לפני שלושה שבועות חגגנו בר מצווה לבננו הבכור בשבת משפחתית נהדרת. איך חלפו להם שלוש עשרה שנה מאז שהבחור הגיח לאוויר העולם – באמת שאין לי מושג, אבל הרצתי את המספרים כמה וכמה פעמים ואכן הילד הגיע למצוות.
למותר לציין שההתארגנות לקראת שבת בר המצווה הייתה לא פשוטה, אבל יצאנו מרוצים והילד קרא יפה כך שבאמת אי אפשר היה לבקש יותר מזה.
ובכל זאת, מאחר שיש ברשותנו עוד כמה וכמה בנים, התייחסנו לשבת הזאת כפיילוט להמשך ויצאנו ממנה עם כמה נקודות לשיפור וכמה לשימור, שאני מניח כאן בפניכם לתועלת הציבור הקדוש.
נקודה לשיפור: יש מספיק פיצוחים!
אם היה קורס בקניית פיצוחים הייתי נרשם אליו אתמול.
אולי יעניין אתכם
החשש העיקרי שלי הוא תמיד לצאת קמצן. אז בשלב הראשון בחרתי כמה סוגים של פיצוחים, קלאסיים כאלה. גרעינים שחורים, קבוקים, פיסטוקים, ומילאתי בשקיות הגדולות. ואז ראיתי את הבוטנים, הקשיו, הבוטנים האמריקאיים, גרעיני האבטיח. ולכו תדעו איזה מהם יהיה להיט. אז מילאתי גם מהם.
אבל עדיין לא הייתי בטוח, אז עשיתי את הטעות הקלאסית של לשאול את המוכר. ניגשתי בתמימותי לדלפק ושאלתי אותו אם זו כמות מספיקה ל־60 איש. המוכר לא האמין למזלו הטוב. הוא אמר מזמור לתודה ומיד פקד עליי להכפיל את הכמויות כי "אנשים אוהבים פיצוחים". לא עזרו תחנוניי והעובדה שרוב המוזמנים הם ילדים שאוהבים בכלל פופקורן. הוא התעקש. אם ללמד זכות, ייתכן שהוא היה תחת הרושם שאני לא מתכוון להאכיל את המוזמנים בשום דבר אחר. כי באמת קשה להסביר את הכמויות שאיתן יצאתי מהמקום. מזל שהבאתי את הרכב הגדול.
בקיצור, נשארו המון פיצוחים. המון.
נקודה לשימור: המשחקים
בשבתות בר מצווה צריך למלא את הזמן, ויש גבול כמה דברי תורה יהודים יכולים לשמוע ברצף לפני שהם מתחילים לחשב מסלול מחדש. אז מה עושים? משחקים משחקים.
רוב המשחקים באירועים כאלה מטרתם לשבור את הקרח בין המשפחות של שני הצדדים. וכאן הבעיה. המשחקים הללו מתבססים על הנחה סמויה, מוטלת בספק, שהמשפחות רוצות להכיר זו את זו יותר טוב. ולא היא. הרי המשפחות האלה מכירות זו את זו כבר 15 שנה. מה שלא קרה עד עכשיו כבר לא יקרה. אבל מארגני האירוע בדרך כלל לא מצליחים להתאפק, וכך מוצא את עצמו הדוד נחום מצד האבא עומד לצד סבא אברי מצד האמא ויוכבד הבת של השכנים מרמלה, וביחד שלושתם מנסים לפענח מה משותף ביניהם.
מה שמשותף ביניהם היא כמובן העובדה שאף אחד מהם לא רוצה לעמוד שם (ושכולם נולדו במרחשוון).
בקיצור, אנחנו הלכנו לכיוונים אחרים, משחקי טריוויה כאלה ואחרים שלא מאלצים משפחות לשתף פעולה או לתקשר באופן כללי. כל הכבוד לנו.
נקודה לשיפור: גם סוכריות רכות כואבות אם זורקים אותן ברבאק
המטרה של הנערים זורקי הסוכריות היא כידוע לגרום לאשפוזו של נער בר המצווה עם חבלת ראש כזו או אחרת. כדי להימנע מגורל כזה, אנחנו נקטנו בשני אמצעי זהירות חשובים: האחד, לא הזמנו את החברים של הילד לשבת. באופן כללי אני חושב שזה מהלך נכון. הרי לשבור מנורה בחדר אני יכול בעצמי, חבל להטריח בשביל זה את כל השכבה.
אבל יותר ספציפית בנוגע לצליפת סוכריות לקודקודו של בני הבכור, חשבתי שהיעדרותם של החברים תהיה לטובה. המהלך השני היה רכישת סוכריות רכות, כי מה לעשות שלילד יש בני דודים שכבר סימנו כמה איקסים בחיים שלהם.
מה מתברר? גם סוכרייה רכה ביד הנכונה היא נשק קטלני. באינסטינקט אבהי מגונן עטפתי את הילד בטלית, אבל הראש המסכן שלי נותר חשוף וחטפתי סוכרייה חצי סנטימטר מתחת לעין. רבותיי, זה כאב. והאחיין אריאל, אם אתה קורא את זה, אני עדיין ממתין להתנצלות מתרפסת (המקורית לא סיפקה אותי).
בקיצור, בבר המצווה הבאה אנחנו זורקים מרשמלו.
נקודה לשימור: נגלה לפני השבת
כבר יצא לי לעבור דירה כמה פעמים בחיים שלי, ואני לא חושב שמספר הארגזים שהייתי צריך לשנע לקראת הבר־מצווה היה מבייש אף אחד מהמעברים האלה. אז בחוכמתי, עשיתי נגלה אחת עם ציוד בחמישי. הברקה שעד עכשיו הילדים שלי מודים עליה, כי למפרע אם לא הייתי עושה נגלה מוקדמת אז חלק גדול מהילדים היו צריכים לנסוע בתוך הצ'ימיגג.
למה צריך כל כך הרבה ארגזים, אתם שואלים? קודם כול, חצי מהרכב היה פיצוחים, כאמור. אבל מדובר גם בקישוטים ושתייה וקישוטים וחד"פ ועוגות וקישוטים ועוגיות לחדרים וקישוטים ומיתוג וקישוטים. וזה עוד לפני שדיברנו על ביגוד ועל עוד קישוטים.
יש המון קישוטים רבותיי, מדובר פה על בר מצווה.
נקודה לשיפור: חבל להשקיע בחולצה חדשה אם אתה מתכוון להחזיק תינוק
כזכור, לפני כארבעה חודשים הבאנו חיים לעולם והזאטוט הקטן נמצא בדיוק בשלב הזה בחיים שלו שהוא כמו פחית קולה מנוערת היטב – פצצת זמן מתקתקת של פליטות.
אז כמובן שמיד כשסיימתי ללבוש את החולצה החדשה והיפה שקניתי, הפרחח הקטן מילא אותי בכל תכולת בטנו הנהדרת. העובדה שזה היה בדיוק בשלב הצילומים שלפני השבת גם היא לא עזרה, וכעת יש ברשותנו סדרה מקסימה של תמונות מעוצבות שבה אפשר לראות בזמן אמת איך הילד משמיד לי את כל הלוק לקראת השבת.
נקודה לשימור: לעשות את זה בכיף
כאמור, להפיק אירוע זה לא פיקניק (אגב, גם להפיק פיקניק באופן אירוני, זה לא תמיד פיקניק). לכן חשוב לעשות את זה בכיף ואני שמח לספר שבסך הכול הצלחנו. הפרחים בעיקר לאשתי, אבל גם סחבק עבד יפה. ועכשיו יש לנו שנתיים וחצי עד בר המצווה הבאה כדי לאגור כוחות ואולי אפילו להצליח להתעלות על עצמנו.
שיהיה לנו בהצלחה, פיצוחים כבר יש.
לתגובות:
