגואיסט. גם. בהחלט גם. אבל לא רק.

אני פשוט לא מתאים לזה. זה לא יושב על היתרונות שלי כאדם.

קודם כול, גבאי צריך להגיע בזמן לתפילה. ואני, מה לעשות, יש לי הוראה מרופא שאסור לי לפגוש את רבי ישמעאל יותר מפעמיים בחודש. גם עם א־ל אדון המליץ הרופא לא להגזים.

זה לא טוב לי לבריאות הנפש.

שנית, גבאי צריך להעלות לתורה. וזה נכון שאני טוב מול קהל ופחד במה אין לי (הבנתם, פחד במה? כי זו במה. שכוייח). אבל למרות היתרון המובנה הזה שלי, אני לא יכול להעלות לתורה כי זה דורש ליצור אינטראקציה עם מגוון אנשים על בסיס שבועי. ואני הרי חצי אנטיפת. עין במר בוכה ולב שמח, או משהו כזה. זו רולטה של יחסי אנוש שאני לא חושב שהקהילה שלנו רוצה להסתכן בה.

ולבסוף, גבאות מצריכה גם ראש לוגיסטי. צריך לשים לב לתקלות בבית הכנסת. דליפה פה, חשמל קופץ שם. ואני… אני יש לי נורה שרופה בשירותים של הבית שלא החלפתי כבר שלושה חודשים. יש יותר סיכוי שאני אפתח שם דיאלוג בחשכה מאשר אחליף את הנורה. זה גם יותר כלכלי.

אז אני לא מתאים להיות גבאי. וזה הכי כואב לי בעולם. זה כואב לי כמעט כמו שזה מסתדר לי יופי. אז ברחתי מלנדסברג השכן כל עוד רוחי בי. שלא יפגע בי מנוול זה וימשוך אותי לבית הכנסת.

אבל כמו בכל פרנויה, באף שלב לא עצרתי לבדוק אם בכלל רודפים אחריי. כי זאת יש לומר בצער, בשלב מסוים הבנתי שאני בורח לשווא. האיש לא מחפש אותי.

ולא תגידו, הוא פנה לכולם, לנדסברג. לכולם. לכל הגברים, לחלק מהנשים ואני די בטוח שראיתי אותו מנסה לשדל את עובד המועצה האינדונזי שייתן יד. אז מה אם הוא לא מהדת שלנו, העיקר שהוא דתי.

ופה כבר התחלתי להיעלב, רבותיי. זה בסדר שאני חושב שאני לא מתאים. אבל באיזו זכות לנדסברג מניח שאני לא מתאים??? אפילו לסרב לעזור כבר אי אפשר???

אז התעמַתי איתו. קפצתי מאחורי שיח, תפסתי את אומנותו רבותיי. שניים יכולים לרקוד את הטנגו הזה.

"תציע לי להיות גבאי!" דרשתי ממנו.

"הכול טוב, אנחנו מסתדרים", הוא מלמל וניסה לעקוף אותי, אבל המדרכות אצלנו בשכונה ברוך השם צרות מאוד, כנראה כי המהנדס החליט שזה יגבש בינינו.

"אתה מעדיף את האינדונזי מהמועצה על פניי?" התרעמתי.

"קוראים לו אגוס והוא היה גבאי בג'קרטה, יעקבי, אל תזלזל", הוא גונן עליו.

"שיתמוך מבחוץ!" התעקשתי, "אני רוצה שיציעו לי להיות גבאי כמו לכל מתפלל בבית הכנסת!"

ראיתי כבר שאני שובר אותו.

"בסדר יעקבי", הוא נכנע, "אתה רוצה להיות גבאי?"

"וואי הייתי ממש רוצה", אמרתי בהקלה, "אבל זה ממש מתנגש לי עם הרצון לא להיות".

טפחתי לו על השכם, איחלתי לו בהצלחה והלכתי הביתה מבסוט.

שבוע אחר כך התפרסמו שמות הגבאים. חבר'ה טובים, באמת. לא נחשוף פה את שמותם כי חזקה על אנשים אלטרואיסטים כאלה שהם לא צריכים את תשומת הלב המיותרת.

אבל כן נספר שאחד מהם זה לנדסברג. המסכן כנראה לא הצליח למצוא מתנדב חמישי ונאלץ להתנדב בעצמו. בושה גדולה אם אתם שואלים אותי, חבל שאנשים לא נרתמים.

לתגובות:

[email protected]

 

 

 

 

מה לקרוא עכשיו