את דברי חז"ל "המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" לא צריך להסביר למי שחווה תהליך גירושין. כל מי שעבר גירושים, או מכיר מישהו שעבר, מבין. זירות ההתמודדות רבות, כמעט כל זווית בחיי האדם עוברת טלטלה. גירושים הם שדה חברתי כואב, חלומות שהתנפצו, הילדים שנושאים עיניים, רגשות חזקים ועתיד כלכלי לוט בערפל.
הבנת המצב המורכב והקשה עמדה ביסוד החוק שקבע את סמכות בתי הדין הרבניים. ניסח זאת היטב שופט העליון משה זילברג: "קבע המחוקק הישראלי כי בית הדין הרבני יהא מוסמך לדון ולהכריע בכל עניין הכרוך בתביעת גירושים, כדי שבני הזוג יוכלו להסדיר בבת אחת את כל ענייניהם במשרד הרבנות, ולא יצטרכו לפנות, לפני מתן הגט או לאחריו, לערכאות אחרות".
המחוקק הבין שכדי לסיים את ההליך הכואב ביעילות, יש לתת סמכות לבתי הדין. כך מפורש בלשון החוק: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושים בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושים, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג". ההבנה הזאת הייתה הנחת היסוד של המחוקק ושל בית המשפט העליון. שופטים ומלומדי משפט קיבלו זאת כמובן מאליו. נוסף על כך, בית הדין המיוחד, מוסד שהיה נהוג בעבר ושתפקידו היה להכריע בדיון על גבולות הסמכות בין בתי הדין לבתי המשפט, הכריע כי בסמכות בתי הדין לעסוק במזונות הילדים.
ואולם במשך השנים, כחלק ממגמה מכוונת, כרסם בית המשפט העליון בסמכות החוקית והמשפטית של בתי הדין הרבניים בהיבטים רבים. הכרסום בתחומי הפעילות של בתי הדין וההתערבות בליבת הפסיקה עצמה על ידי שופטי בג"ץ, היו למעשה שבשגרה. הייתה זו התקופה שבה שאר רשויות המדינה – הכנסת, הממשלה ומערכות כמו הצבא והמשטרה – עמדו גם הן תחת כרסום מתמשך בסמכויותיהן על ידי מערכת המשפט. חלפו שנים וחלחלה התודעה כי המערכת המשפטית מנסה להגדיל את כוחה על חשבון הרשויות האחרות, שלא כדין.
אולי יעניין אתכם
ביחס לדיני מזונות הילדים, השיא של הכרסום היה בפסק הדין של שופט העליון מני מזוז משנת 2019, שבו מזוז ביטל את משמעות החוק. אליבא דמזוז, שיפוט מהותני השם את זכויות הילד כראשונות במעלה, גובר על הבנת החוק כפשוטו ועל ההיגיון שעמד ביסוד חקיקתו. השופט ניל הנדל, בדעת מיעוט, כתב את המובן מאליו ביחס לתכלית החוק המקורית: "להקל על בעלי הדין המבקשים לסיים את יחסיהם הזוגיים, במובן שהם יוכלו לדון במכלול ההיבטים הקשורים לכך בפני ערכאה אחת, בצורה היעילה והמהירה ביותר. סבורני כי אי מתן אפשרות לבית הדין לדון במזונות ילדים מכוח כריכה תמנע הגשמה של מטרה זו. זאת משום שבכל מצב בו הליך הגירושים נעשה בבית הדין, ממילא ובהכרח ייאלצו בני הזוג לפנות גם לבית המשפט לצורך קביעת המזונות, ככל שיש להם ילדים משותפים".
כחלק מהתובנה של חדירת מערכת המשפט לתחומים לא לה, בתי הדין החלו לנסות להשיב את אשר נלקח מהם שלא כדין. האוטונומיה השיפוטית שעוגנה על ידי המחוקק עלתה ביתר שאת על שולחן הכנסת. בתי הדין הסיקו את המסקנה שעל פסיקת בג"ץ הסותרת מפורשות את לשון החוק וכוונת המחוקק, יש להגיב מהר ובחקיקה. ואולם הצורך להשיב את הכוח לבתי הדין בדיני המזונות, נתקל בבעיה דווקא מהשדה החברתי. כתוצאה ישירה מהתערבות בג"ץ בסמכויות בתי הדין ובמהות הפסיקה, נוצרה בבתי הדין הרבניים למעשה הכלאה של שתי שיטות משפט, משפט התורה ומשפט בג"ץ. ערבוב שיטות המשפט יצר תחושה כי העקרונות של מקורות התורה לא תמיד מתממשים במדיניות הכללית של בתי הדין, ולעיתים לווה הדבר אף בתחושת עוול עמוק, ופסקי הדין יצרו תחושה שלא תמיד הם משקפים את אמיתתה של תורה.
המצב המורכב יצר פתרון ביניים, שהוא פרי שיתוף פעולה בין נשיא בית הדין הרבני הגדול הרב הראשי הרב דוד יוסף, לבין יושב ראש ועדת חוקה חבר הכנסת שמחה רוטמן. פתרון האמצע הוא חלוקה בין הוראת שעה להוראת קבע. בטווח הקצר יוחזרו לבתי הדין הסמכויות שנלקחו מהם שלא כחוק למשך שנתיים. פרק הזמן הזה יאפשר לבתי הדין לדון במדיניות התורנית בצורה עצמאית עד לחקיקת הוראת הקבע, דיון שכבר החל בוועדת דיינים שמונתה לדון בנושא. הכיוון הזה יכול להתברר כנקודת מפנה מהותית – יצירת מדיניות מותאמת ואחידה לכלל בתי הדין, שתחייב בסופו של תהליך גם את בתי המשפט. בשבוע שעבר (שני) הצביעה ועדת חוקה על החוק והעבירה אותו למליאה לקריאה שנייה ושלישית. השלמה מהירה של הליך החקיקה עוד במושב החורף, הן של הוראת השעה והן של החקיקה הקבועה, תהיה בשורה במגוון מישורים: שיתוף פעולה פורה בין הרבנות הראשית למחוקק, השבת סמכויות בתי הדין שניטלו מהם שלא כדין, וגיבוש מדיניות כוללנית בנושא המזונות במשפחה.
הכותבים הם מנהלי תחום במרכז יכין וראשי ארגון תורת המדינה
