כאן זה בית

הקטנים כבר גדלו. שנים חלפו מאז שבגדי התינוקות נמסרו, והטיטולים והמוצצים פינו את מקומם. זה השלב בחיים שבו אפשר להתרווח על הספה וליהנות מהשקט, לנסוע לחופשה בלי לדאוג לקטנים שנשארו בבית, להוציא מהבוידעם את החלומות שאופסנו בו ליום שבו הילדים יגדלו.

התיאור הזה בוודאי מוכר לאלה שנמצאים בשנות הארבעים או החמישים לחייהם, וילדיהם הקטנים כבר מתחילים לפסוע בעולם המבוגרים. ובכל זאת, יש משפחות שהגיעו לשלב הזה בחיים ובוחרות להיכנס מחדש לשלב הקודם ולטפל שוב בילדים קטנים – אך הפעם לא בבני משפחה, אלא בילדים שגורלם לא שפר עליהם והם הוצאו מהבית, עד שתימצא להם משפחה קבועה.

הורים ל־25 ילדים

אבי ומירי (השמות בדויים כמו יתר השמות בכתבה), בשנות החמישים לחייהם, מטפלים בחמישה ילדים קטנים, בנוסף לשבעת ילדיהם, שהקטן שבהם בן 11. חמשת הילדים אינם קבועים. כאשר נמצא פתרון קבע לאחד מהם, הוא עובר למשפחה חדשה ואת מקומו יתפוס עד מהרה ילד אחר, שגם הוא, כקודמיו, הוצא מן הבית בצו חירום.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עתיה זר מחנכת מחוץ למסגרת

עוד במגזין רק לצמוח יש

לפני שהיו משפחה של אומנת חירום, הידועה בכינוי "משפחת קלט", הם היו משפחה מארחת, ואירחו באופן קבוע בשבתות ובחופשות ילדה שלמדה בפנימייה ולא היה לה בית לשוב אליו. לאחר מכן היו במשך שלוש שנים משפחת אומנה יומית לילדה שהייתה אצלם משתיים בצהריים עד שמונה בערב. זמן לא רב לאחר סיום האומנה, התבקשו באופן פתאומי בידי משרד הרווחה לקלוט בביתם תינוק בן חודש עם תסמונת דאון שהוריו מסרבים לקחתו מבית החולים. עוד לפני שהספיקו לעכל את הרעיון, כבר היו צריכים להגיע לבית החולים כדי לקחת את התינוק. בדרך הם קנו טיטולים ומטרנה ופרסמו בקבוצה השכונתית שהם זקוקים לציוד תינוקות בסיסי מעכשיו לעכשיו.

התינוק היה אצלם במשך שבעה חודשים, שבמהלכם נקשרו אליו מאוד והתקשו להיפרד ממנו. לאחר מחשבה ולבטים רבים, ולאחר שנמצאה לו משפחה מאמצת, החליטו שזה הדבר הנכון לעשות. הם נפרדו מהתינוק וחיפשו את האתגר הבא. בהתייעצות עם הילדים החליטו בני הזוג כי המשימה הבאה תהיה להיות משפחת קלט. הם החלו בהליך קבלה דרך ארגון א.ד.נ.מ., שמאתר ומלווה משפחות אומנה. לאחר תהליך שהיה כרוך במילוי שאלונים, ראיונות וביקורי בית, הודיע הארגון לבני הזוג כי עליהם להתכונן לקבל את הילד או הילדה הראשונים.

כשילדת הקלט הראשונה הגיעה, היה ברור שהפעם נקשרים בזהירות, כדי לא לחוות שוב פרידה קשה. מאז עברו אצל המשפחה 25 ילדים, ברוב הפעמים חמישה ילדים היו אצלם בו זמנית. כל ילד אמור להיות באופן רשמי לתקופה של שלושה חודשים עד חצי שנה, אך בפועל רוב הילדים נשארים לתקופה של שנה או יותר.

"מאז הקורונה יש ירידה במספר המשפחות שמוכנות להיות משפחות אומנה", אומרת אור, עובדת סוציאלית מטעם ארגון א.ד.נ.מ. "המלחמה לא היטיבה עם המצב, והיום יש ילדים שנמצאים בהמתנה, כי למרבה הצער אין מספיק משפחות".

בשביל עמנואל וקרן, בני זוג ממרכז הארץ, המלחמה הייתה דווקא גורם מאיץ בהחלטתם להפוך למשפחת קלט. קרן הכירה את התחום מהצד השני, כעובדת סוציאלית שליוותה משפחות אומנה. רעיון משפחת הקלט תמיד קינן בבני הזוג, והם חיכו לרגע המתאים. "אני חושבת, בלי להיות קיטש", אומרת קרן, "שמאז פרוץ המלחמה כל אחד צריך לעשות יותר. וכמו שלא שאלו אנשי מילואים אם זה הזמן הנכון להם, חשבנו גם אנחנו שאף פעם זה לא הזמן הנכון, ותמיד זה יהיה קשה או מורכב, אבל זה צו השעה". הילד הראשון הגיע אל קרן ועמנואל תשעה חודשים לאחר שהחלו את התהליך.

נועה וגיל החלו אף הם בתהליך קבלה למשפחת קלט בעקבות המלחמה שפרצה. הבנים הגדולים שלהם לחמו בעזה, גיל שירת בהגמ"ר ונפצע במסגרת תפקידו. "זה היה כמו תמרור שהזכיר שהחיים הם לא לנצח", הם משתפים, "בדיוק בתקופה הזאת ראינו פרסום של מכון סאמיט שהם מחפשים משפחות לאומנת חירום. מבחינתנו זה היה חלום שעדיין לא הגשמנו".

בעבר, כשהיו משפחה צעירה, הם הדריכו בפנימיית רווחה. במהלך התקופה ההיא נפתח בפנימייה קלט חירום. באחד הימים שמעה נועה תינוק צורח מאחד החדרים. "נכנסתי לשם וראיתי תינוק ומעליו שתי בנות שירות מתוקות מנסות לתת לו נר אקמול. עליתי הביתה ואמרתי לעצמי שקלט חירום לא צריך להיראות ככה. תינוק צריך בית, אבא ואמא. אמרנו לעצמנו שיום אחד, כשנגדל, נעשה את זה. נפתח את הבית לילדים שצריכים".

בהיריון הרביעי הבינו בני הזוג שזה הזמן להשקיע בקן הפרטי, והחלום להיות משפחת קלט נגנז לעת עתה. במקומו בחרו באתגר מתאים יותר לשלב ההוא בחייהם, והלכו להתיישב בהתנחלות מרוחקת. לאחר שנולד ילדם השישי החליטו שזו העת להגשים את החלום הישן.

בשל מקום מגוריהם המרוחק הם לא התקבלו לקלט החירום, ולבני הזוג הוצעה במקום זאת אומנה קבועה לילדה חמודה בת שש. "היא מילאה לנו את הלב בהמון שמחה וסיפוק ותחושה של משמעות בשגרת היומיום", מספרת נועה. לאחר עשר שנים הילדה בחרה לשוב לאימה הביולוגית, אך היא שומרת איתם על קשר. המודעה שפרסמה עמותת סאמיט הגיעה אליהם, כאמור, בזמן המתאים. הם יצרו קשר, עדכנו מראש שהם מתגוררים ביישוב מרוחק, ולשמחתם הדבר לא היווה מכשול והם החלו בתהליך המיון.

"כשהילדה הראשונה הגיעה היו לי ממש פרפרים בבטן", נזכרת נועה. "אני ממש זוכרת את השנייה הזאת שפותחים את הדלת של המונית ואני יודעת שיש שם תינוקת בת תשעה חודשים שהולכת להיות שלנו עד שיהיה לה בית, והלב פועם ואני מתרגשת ופוחדת וחוששת. הדבר הראשון שנורא הפחיד אותי היה מה יהיה אם אני לא אתאהב בה, ואז פתחו את הדלת והתאהבתי. אחר כך עם הילדים האחרים שהגיעו למדתי שגם התאהבות היא משהו שנבנה. לא כל התאהבות היא מדייט ראשון וזה בסדר".

התינוקת שהגיעה לא בכתה ולא תקשרה. "הבנו שזו תינוקת שלא חוותה עולם שבו היא תקבל מענה לצורך שלה. אני זוכרת איך אחרי כמה ימים פתאום שמענו את הבכי שלה והתרגשנו, הבנו שהתחיל תיקון ללב". לאחר הילדה הראשונה הגיעו ילדים נוספים, ומאז השגרה היא חיים שעשויים להשתנות בכל רגע נתון. "גמישות זה המפתח", אומרת נועה ומוסיפה: "באומנת חירום מתלווה לזה הידיעה שאת כולך עם כל הלב בכאן ועכשיו, אוהבת את הילדים ומסורה להם, ויחד עם זה את יודעת שתהיה פרידה".

חדר מיון של חום ואהבה

מירי ואבי מספרים שכאשר ילד מגיע אליהם, בשעות הראשונות הם יושבים ומשחקים איתו כדי להכיר אותו מעט, וגם כדי לזהות דברים לא תקינים, כמו סימני אלימות על גופו. "הרבה פעמים מוציאים מהבית ילד ותוך זמן קצר הוא מגיע למשפחת הקלט, בלי שעבר בדיקה פיזית", הם מסבירים. חלק מהנוהל הוא שילד צריך לעבור בדיקת רופא תוך 48 שעות מרגע ההגעה, כדי לקבל פרוטוקול מסודר של מצבו הרפואי והפיזי. "לפעמים ילדים מגיעים במצב מאוד ירוד. היה מקרה של ילד שהגיע ולא הגיב לכלום. חשבנו שהוא אילם. הוא היה שמוט כמו בובת סמרטוטים. לקח לו שבוע להתחיל לדבר, וגם אז הוא דיבר רק עם הילדים שלנו. לקח זמן עד שהוא דיבר גם איתנו". במקרים רבים הילדים מגיעים עם עיכוב מוטורי, או בלי הרגלי אכילה ושינה. "היה ילד שהיה אוכל בלי להפסיק", מספרת מירי, "לא היה אצלו קשר בין האכילה לתחושת הרעב. עם הזמן הילדים לומדים שיש זמנים לארוחות, ובין הארוחות אוכלים אולי פרי או ביסקוויט. ושיש זמן שבו הולכים לישון. לפעמים ילדים מגיעים בלי הרגלי שינה. במקום שממנו הגיעו הם היו פשוט נרדמים בשלב כלשהו של היום או הלילה".

משפחות הקלט בדרך כלל לא מכירות את סיפור הרקע של הילדים שמגיעים אליהן, למעט פרטים בסיסיים. גם פרטיהן נותרים חסויים בפני המשפחות הביולוגיות. "אני מרגישה שזה שומר עלינו, לא לדעת הכול", אומרת נועה. "אנחנו פרק בחיים שלהם, ולא קשורים לפרקים הקודמים והבאים".

"באחד הימים הראשונים", היא מספרת, "חיבקתי את התינוקת בהתרגשות, ופתאום הרגשתי כמו סטירת לחי, כי אי שם בעולם יש אמא שעכשיו הידיים שלה ריקות. וזה זעזע אותי לשנייה. לא יכולתי לנשום, ואז התינוקת פתאום פקחה את העיניים והסתכלה עליי, ואמרתי לעצמי: הקדוש ברוך הוא שם אותה פה בידיים שלך, ואין לך יכולת לעשות שום דבר עם סיפור החיים שלה. זה הסיפור שה' כתב בשבילה. את יכולה לתת לה את הביטחון כאן ועכשיו, שהעולם הוא מקום טוב".

"כשילד מגיע אלייך מעולם אחר וממושגים אחרים, את כאילו נכנסת באמצע הסיפור", משתפת קרן בחוויה שלה. "יש משמעות לעובדה שילד גדל במשפחה מסוימת, עם ההרגלים של המשפחה הזאת. כשמגיע ילד מעולם אחר וממושגים אחרים, אז את בעצם נכנסת לו באמצע הסיפור. יש אצלנו ילדה בת שנתיים שכל מה שהיא רוצה היא מבקשת בצורה של בכי. אין לנו מושג מתי זה בכי של עייפות, מתי זה כי היא רוצה משהו, אלה דברים שצריך ללמוד ולהכיר".

"לפעמים הילדים מספרים על עצמם", אומרת מירי, "הם יכולים לומר פתאום: לנו לא היו משחקים. לא היה אוכל. לפעמים הם לא יודעים בכלל איך לשחק, או מגיעים בלי אוצר מילים, לא יודעים שמות של חיות. יש מקרים שרואים שהילד במצב נפשי קשה, אבל יש סיפוק מלראות איך הוא מתייצב וקונה הרגלים. אנחנו כמו חדר מיון, התפקיד שלנו להעניק חום ואהבה. אחרי שהילדים מתייצבים הם יכולים לעבור לאומנה. זה הרעיון בקלט, חום ואהבה יחד עם יצירת מסגרת. לפעמים קשה להאמין איך הילד הגיע כשרואים אותו אחרי כמה חודשים".

"אנחנו כמו תחנת דלק", אומרים קרן ועמנואל. "הילדים באים אלינו, אנחנו ממלאים אותם בדלק של אהבה, ואחרי זה הם ממשיכים לתחנה הבאה". אבל להעניק אהבה זה לא תמיד פשוט. "פעם היו כאן שני אחים, ורק כשהם הלכו הבנתי כמה זה היה מוטרף", משתפת קרן. "אחד האחים היה מאוד מאוד סוער. היינו מאוהבים בו, אבל לא היה לנו יום ולא לילה. באיזשהו שלב הצטרפה ילדת קלט נוספת וזה הגביר את הבלגן. אבל זה סוג של משפחה בתוך המשפחה שלך. צריך לג'נגל בין הצרכים הרגשיים של כל אחד, ולתת מקום לילדים שלנו. פתאום חוזרים לעידן המקלחות ולגינה. לא יכולתי לשמוע שאנשים אומרים לי שזה כמו לחזור אחורה, כי מבחינתי רק התקדמנו", היא אומרת ועמנואל מוסיף: "ככה אנחנו מרגישים צעירים יותר".

גם נועה בוחרת במילה "מוטרף" כדי לתאר סיטואציות עמוסות: "יש רגעים שזה נראה מוטרף, אבל רוב הרגעים הם רגעים משפחתיים רגילים. זו השאיפה שלנו, ליצור בשביל הילדים האלה ובשביל הילדים שלנו משהו רגיל. אנחנו מטיילים איתם, עושים קמפינג, הולכים לים. כל מה שהיינו עושים קודם – אנחנו עושים איתם. זה דורש לוגיסטיקה אבל אנחנו לא מוותרים".

שיחת חירום בליל שבת

את המשפחות מלווים כאמור הארגונים א.ד.נ.מ. ומכון סאמיט, שהם זרוע מבצעת של משרד הרווחה. משפחות שמבקשות להיות אומנות עוברות תהליך קבלה בארגונים אלה, ומרגע קליטת הילדים העובדים הסוציאליים של הארגונים מספקים להן ליווי מקצועי ורגשי. "חלק מהתהליך זה שיש לך מקום בטוח שאת יכולה להניח את הדברים במלוא היושר והכנות, בלי שיפוטיות", משתפת נועה בתחושותיה בנוגע לליווי. "כי זה אירוע בעוצמות גבוהות, וטוב שיש מישהו מבחוץ שמלווה את זה. למשל, אם ילד הולך לבקר את אמא שלו, ואז היא לא מגיעה. הילד שבור לב, ואת שבורת לב בשבילו. צריך מישהו שיחזיק את זה". המשפחות מציינות כי הארגונים רגישים לצרכים שלהן, כמו בקשות להתאים את הילדים למצב שהמשפחה נמצאת בו באותו זמן. הארגונים הם גם אלה שדואגים לרישום הילדים לגן או למעון לאחר תקופת ההסתגלות אצל משפחת הקלט.

משפחות הקלט מתחייבות להיות זמינות לקבלת ילדי הקלט בכל יום ובכל שעה. באחד מערבי הפסח האחרונים היו אבי ומירי בטיול עם בני המשפחה הרחק מן הבית, כשהגיע הטלפון עם הבקשה לקלוט ילד. בני המשפחה המשיכו בטיול, ומירי חזרה הביתה בטרמפים כדי לקבל את הילד. במקרה אחר התקשרו לאבי ומירי בליל שבת. הם התבקשו לקבל ילדה שהיה אתגר מיוחד בקבלתה. "תתייעצו זה עם זה ונחזור אליכם עוד מעט לקבל תשובה", נאמר להם, אך בני הזוג ביקשו שלא ינתקו את הטלפון בזמן ההיוועצות, בגלל קדושת השבת. כמו כן, המשפחות יכולות לבקש שבתקופה מסוימת או ביום מסוים לא יגיעו בקשות חדשות.

אורך התקופה שבה הילדים נשארים אצל משפחות הקלט תלוי ברוב המקרים בהחלטת בית המשפט. השופט צריך להיות בטוח שכרגע אין להורים מסוגלות הורית, ורק אז הוא מעביר את הילד לאומנה או לאימוץ. קרן מספרת על תינוק שהגיע הישר מבית החולים. "אם היו מחפשים לו משפחה אומנת היו מוצאים ברגע, אבל הוא בקלט כי השופט רצה להראות רצון טוב ולתת להורים צ'אנס. אני מאמינה בשיקום של ההורים הביולוגיים, אבל זה לוקח זמן. הוא כבר בן שמונה חודשים, לא מכיר מציאות אחרת מלהירדם עליי ולהרגיש אותי, וזה מתסכל שהכול נתקע ושיהיה לו טראומטי להיפרד. מצד אחד נצטער מאוד כשהוא יעזוב, אבל כל יום שהוא פה הוא מתנה. הרווח הוא שלנו".

"כשמתקשרים אלינו כדי להתייעץ אם כדאי להיות משפחת קלט, הדבר הכי חשוב שאני אומרת הוא שזה פרויקט משפחתי", אומרת נועה. "הילדים צריכים להיות שותפים, אחרת זה לא הוגן, אנחנו קודם כול הורים שלהם".

גם מירי ואבי מצטרפים לנאמר: "ברגע שאחד הילדים יגיד שזה לא מתאים לו – אנחנו נפסיק. ואגב, זו לא רק הסכמה עקרונית. הילדים במשפחה הם שותפים מלאים. הם עוזרים לקלח, להחליף חיתולים, לשחק עם הילדים. כל הילדים מגויסים לעניין, כל אחד בדרכו. לא היינו מצליחים לעשות את זה בלעדיהם" ."יש הרבה בלגן בבית", מוסיפה מירי, "הילדים קופצים על הספות ו־13 קילוגרם כביסה בכל מכונה". למשפחתם של אבי ומירי יש השנה בת שירות בתקן מלא, דבר שמסייע להם מאוד.

בשעת אחר הצהריים, שבה אני מגיעה לביתם של אבי ומירי, כל ילדי האומנה נמצאים במרפסת, באוהל שבנו בסיוע ילדי המשפחה הביולוגיים. כל הצעצועים של הבית יחד איתם. ארון המדפים בחדר השינה של ילדי הקלט מלא בארגזי בגדים מסודרים על פי גיל. במדף התחתון מונחות חבילות טיטולים בכל הגדלים. במטבח עמֵלה אחת הבנות על הכנת לחמניות עם בשר, שאותן מתכוונים בני הזוג לחלק לחייל בודד שמאומץ אצלם ולחבריו לאחר השבעה בכותל, שאליה הם מתעתדים לנסוע באותו יום.

למירי יש הפרעת קשב וריכוז, מה שמקשה עליה להתרכז במשימה אחת, ולכן היא עסוקה בכמה משימות במקביל, בהן פרויקט אימוץ חיילים בודדים במקום מגוריה. "אם רוצים לדבר איתי אז אבי חייב להיות לידי, לעזור לי לשמור על פוקוס", היא צוחקת, "אבל אני יכולה לעשות כמה דברים במקביל ומאוד מהר. כשאני הולכת לסופר אני יכולה לנהל את העולם דרך הטלפון. עד שמתלבטים מי יחתל את אחד הילדים אני מסיימת. וכמה זמן כבר לוקח להכין עשרה קילו שניצלים?". בתוך כל המולטי־טסקינג הם משתדלים למצוא את האיזון – לשבת בערב על הספה עם ילדיהם, לאחר שילדי האומנה שכבו לישון, או לצאת עם כל ילד ביום ההולדת שלו.

"זו תמיד דילמה, על חשבון מה זה בא", משתפת מירי, "ברור שזה בא על חשבון משהו. החברים שלנו אומרים 'כל הזמן חיכינו לגיל הזה, שאנחנו יכולים לצאת מהבית מתי שאנחנו רוצים, לטוס לחו"ל'. ואנחנו מבחירה לא שם". מירי מספרת שלמרות שהילדים עוזרים הרבה, היא מציבה להם גבולות. בשבת בבוקר, למשל, רק היא מטפלת בילדי האומנה. "אני מנסה לשמור על איזון נכון, הילדים שלי הם עדיין ילדים. אז לקפה אני מגיעה רק ב־11".

העובדת הסוציאלית שמלווה את אבי ומירי לא מסתירה את התפעלותה. "אף פעם לא פגשתי משפחה כזאת", היא אומרת. "הכול באותנטיות, באהבה. איזו רמת השקעה בכל ילד, איך יש להם פניות רגשית לכל אחד. כולם יכולים להיכנס ולכל אחד יהיה מקום. ילדי המשפחה מאוד מחוברים לילדים שמגיעים. וזו נקודה חשובה: לפעמים זה החלום של ההורים, אבל צריך שגם הילדים יהיו איתם ברצון הזה, אחרת זה עלול לערער את המשפחה".

קרן ועמנואל מספרים כי ילדיהם מגויסים לעניין, כנראה יותר ממה שהיו מגויסים אם הילדים היו אחיהם הביולוגיים. "כל אחד ומה שהלב שלו נמשך אליו. בת אחת מוכנה להחליף חיתול, בת אחרת לא. הבת הצעירה אוהבת לבוא איתנו לגינה, הגדולה מאוד אוהבת להיות עם התינוקות. כשהיא בבית אנחנו מרגישים בחופש". עם זאת, קרן מציינת כי לא תמיד זה קל לילדים, במיוחד לאלה שבמשך השבוע לא נמצאים בבית, וכשהם חוזרים יש ילדים אחרים שתופסים המון מקום. "וזה בהחלט דורש מאיתנו לתת יותר לילדים שלנו", היא אומרת. שלוש המשפחות מציינות את החשיבות של יציאה מדי פעם רק עם המשפחה הגרעינית, בלי ילדי הקלט, לבילוי משפחתי קצר או ארוך.

"להיפרד זה קצת כמו אבל"

אחד האתגרים הגדולים ביותר למשפחות הקלט הוא שלב הפרידה. התהליך נעשה במשך כמה ימים, ובמהלכו מגיעה המשפחה האומנת או המאמצת למפגש בבית של משפחת הקלט, ובהמשך לוקחת את הילד לבילוי משותף עד ליום שבו הוא עובר להתגורר אצלה.

"כשסיפרנו לילדה הראשונה שהייתה אצלנו שהיא עומדת לעבור למשפחה אחרת, בבוקר שלמחרת היא קמה עם חום גבוה", מספרים אבי ומירי. "בהתחלה צחקנו על הפסיכולוגיה בגרוש, אבל אחר כך ראינו שזה קורה כמעט לכל הילדים, שהם נהיים חולים כשאנחנו מספרים להם. אפילו ילדים בני שנתיים".

"אחרי הפרידה הראשונה", מספרת נועה, "כתבתי לעובדת הסוציאלית שאני מבינה לראשונה בחיי שהלב יכול להרגיש שמחה וכאב סופר עוצמתיים באותו הזמן. הייתה לנו שמחה ענקית על המשפחה שהיא תלך אליה, וכאב ענקי על הפרידה ממנה. זה שלב קשה גם לילדי הקלט וגם לאלה שלנו", היא ממשיכה, "אפילו שכולם יודעים כל הזמן שזה מצב זמני. יש הרבה בכי וצריך לעבד את זה". המשפחות מציינות כי כאשר המשפחה החדשה מאפשרת, הם ממשיכים לשמור על קשר מועט עם ילדי הקלט, כדי שלא יחוו שוב חוויה של נטישה.

לפני העזיבה מתקיים בכל המשפחות טקס פרידה, שכולל מתנות ואלבום תמונות עם משפחת הקלט. המשפחה שאליה יגיע הילד תחליט אם הוא יסתכל באלבום או לא. אחרי שהילד עוזב, המשפחה הגרעינית עושה אתנחתא משפחתית כדי לעבד את הפרידה. "זה קצת כמו באבל", אומרת קרן. אחד הדברים שנועדו להקל על הפרידה כבר משלב קבלת הילד הוא שהילד יקרא להורים במשפחת הקלט בשמם הפרטי. מירי ואבי אמרו שאצלם זה לא עובד. ילדי הקלט קוראים להם כפי שקוראים להם בני הבית האחרים – אבא ואמא.

נראה שהרצון לנתינה עובר מדור לדור. אבי מספר שה"ג'וק" של האומנה החל עוד בבית הוריו. כשהיה ילד, הוריו לקחו לאומנה נער בן עשר. הוריה של נועה אימצו נערה שעלתה ארצה במסגרת תוכנית נעל"ה. הם מספרים על ערכים של נתינה, עזרה לכל דורש וראיית הטוב, שאותם ספגו מילדותם. הם מאמינים שהערכים האלה ממשיכים גם לדור הבא. "לילדים שלנו יש גאוות יחידה", אומרת נועה. "בשבת החתן של הבן שלנו הוא היה צריך להגיד במשחק קלפים מה הוא לוקח מהבית, והוא אמר: את הערך של הנתינה".

"זה פותח אותנו לעולם של ערכים מדהימים", מעידה בתם של אבי ומירי, שמצטרפת לשיחה. "של הסתכלות שווה על אחרים. אני רואה את זה גם אצל האחים שלי. כשהם מגיעים למקום כלשהו הם מיד מזהים את מי שקשה לו, את מי שמאחור". "הילדים שלנו יכולים לשחק עם ילדים פגועים ואפילו לא לשים לב שהם פגועים, וזו הצלחה מבחינתנו", אומרת מירי. היא מציינת לטובה את ההיפתחות שלהם לעולמות אחרים, "לחצר האחורית של החברה", כהגדרתה.

קרן מציינת שגם כשיש ילדים שקשה להם, ברור לה שזה נותן להם משהו שאי אפשר לקבל במקום אחר. "שום דבר לא משתווה למתנה שהם מקבלים. לפתיחות המחשבתית, ליכולת לפתוח את הלב ולחוות שונוּת. הם מפתחים חמלה ויכולת לראות ולהרגיש את האחר. הם גם לומדים שקשר זה דבר שמתפתח, כי לא מיד אוהבים את הילדים שמגיעים".

ההתרגשות של המשפחות מכסה במקצת על האתגר הכלכלי שקשור באומנת חירום. הזמינות הנדרשת מבני הזוג משמעה לעיתים צמצום המשרה של אחד מהם, והמחיר הכלכלי בהתאם. "זה כמו שאנשים לוקחים את הכסף כדי לטייל בחו"ל וחוזרים עם פחות כסף ועם יותר חוויות, ככה אנחנו, לא רצינו שהכסף ימנע מאיתנו לעשות את זה", אומרת קרן.

מה יש לכם לומר למשפחות שמתעניינות בקלט?

"תחשבו על המסוגלות להיפרד", אומרת נועה, "ועל שגרת היומיום שלכם אם היא יכולה לאפשר את זה. ואם יש לכם יכולת גמישות והרפיה, לדעת שעל רוב הדברים אתם לא שולטים. אם כן – לכו על זה. זה דבר מדהים לבית, למשפחה, לעולם. ואם לא, לכו להיות אומנה קבועה, או אומנת אירוח. יש המון אופציות לעשות טוב, יש המון ילדים שרק צריכים שיחבקו אותם".

"כל מי שאוהב ילדים, יכול לשאת חוסר ודאות וגמיש מבחינת המחשבה והלו"ז שלו, יכול לעשות את זה. לא צריך להיות אנשים מיוחדים", אומרת קרן. "אם לא הייתי מרגישה שאני מקבלת יותר ממה שאני נותנת, כנראה לא הייתי ממשיכה. הילדים ממלאים אותנו בהמון אור".