מה שאסור לממשלה – מותר לגלי בהרב מיארה

כנער גדלתי על אירוע המסך המפוצל, אירוע מביש שהתרחש לפני 23 שנה בערוץ 2 נוחו עדן. בזמן שידור משחק הכדורגל בין מכבי חיפה למכבי קריית גת התרחש פיגוע ההתאבדות הרצחני בשכונת בית ישראל בירושלים. חברת טלעד, הזכיינית דאז, המשיכה לשדר את משחק הכדורגל תוך כדי דיווחים על הפיגוע, בזמן שהולכת ומתבררת הזוועה. עשרה יהודים קיפחו את חייהם בפיגוע, שישה מתוכם ילדים. שליש מהמסך הוקדש למגרש הכדורגל, ושני שלישים לדיווחים מן הפיגוע.

ביום שלישי השבוע ישבתי באולפן i24NEWS, כאשר במוחי היה מסך מפוצל. הדיון בבג״ץ שעסק בשאלה מי ילווה את פרשת חקירת הפצ״רית ויפקח עליה החל בשעה 10:00, בדיוק בזמן שהחל מסע הלוויה של הדר גולדין הי״ד, שהובא לאחר 11 שנה לקבר ישראל. ‏לשמחתי השידור כולו הוקדש למסע הלוויה, והדיווחים על הדיון בבג״ץ החלו רק בתום הלוויה של הדר הי״ד. לא בדקתי, אך אני מקווה שכך נהגו גם בשאר הערוצים. קריטי בעיניי לשמור על פרופורציות וסדרי עדיפויות.

לגופו של עניין, הדיון בבג״ץ היה מכובד וראוי מאוד. לפני המינוי של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, טענתי (גם כאן) כמה וכמה פעמים שלדעתי הוא לא האיש המתאים לכהן בתפקיד. בלי קשר לכתבה של נטעאל בנדל אודותיו שפורסמה לאחר מכן, ובלי קשר לפרסום של קלמן ליבסקינד על ניגודי העניינים שלו. אני חושב שאין ליצחק עמית את הרגישות החברתית ואת האינטליגנציה הרגשית כדי לכהן כנשיא בית המשפט העליון בתקופה הנפיצה הזאת. האיש גאון משפטי, פנומן של כתיבה וחד כמו איזמל, אבל זה מגיע עם כמויות של יוהרה ובוז שהוא לא מתאמץ להסתיר. למעשה, נראה לפעמים שהוא מתאמץ לא להסתיר.

הדיון שהתנהל השבוע בבג״ץ היה פשוט ההפך הגמור ממה שראינו לאחרונה בדיונים שניהל עמית. תחת משמרתו, הורים שכולים ומשפחות חטופים סולקו מן האולם. ב־1 ביולי התקיים אחד הדיונים הנפיצים ביותר. היו חברי כנסת שהפריעו, היו אורחים בקהל שצעקו וביזו את המעמד. יצחק עמית מיהר להגיב בקיצוניות, והעיף מהאולם את כל מי שאיננו צד בהליך, כולל משפחות שכולות ומשפחות חטופים. בהמשך, יושב ראש התנועה לאיכות השלטון, אליעד שרגא, נשא כדרכו נאום פוליטי במסווה של טיעון משפטי. שרגא טען שראש הממשלה פועל לסכל עסקאות חטופים. אימו של החלל החטוף רן גואילי, ששמרה על דממה עד לשלב הזה, התפרצה ואמרה שההליך פוגע בהחזרת בנה מהשבי. הנשיא עמית השתיק אותה בגסות. גם כשהבין שמדובר באמא של חטוף, הוא לא הביע אמפתיה כלשהי, ופשוט סתם לה את הפה בחוסר דרך ארץ ובחוסר רגישות.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

עוד מאת אבישי גרינצייג השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה

הדיון שהתקיים השבוע היה ההפך הגמור מזה. ראש ההרכב, השופטת יעל וילנר, נהגה ברגישות עילאית. חברת הכנסת טלי גוטליב התפרצה שוב ושוב לדיון למרות שהיא לא צד בהליך. השופטת וילנר בחרה לנהוג בגישה של ״השופט הטוב״, שמרה על כבודה וניסתה לעודד אותה כמו שמעודדים ילד קטן להצליח להתאפק. גם כאשר היו הפרעות והתפרצויות מגורמים אחרים, השופטת וילנר ניהלה את האירועים הללו בתבונה וברגישות. הדיון לא פוצץ ולא היה צורך להרחיק אנשים מן האולם.

בלי קשר לתוכן הדיון – האירוע הזה הוסיף הרבה מאוד כבוד לבית המשפט העליון. למעשה, אני מעריך שחלק מהנוכחים רצו שהדיון יתפוצץ ושהשופטים ירחיקו אותם מן האולם. וילנר, שטיין וכנפי־שטייניץ השכילו לא ליפול למלכודת הזאת. גם מבקריו הגדולים של בית המשפט העליון החמיאו לדיון שהתנהל ולשופטים.

גם לגופו של עניין, הדיון היה מעמיק ורציני מאוד. שלושת השופטים הקשו מאוד על נציג היועצת המשפטית לממשלה, רן רוזנברג. הם לא זיכו אותו בהנחה שלעיתים תכופות נותנים לנציגי היועצת, גם כשהעמדות שלה מאוד מוקשות מבחינה משפטית. עורך הדין רוזנברג ניסה לברוח לתחום המופשט, אך וילנר החזירה אותו לקרקע המציאות. כאשר הוא טען שאירוע שבו שר המשפטים בוחר את התובע הוא אירוע שלא מוכר במדינת ישראל, וילנר מיהרה להשיב לו: אבל גם האירוע הזה הוא משהו שלא היה כדוגמתו במדינה. עמדתו, שפרקליט המדינה יכול לטפל בפרשה בהינתן ניגוד העניינים האישי של גלי בהרב־מיארה, זכתה לביקורת חוזרת ונשנית של השופטים.

נציג היועמ״שית טען טענות אווירה, והשופט שטיין החזיר אותו לקרקע המציאות וביקש ממנו הסבר איך העמדה שלהם מסתדרת עם סעיפי החוק הרלוונטיים: ״ב־20 הדקות האחרונות אני לא הבנתי כמעט שום דבר. אני מכיר סעיפי חוק. תענה על זה״.

אף אחד לא מחליט על גלי

גם העמדה של שר המשפטים יריב לוין זכתה לביקורת וקושיות מהרכב השופטים. וכאן חייבים למתוח ביקורת על השר לוין. עורך הדין ציון אמיר הוא סנגור מוכשר, ותיק, בעל רזומה עשיר ומכובד. אבל אין לו שום קשר למשפט מנהלי וחוקתי. לוין פשוט הביא את איש המקצוע הלא נכון והלא רלוונטי לדיון הזה בבג״ץ. זה כמו להביא חשמלאי לבעיית שרברבות. החשמלאי הזה יכול להיות מצוין, אבל מה לעשות שבאינסטלציה הוא לא מבין.

ידידי עורך הדין רוני איתן כתב ב'מקור ראשון' לפני הדיון כי הבחירה של שר המשפטים בעורך הדין ציון אמיר, פרקליט מוכשר ויסודי אך נטול התמחות בבג"ץ, מעידה שהוא לא רוצה להוביל משפט שיחשוף את פרשת ההדלפות, אלא קודם כול לשדר את אי האמון שלו בבית המשפט העליון. איתן דייק מאוד. השופטים ביקשו מעורך הדין ציון אמיר לענות קונקרטית על הקשיים החוקיים שמעורר המינוי של הנציב אשר קולה, והוא התמקד בפובליציסטיקה ובטענות ציבוריות ולוגיות. להתרשמותי, ההרכב היה מאוד קשוב לעמדה העקרונית של שר המשפטים, אבל ככה קשה לנצח תיק. בטח כאשר, צריך להודות על האמת, יש קושי לא מבוטל בהחלטה של שר המשפטים למנות את נציב תלונות הציבור על שופטים, אשר קולה.

סעיף 11 לחוק נציבות תלונות הציבור על שופטים קובע כי ״הנציב ועובדי הנציבות לא יהיו רשאים לשמש בכל משרה אחרת או לעסוק, במישרין או בעקיפין, בעיסוק אחר״. לכאורה החוק חד־משמעי, מצד שני ניתן לתת לו פרשנות הגיונית אחרת. אבל בשביל זה צריך להביא את איש המקצוע המתאים. אף אחד לא היה מביא פרקליט של מחלקת בג״צים כדי לנהל הליך פלילי במשפט רצח. לא כי הוא לא מוכשר, אלא כי אין לו הכשרה וניסיון בתחום הספציפי הזה. הבחירה של יריב לוין להביא סנגור לדיון בבג״ץ, מלמדת שיותר חשוב לו לעשות שמח מאשר לזכות בתיק. בעיניי זו לא טעות נקודתית, אלא משהו הרבה יותר רוחבי.

נחזור להתנהלות היועמ״שית. היא הביאה על עצמה את הביזיון הזה. היועמ״שית בהרב־מיארה, לטענתה, לא חשבה שאפילו מתעוררת שאלה ומתעורר ספק של ניגוד עניינים בכך שהיא מלווה ומנהלת את החקירה, והיא לא פנתה כנדרש ליועמ״שית של משרד המשפטים.

הסדר ניגוד העניינים שעליו חתמה לפני כניסתה לתפקידה קובע כי בכל מקום שבו יתעורר ספק אודות ניגוד עניינים, יהיה עליה לפנות בעניין ליועמ״שית של משרד המשפטים. פרשת הפצ״רית התגלתה בתחילת אוקטובר ליועצת וללשכתה. היא לא פנתה ליועמ״שית של משרד המשפטים. היא לא פסלה את עצמה. למרות שמדובר בניגוד עניינים מאוד מאוד ברור, היועמ״שית ניהלה בעצמה את החקירה וקבעה את כיווני החקירה, שחלקם נוגעים אליה באופן ישיר ועקיף. רק בעקבות מכתבי מיצוי ההליכים והעתירות שהוגשו לבג״ץ, היא נאלצה לפנות ליועמ״שית של משרד המשפטים כדי שתאשר שהיא לא נמצאת בניגוד עניינים. היא ציפתה וקיוותה שעורכת הדין יעל קוטיק תהיה חותמת גומי ותיתן לה את מבוקשה. ‏בפועל, קוטיק קבעה ההפך בחוות דעת מפורטת ומנומקת.

‏לשלושת שופטי בג״ץ היה ברור לחלוטין שבהרב־מיארה נמצאת בניגוד עניינים, וכל השאלה מבחינתם הייתה עד לאן מגיעה בעיית ניגוד העניינים. ‏השופטת וילנר, כנראה באירוניה לא מודעת, אמרה: ״היועמ״שית בהגינותה פסלה את עצמה״. ‏ובכן, אפשר להגיד הרבה דברים על ההתנהלות של בהרב־מיארה בסיפור הזה – הגינות לא תהיה אחד מהם.

ולמה אני מטריח אתכם בהשתלשלות הדברים? כי צמרת המשטרה, הפרקליטות והייעוץ המשפטי לממשלה היו מעורבים בחקירת פרשת הפצ״רית מתחילתה. אף אחד מהם לא אמר לה: גלי, את בניגוד עניינים, אל תעסקי בזה. להפך, כולם גיבו אותה באופן מביך ודביק. אף אחד לא המליץ לה ללכת ליועמ״שית של משרד המשפטים לפני שהיא מקבלת החלטות בתיק הזה. ‏אז כאשר בוחנים את השאלה האם פרקליט המדינה יכול לבדוק את הפרשה – ההתנהלות שלה ושלו, ושל כל הכפופים אליה, מדברת בעד עצמה.

אבל זה מעבר לכך. לא רק שאף אחד לא הרים דגל והתריע מפני ניגוד העניינים שלה (ושלהם), בפועל הם פעלו להכפיש את היועצת המשפטית של משרד המשפטים, עורכת הדין יעל קוטיק. התגובה של בהרב־מיארה לבג״ץ בעניינה התבססה על מכתב ששלחה לשר המשפטים זמן קצר לפני כן. במכתב היא לועגת ליועצת המשפטית יעל קוטיק. כמו שכתבתי, רק לאחר שהגיעו התלונות והעתירות, בהרב־מיארה ביקשה בלית ברירה חוות דעת מקוטיק. מה עשתה היועצת המשפטית לממשלה, האישה שצריכה להוות דוגמה ומודל ליחס לשומרי הסף ולחוות דעת מקצועיות? היא שולחת מכתב פומבי לשר לוין, שאומר שאומנם היא משכה את ידיה לאחר חוות הדעת, אך לאחר מכן הוסיפה: "חוות הדעת גובשה מבלי שנערך בירור עובדתי, ולכן עוד נדרש לעשותו מול גורמי החקירה המוסמכים. עריכת חוות הדעת ללא הבירור הנדרש הובילה לכך שהנחות מרכזיות שעליהן מבוססת חוות הדעת אינן נכונות, וממילא גם מסקנתה. בנוסף, האמור בה אינו תואם תקדימי עבר".

כלומר, היא זו שפונה לקוטיק – ולאחר שהיא מקבלת חוות דעת שקובעת שהיא בניגוד עניינים, היא בוחרת ללעוג לה ולהציג אותה כשרלטנית. לאחר מכן המכתב הזה מוגש לבג״ץ. במקום שהעמדה שתוגש לבג״ץ תהיה של היועצת המשפטית של משרד המשפטים, כי העמדה שלה בענייני ניגוד עניינים מחייבת את היועצת המשפטית לממשלה – בפועל קורה ההפך. העמדה היא של בהרב־מיארה.

בסיום התגובה לבג״ץ היא מוסיפה כך: ״טרם חתימה יצוין כי נמסר מהיועצת המשפטית של משרד המשפטים כי היא מסתייגת מן האמור בסעיף 9 למכתב וצירופו, שכן מדובר בבחינת 'דבר והיפוכו'״. כלומר, יש נושא אחד ויחיד שבו נקבע בפירוש שהיועצת המשפטית לממשלה כפופה ליועצת המשפטית של משרד המשפטים. והנה בדבר האחד והיחיד הזה, היא דואגת לזלזל פומבית בחוות הדעת שקיבלה, ובתגובה לבג״ץ על העתירה בנושא הזה היא מציגה את עמדתה במקום שהתגובה תיכתב ותאושר על ידי הגורם המוסמך להכריע. בדיוק ההפך מהסטנדרט שהיא מחילה על שרים כאשר עמדתה המקצועית הפוכה. כאשר מוגשת עתירה נגד שר, שבה עמדתה הפוכה מדברי השר – העמדה המקצועית שלה היא זו שנכתבת בתגובה. וכמחווה של רצון טוב היא מסכימה לכתוב בכמה מילים מה עמדתו של השר.

אינני יודע איך תסתיים הפרשה, והאם יעלה חשד נגד היועצת המשפטית לממשלה עצמה. אני גם בספק אם ניתן יהיה לברר את העניין באופן ודאי ומוחלט, לאור העובדה שהחקירה הזאת כבר זוהמה על ידה מן הרגע הראשון תוך שהיא מציבה את עצמה בניגוד עניינים בוטה. מה שבטוח – ההליך בבג״ץ מלמד הרבה על שומרת הסף שלנו, ועל כך שיש דין אחד לשור ודין אחר ליופיטר.

לתגובות:

[email protected]