אני מאוד אוהב גשם, וכמה שיותר. אני פחות אוהב שהוא מציף את המרפסת למרות שאני מקפיד לנקות את המרזב מהעלים שמצטברים בו, זאת אומרת אומר לעצמי שצריך לעשות את זה אבל איכשהו שוכח. חוץ מזה שכבר מזמן יש לנו נזילות באמבטיה, וגשמי הברכה שירדו השבוע לא ממש שיפרו את מצב הרטיבות בקירות. כך שעם שוך הסערה הרמתי טלפון לאינסטלטור אחד, וקבענו שיבוא אלינו למחרת בשמונה כדי לפתור את הבעיה מהשורש.
בעשר וחצי בבוקר הופיע הנ"ל עם עובד נוסף וארגז כלים, שבאופן אירוני היה כתוב עליו "מבטיח – ומקיים".
"אמרת שתבוא בשמונה", התלוננתי.
"שכחתי שאנחנו בשעון חורף", הוא הצטדק.
אולי יעניין אתכם
"ועדיין איחרת בשעה וחצי".
"נו", הוא אמר, "אז הגעתי בזמן, לא?"
ראיתי שהוא מנסה למרוח אותי וגם ככה היה מאוחר, אז חתכתי את הוויכוח ולקחתי אותו ישר אל הקיר עם הרטיבות, כדי שיגיד את ה"ווי ווי ווי" שבעלי מקצוע אוהבים להגיד, יצא ידי חובה ויתחיל לעבוד.
"ווי ווי ווי", הוא אמר, "פשששייי, חבל על הזמן, איזו רטיבות. חייבים לעשות פה טיח".
"קודם כול צריך לפתוח את הקיר ולתקן את הצינור", אמרתי.
"ברור", הוא אמר, "אבל בשביל זה צריך שרברב".
"אתה לא שרברב?"
"מה פתאום".
"אז מה אתה?"
"טייח. שנינו טייחים", הוא הצביע בגאווה על העובד שלו, "עבודה אל"ף אל"ף, הכי טובים בכל הארץ".
"בטלפון אמרת שאתה שרברב".
"לא, נשמה. אמרתי שאחרי הגשם יבוא שרב רב".
"מה הקשר לשרב?"
"גם אני שואל. תראה איזה חום, ועוד בסוף נובמבר. אבל מצד שני זה טוב, אפשר לעשות טיח".
"מה אתה בעצם אומר לי", נחרדתי, "שאין לך מה לעשות פה עכשיו?"
"בטח שיש", הוא סימן לעובד שלו, "בוא נתחיל לערבב".
"את מי?"
"מה את מי? את הטיח".
הטייח האישי של בן גוריון
לא יודע למה, הייתה לי תחושה שגם אותי הוא מערבב. למרות שלדעתי לא נראיתי כמו טיח. יותר כמו שטיח. אולי בגלל זה הטייח השני דרך עליי.
"סליחה", הוא התנצל, "הסתכלתי לכיוון השני".
"אסור להוריד ממנו את העיניים אפילו לשנייה", הסביר בלמדנות הרב שרב, "אחרת הוא נהיה קשה כמו קליפה של אבטיח".
"מי?"
"הטיח".
"רבותיי, נראה לי שיש כאן אי הבנה", נעמדתי מולם, "חייבים לפתור את הבעיה מהיסוד, אחרת היא תחזור ושום טיח לא יעזור".
"אתה אל תלמד אותנו איך לעשות את העבודה שלנו", מחה הטייח המדופלם, "אנחנו מטייחים בכל רחבי הארץ כבר שנים, זה עסק משפחתי עוד מלפני קום המדינה. אתה יודע שסבא של אבא שלי היה הטייח האישי של בן גוריון?!"
"מה הוא טייח, את הצריף בשדה בוקר?"
"לא, מה פתאום צריפים. הוא טייח את עסק הביש, ואת אלטלנה, ואת פרשת ילדי תימן, ואת הכישלון המדיני של מבצע קדש… אנחנו עובדים קשה, יש המון מה לטייח".
"לא הבנתי".
"מה יש להבין? במדינה שלנו אין רגע דל, כל יום יש מחדל, שחיתות, סקנדל, ואז הציבור רוצה תשובות, נכון?"
"בצדק", אמרתי, "צריך לתקן את מה שמקולקל".
"לך קל להגיד", ערבב הטייח השני את הטיח בפנים חמוצות, "אתה כמו הציבור, עומד בצד ורוצה שיתקנו לו".
"אני בעל הבית", הזכרתי לו, "ואני משלם לכם".
"זה בדיוק מה שהציבור אומר", גיחך האינסטלטור המדומה, "אבל מישהו צריך לעשות את העבודה, נכון? מישהו צריך לפתוח את הקיר, לנקות את הרטיבות, להחליף צינור, לסגור את הקיר, לעשות שיופים, טיח, צבע, ואז בא הציבור ומתלונן שהקיר עקום, שהצבע לא אחיד ושקודם היה יותר טוב. וממילא הרטיבות תחזור אחרי שבוע, אז בשביל מה להתאמץ? מטייחים, מחייכים והולכים. ככה זה אצלנו".
"מה זאת אומרת 'אצלנו'?" התעצבנתי.
עזוב אותו, סימן הטייח השני בעיניו, זה יש לו שליכטה במוח. אבל הטייח הראשי לא ויתר עליי. בתוך תוכו היה לב רחום, מתחת לשכבה העבה של הטיח.
"נגיד שנחשפת פרשה חמורה", הוא אמר, "מה הציבור רוצה? שמישהו יבוא, יפתח את המערכת, ינקה את השחיתות, יעמיד את המושחתים לדין ויחליף אותם במושחתים אחרים".
"לא כולם מושחתים", מחיתי, "יש הרבה אנשים ישרים".
"שחיתות זה כמו רטיבות", הוא אמר, "בסוף היא תמיד חוזרת. ואז בא הציבור ומתלונן שהקיר עקום, זאת אומרת המדינה עקומה, שהמצב רק נהיה יותר גרוע וכבר עדיף היה להישאר עם השחיתות הקודמת, לפחות אז יכולנו להשלות את עצמנו שהיא לא קיימת. אז תגיד אתה, מה עדיף – לפתוח, להחליף, לסגור, לטייח, או מראש לשים טיח ולוותר על כל הבלגן?"
למרוח את מסקנות הוועדה
"זה לא חייב להיות ככה", התעקשתי, "אם עושים עבודה טובה ויסודית אז הרטיבות, זאת אומרת השחיתות, לא תחזור".
"תראה לי במדינה הזאת דבר אחד לא מטויח".
"זאת בדיוק הבעיה. קודם צריך לאטום".
"לזרוק על המדינה פצצת אטום?!"
"לא המדינה, הקיר!"
"מה יעזור להפציץ את הקיר?"
"עזוב", נאנח טייח המשנה, "לדבר אליו זה כמו לדבר אל הקיר".
הסתכלתי על הטיח, ואז עליהם, ואז שוב על הטיח, ואז על שניהם. פתאום עלה בדעתי שהסלוגן שלהם, "מבטיח ומקיים", הוא כנראה נוטריקון של "מרבה טיח ולא מסיים".
"חבל על הזמן", הוא האיץ בי, "שנתחיל לעבוד? יש לנו עוד עבודות היום".
"למה", התמרמרתי, "מה עוד אתם צריכים לטייח?"
"אל תשאל", התרברב השרברב, "יש את המסקנות של הוועדה של גלי צה"ל שצריך לטייח כדי שהיא תמשיך לשדר, התחקירים של צה"ל על השבעה באוקטובר, הרוגלות בטלפונים, המדינה הפלשתינית שטראמפ הבטיח לסעודיה וצריך למרוח איכשהו כדי שהציבור לא יתקומם, פסק הדין של בג"ץ בעניין הסמכות של שר המשפטים שצריך לוודא שלא תתממש, והכי חשוב – חייבים לטייח את פרשת הפצ"רית והיועמ"שית, אחרת תהיה פה הצפה שחבל לך על הזמן".
"זה פרויקט ענק", אמר העובד השני, "אני לא מבין למה אנחנו מבזבזים את הזמן על הרטיבות של הליצן הזה".
"כי לא טייחת שם כמו שצריך", הטיח בו הטייח, "עדיין רואים שם טביעות אצבע ברורות. צריך למרוח עוד כמה שכבות, יש להם המון ראיות להעלים".
"תקשיבו", אמרתי, "הטיח שלכם מרתיח".
"זה התפקיד של הטיח, להשטיח את השיח. שנתחיל לעבוד?"
צ'יק צ'ק הם ערבבו, מרחו וטייחו, והבטיחו לשוב בתוך שבוע־שבועיים כשתחזור השחיתות, זאת אומרת הרטיבות, כדי למרוח עליה עוד שכבה. זה לא באמת יעזור, את הרטיבות המושחתת הרי רואים מקילומטרים. רק הציבור, טחו עיניו מראות.
לתגובות:
