רק לצמוח יש

כשרועי הורן ניצל מהפיגוע בעתניאל בשנת 2002, כתלמיד שיעור ד' בישיבת הר עציון שהתארחה שם, הוא לא ידע שחייו ישתנו מאותו רגע. ההיכרות עם השכול הניעה אותו לחיפוש אינטנסיבי אחר משמעות ושליחות. בחייו הבוגרים עבד כמורה בתיכון, ובמקביל כתב גם דוקטורט על הבעל שם טוב כפרשן של כוונות האר"י הקדוש. אף על פי כן, לדבריו, שום דבר לא הכין אותו ל־7 באוקטובר.

"הרגשתי הלם. עוצמת ההדף הייתה כל כך חזקה, ששום דבר בארון הספרים היהודי לא היה נראה לי בעל משמעות, חוץ מפרקי תהילים מסוימים", הוא משחזר את ימי פרוץ המלחמה. "באותה תקופה היינו בשליחות באנגליה, והחלטתי שם לחזור לבעל שם טוב, שבו עסקתי כל כך הרבה. אמרתי לעצמי שבטח משהו בניסיון החיים שלו יכול לעזור, הרי הוא עצמו היה יתום ועבר פוגרומים קשים. חיפשתי תורות חסידיות של הבעל שם טוב העוסקות בצער וגיליתי תורה שלמה, עשירה וכנה, שעוסקת בצמיחה. תורה שאני מאמין שהיא בשורה דווקא לימים האלה".

את התורה הזאת הוא הנגיש בשפה קולחת בספרו החדש 'התחדשות הנפש – צמיחה פוסט־טראומטית ממקורות החסידות'. חמשת השלבים שאותם זיהה הבעש"ט כשלבים לצמיחה מתוך משבר הם צער, קבלת צער, תפילה, ישועה והודיה. על כל אחד מחמשת השלבים הללו רועי מרחיב באמצעות מקבילות מהעולם המחקרי ומתורות המזרח. בשונה אולי מרוב ספרי מחקר החסידות, הספר עשיר בידע, במובאות, באזכורים ובראיונות עם אנשים שונים שחוו טראומה, אובדן, שבי ופציעה, בעיקר מה־7 באוקטובר ואילך. מיזוג שלוש נקודות המבט האלה – החסידית, המחקרית והאקטואלית – הופך את חוויית הקריאה בספר למפעימה.

נפילה חופשית של אמונה

אולי יעניין אתכם

בנושא 1216a כוח איתם

בנושא 1216a עניין אישי והפעם עם הרב אילון צרפתי

השלב הראשון בתהליך הצמיחה הוא הצער. איך חווים אותו בלי להתפרק?

"הבעל שם טוב, עם כל היותו המאמין הגדול, גם מלמד אותנו פלא מיוחד – שקודם כול אנחנו צריכים להחזיק את הצער בכל עוצמתו. זהו השלב הראשוני וההכרחי ביותר. הוא רואה בצער שלב חשוב בצמיחה, בלי לקפוץ לשלב אחר, בלי לומר בשלב כה מוקדם 'יהיה לי עוד יותר טוב'. אם אדם עושה מעקף רוחני כזה, קופץ למדרגת הרוח בלי לתת מקום לנפש להצטער כמו שצריך – המחיר הוא שהנפש עוד תדרוש את שלה, למשל בדיכאון או בתוקפנות. התהליך החסידי מציע לנו לשהות בצער, ורק בשלב השני לנסות לקבל אותו בקבלה רדיקלית. קבלה שכזו היא ויתור על השאלות הקשות המנקרות לנו במוח – למה זה קרה לי, למה לי ולא לו, למה ה' עשה לי את זה, ועוד".

"על פי הבעל שם טוב", ממשיך הורן, "קבלת הצער היא מצב צבירה רוחני שאומר 'ככה זה', כאשר המילה ככ"ה היא ראשי התיבות של כתר כל הכתרים. בלי קבלת צער אמיתית האדם קורס מתוך מאבק אין־סופי במציאות. הוא מתיש את עצמו לחלוטין במאבק מנטלי של ניסיון לשלוט בכאב. השחרור האמיתי הוא ליפול נפילה חופשית של אמונה – שזו נקודת ההיפוך הקריטית במסע הריפוי. כמו שאומר השיר של אביתר בנאי 'ליפול לזרועותיו המושטות של אב הרחמן' – להבין שאין לי שליטה על הכאב ושאני מוכרח לקבל אותו".

האם התמסרות לשקיעה לא אומרת ייאוש וחורבן?

"התפיסה המערבית אומרת שמעוות לא יוכל לתקון. אחרי טראומה משמעותית, לא תוכל להיות גרסה טובה יותר של עצמך, אלא מקסימום צל חיוור, עמום וקלוש של מי שהיית קודם. אנחנו חברה שהתמכרה לנוחות. התמסרה לנוחות של הקיום. יש המון הגנות והמון ביטחונות, והכול מאוד מרופד ומאובטח, ולכן יש בהלה מאוד גדולה מהתמודדות. המרדף אחרי הנוחות לא מפתח אצלנו את השריר של לשהות בקושי בלי לוותר. החידוש של הבעל שם טוב הוא שהאור של היום הראשון, האורות הגנוזים, טמונים דווקא באסון. אלו לא ניצוצות שמגיעים מהתעלות נפשית בזמן סעודה שלישית, אלא מתוך מפגש אינטנסיבי עם החושך. זו עמדה מאוד מאמינה שלא מפחדת מן הצער והכאב".

מתוך המפגשים שאתה מקיים עם הורים שכולים ופוסט־טראומטיים, תאר לי את החוויה הנפשית שהם עוברים. איך אפשר לתת סיוע לאדם כאוב בלי להרגיש שאתה נופל איתו?

"צריך להבין שמי שחווה טראומה, הרבה פעמים מרגיש שאין לו שום משאב נפשי שיעזור לו להתמודד עם מה שהוא חווה. אנשים מתארים שהם נמצאים בתוך ביצה שחורה וכבדה שמושכת אותם מטה, ובכוחות אחרונים הם מצליחים להרים את האף ממנה למשך שעה ביממה לכל היותר. אלו סימפטומים נוראיים. הרבה אנשים כאובים ומיוסרים בוחרים לצערנו הרב במוות, שאותו הם רואים כאופציה גואלת. התפקיד שלנו כמשפחה וכחברה הוא להחזיק בשבילם את התקווה ואת האופק. מצד אחד לתת לאדם להתפרק באמת, ומצד שני להאמין בשבילו שהוא יוכל לצאת מהצד השני של המנהרה כשבידיו מרגליות ומתנות לעצמו ולעולם. אסור להבטיח לבן אדם שהחיים יחזרו להיות מה שהם היו, כי הם אף פעם לא יחזרו להיות אותו דבר. הם יהיו אחרים. אבל אפשר להבטיח לו שבהיבטים מסוימים הוא יחיה חיים עמוקים יותר, גדושי משמעות ורוח ואולי גם חברות ורעות שטרם הכיר. עלינו תמיד להיות, כמו שאמר וילפרד ביון, עם עין אחת שרואה נכוחה את מצבו הקונקרטי, ועם עין שנייה צופה אל האופק ומאמינה שהוא יגיע מתוך החשכה לאורה גדולה".

אנשים יגידו: על איזו צמיחה אתה מדבר? אני בקושי שורד את החיים.

"זה נכון ששלב הצער הוא קשה ביותר ועשוי להימשך זמן רב. יחד עם זאת, הכלל הוא להחזיק תמיד בראש שלטלטלה שחווה האדם שמולנו יש פוטנציאל גדילה עצום. כשההגנות הרגילות שלנו מתפרקות, עשויות להיפתח בפנינו אפשרויות שמעולם לא שיערנו. הבעל שם טוב כינה את זה גאולה, והוא התכוון לגאולה פרטית, להיחלצות אישית ממְצרים שבנינו לעצמנו. זה קורה, למשל, כשאנשים עם קריירה אינטנסיבית בהייטק עושים בעקבות המשבר הסבה למקצועות בעלי משמעות או לפחות עתירי הנאה פשוטה שהם באמת אוהבים. אנחנו רואים שאנשים שחוו משבר הופכים להיות רגישים יותר לזולתם, או מפתחים מערכות יחסים עם בני הזוג או עם חברים בעוצמות שטרם הכירו. אנחנו רואים את החטופים שמדברים על כך שכל יום וכמעט כל רגע הוא סיבה לחגוג את החיים. אחרים שמדברים על אלוקים ועל חוויית השגחה שמעולם לא חוו עד אז. כל אלו הם ביטויי צמיחה מדהימים שעלינו להכיר אותם, ללמוד אותם וללמוד מהם".

אתה מדבר הרבה על הצער, אבל מה המקום של הכעס בתהליך?

"בתהליך הארוך של ההתמודדות עם הטראומה, הכעס מאוד חשוב בשלבים הראשונים. בשלב הצער או הייאוש, הצער מתלבש על השאלה למה זה קרה לי. אסור לסתום את הפה לשאלות האלה. הנפש תובעת את שלה. היא מתמרמרת, בצדק, על מה שקרה לה ולא מגיע לה. היא יודעת שמגיע לה טוב, שמגיעים לה העונג והחיות שנלקחו ממנה. הכעס הוא ביטוי לחיים, לרצון לצדק, ולרצון להתענג על העולם הזה".

החטוף שנמצא בפיק של החיים

הספר שלך ביסודו נובע מתורת הבעל שם טוב ורבי נחמן, שכבר נפטרו לפני מאתיים שנה ויותר. מדוע דווקא הם מהווים השראה כיום להתמודדות עם משבר?

"המיוחד אצל הבעל שם טוב, ועוד יותר מכך אצל רבי נחמן, שהתורות שלהם תמיד נשענות על חוויות אישיות. אצל רבי נחמן אנחנו ממש יכולים להרגיש את ייסוריו על פטירת בנו, את הקושי שלו למצוא את מקומו בעולם, והוא אפילו השאיר לנו עדות על פגיעה אישית שחווה בצעירותו. לכן כשאנשים קוראים על טכניקות צמיחה שהוא פיתח, הם נותנים בו אמון, כי הם יודעים שהוא חווה את הנורא מכול בעוצמות חזקות מאוד. יהודים רבים סבלו במהלך ההיסטוריה, אבל רק מעטים ידעו הן לתאר את עומק המשבר והן להציג את נתיבי הצמיחה".

בפועל לאנשים קשה מאוד לראות למשל הורה שכול שמדבר על צמיחה והתחזקות.

"זה נכון וזה נורא. לחברה קשה מאוד לשמוע על צמיחה בהקשר של אובדן או טראומה. זה נשמע לא רגיש ולא מחובר למציאות. אגב, גם טדשי וקלהון, שני אבות מחקר הצמיחה הפוסט־טראומטית, מספרים שכשביקשו לפרסם את מחקרם על צמיחה בקרב חיילים שורדי מלחמת וייטנאם, אף הוצאת ספרים לא הסכימה לעשות את זה. אנחנו מחזיקים בתיאוריית ה'מעוות לא יוכל לתקון' בשיניים ממש. מי שלא חווה את האסון בעצמו, קשה לו להכיל את זה שהורה שכול ידבר על דברים טובים שצמחו אצלו בעקבות האובדן. הוא יחשוב שהאב לא באמת אהב את ילדו. לצערנו ראינו את זה גם בביטוי הנורא 'אוכלי מוות' כנגד מסירות הנפש של החיילים שלנו".

"לעומת אלו שבחוץ, האנשים שחוו על בשרם טראומה, משבר או אובדן, בהחלט יכולים לדבר על צמיחה בהיבטים מסוימים של החיים בעקבות המשבר", מחדד הורן. "ממש לאחרונה אמר אבינתן אור, שהיה חטוף מאות ימים, שהוא בפיק של החיים שלו. אישה שבעלה נהרג ב־7 באוקטובר פרסמה כעת פוסט בפייסבוק על כך שבכל היבטי החיים שלה היא חווה צמיחה ושיפור משמעותי מאז שאיבדה את אהבת חייה. זר לא יבין זאת, אבל אנחנו חייבים לתת לאנשים שחווים צמיחה את המרחב לעשות את זה. לצערנו, מרוב בהלה ועודף רגישות, לפעמים אנחנו הודפים את האנשים שחוו משבר בחזרה אל המשבר. גם טקסי הזיכרון חוטאים בכך לעיתים קרובות".

איפה אנחנו כחברה ישראלית ממוקמים בשלבים שתיארת בספר?

"החברה הישראלית היא לא אחידה. יש אנשים שאני פוגש שהם מאוד חזק בצמיחה, ויש אנשים שנמצאים עמוק בתהום ולא רואים את האור. יש גם כאלה שנמצאים בשלב התפילה ובחיפוש המשמעות. אני מאמין שככל שיעבור הזמן, יתגלו שברים חדשים שלא היה להם מקום להתגלות עד עכשיו. כך למשל שמעתי לאחרונה על נשים רבות שהתגרשו מבעליהן בשל הפוסט־טראומה שלהם, והן במשבר בעצמן, בין היתר כי אף אחד לא מכיר בסבלן. אפילו את הפריבילגיות שהן קיבלו בהיותן נשואות הן איבדו כעת. כך שמשברים חדשים עוד לפתחנו, יחד עם גלים עצומים של צמיחה. זה בא לידי ביטוי באין־ספור מיזמים ועמותות חדשות שמפיצות אור בעקבות הנופלים, בחזרה עמוקה לשורשים, בחיבורים מפתיעים בחברה הישראלית, כמו ברית הנגב וההר. גם כניסה של אנשים כמו ללי דרעי ואלישע מדן לפוליטיקה היא ביטוי מובהק של צמיחה, הן שלהם אישית והן של החברה".

להרגיש הודיה באמצע ההספד

איילת פישר, אימו של נבו פישר הי"ד מברוכין, שנהרג בצפון רצועת עזה בטבת תשפ"ה, מגדירה את המפגש שלה עם הספר 'התחדשות הנפש' כ"חיבור מיסטי". "אחרי שנבו נהרג, הרגשתי חוויות חיוביות מאוד חזקות. האמונה שלי הפכה בבת אחת להיות שלמה יותר, והרגשתי חסד ולא דין. זו הייתה חוויה עוצמתית מאוד של ממד רוחני שלא היה גלוי לי לפני שנבו נהרג. הרגשתי קריאה פנימית כזאת, מין קול שכל הזמן אומר לי שאני צריכה לחפש את הבעל שם טוב כדי למצוא תשובות ומזור. באחד הסופ"שים נחשפתי לספר של רועי מכל מיני כיוונים, ובשנייה שפגשתי את הטקסטים הרגשתי שמצאתי את המקום שחיפשתי. הייתי המומה מכך שלפני מאות שנים, לפני התיאוריות והמחקרים, הבעל שם טוב כתב את התורה הכי מדויקת של כל שלבי האבל.

"שאלתי את עצמי: איך יכול להיות שקורה לך הנורא מכול, ושם את חווה את החוויות הכי משמעותיות? ואיך זה שלצד הכאב שאותו אי אפשר לתאר במילים, והוא בא בגלים כמה פעמים ביום, יש קומה רוחנית כזאת גבוהה שנחשפת בפניי? בספר מצאתי את הלגיטימציה למה שאני עוברת, שכבר גדולי החסידות דיברו על האור שקיים דווקא באובדן. הספר הזה הוא בשורה ענקית לאנשים שעוברים משבר וגם לאנשים מסביב שלא תמיד יודעים איך לגשת".

מה הקריאה בספר חידדה לך מעבר לטיפולים הרגילים?

"עיקר העבודה בטיפול קונבנציונלי הוא לגעת בכאב, להרגיש אותו ולהבין אותו. לדעת איך הוא נראה, איך הוא משפיע על החיים שלי, על הזוגיות ועל המשפחה שלי. בעצם, לפי רועי, זה עיבוד של השלב הראשון – ההתבססות בצער. באיזשהו שלב הרגשתי שלא בא לי להתבוסס בו יותר. הבנתי שהוא יהיה מנת חלקי עד יומי האחרון, ושזה לא יעבור לי בשום שלב. הייתי צריכה בשורה אחרת. הרגשתי בתוכי שיש פה קומה רוחנית שמזמנת אותי אליה, ואני לא יכולה להישאר במוכר והידוע. דרישה פנימית לחיות חיים משמעותיים עם הסתכלות אחרת.

"דרך הספר יכולתי להבין מה עבר עליי כבר בלוויה עצמה. תוך כדי שהספדתי את הבן שלי הרגשתי הודיה גדולה ועצומה, וזה היה לי מבהיל ומוזר. אם היית מספרת לי את זה שבוע לפני כן – הייתי אומרת שאני רק אצרח, אשתולל ואבכה. שאין שום סיכוי שמילים כאלה ייצאו ממני. ובאמת בטיפולים הנפשיים הקונבנציונליים לא מצאתי מקום לזה. אבל בספר, אחרי שקראתי את חמשת השלבים של הבעל שם טוב, ידעתי שאני הגיונית ולא משוגעת, שיש לזה מקום אמיתי בעולם. מתוך כך, היום אני מלווה אנשים שהם עצמם נפגעי טראומה ואני מוצאת בזה סיפוק ומשמעות אדירים".

גם ללי דרעי, אימו של סעדיה דרעי הי"ד שנהרג בסיוון תשפ"ד ברצועת עזה, מתארת שאחרי מות בנה היא חשה קשת של רגשות – לאו דווקא שליליים. "הספר פגש אותי כשהייתי בשיא רגשות האשמה על זה שגיליתי בעצמי כוחות אחרי שהוא נהרג. איך גיליתי אותם דווקא אז ואני עושה בהם שימוש? זה לא הסתדר לי עם הדמות של האם השכולה שספונה במיטתה ובביתה. איך זה יכול להיות? אולי אני לא נורמלית? אולי אין לי רגש? בעקבות הספר הבנתי שאני לא לבד. יש אפשרות שנקראת צמיחה פוסט־טראומטית, והיא לא מוחקת את הפוסט־טראומה".

איך זה נראה ביומיום שלך?

"ברגע השבר הנורא, אחרי שדפקו לי בדלת והתקפלתי כולי, לא ידעתי שיש חיים אחרי המוות, אבל היום אני יודעת שיש. הספר הזה נתן לי מילים. הוא נתן לי חותמת כשרות לתחושות האלה. זה אישור שאני בסדר ושזה נפוץ. חשוב לי לומר שזה לא מוחק את האובדן. אם מישהו היה אומר לי 'התאפרת היום, זה אומר שכבר עבר לך?' הייתי רוצה להרביץ לו. הצמיחה היא מתוך הכאב. בלי למחוק אותו ובלי להזיז אותו הצידה.

"הספר הזכיר לי את הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל – חיפוש משמעות מתוך כאב. כמו פרנקל, גם רועי עסוק בלהצמיח אנשים ולתת להם נחמה. יש הרבה אימהות שכולות ואלמנות, ואני רוצה להגיד להן: את לא חייבת לפעול לפי קוד מסוים שהחברה מצפה לו. את יכולה לבחור בקוד התנהגות שיעשה לך טוב ויעזור לך לחזור לעצמך ולתוכך.

"היום אני מתמודדת לכנסת מטעם מפלגת 'עמך ישראל' של עופר וינטר. הרשיתי לעצמי להיכנס לבוץ הזה, כי הקול של ההורים השכולים חשוב לעם הזה. אם אנחנו הצלחנו להתנער מעפר וללבוש את בגדי התפארת, גם את וגם אתה יכולים. זה השיעור שלנו לחברה הישראלית".

'מסילת ישרים' לבעלי טראומה

יוחאי (שם בדוי) נפצע כחודש לאחר 7 באוקטובר במהלך תמרון בעזה. הוא נפגע בשתי רגליו, אבל הצליח להשתקם ולחזור לביתו. הפגיעה הפיזית, כך הבין לאחר שיצא מבית החולים, החביאה גם פגיעה עמוקה יותר.

"ניהלתי חטיבת ביניים לפני המלחמה ומאוד היה לי חשוב לחזור לחיים. רציתי להיות גיבור שחוזר הביתה. ואכן חזרתי לעבוד בתחילת שנת תשפ"ה, ממש כשהשתחררתי מהשיקום. בפועל, כשחזרתי לא זיהיתי את עצמי בתוך בית הספר. גם הצוות לא זיהה אותי. כולנו זיהינו שמשהו השתנה ולא כרגיל. תמיד הייתי המנהל השלו והנינוח שאף אחד לא הצליח לעצבן אותו, ופתאום התפרצתי בלי סוף. הרגשתי שהכול סוגר עליי. אני זוכר שחוויתי פעם אחת ניתוק בתוך הכיתה. התיישבתי בכיסא המורה ונתתי להם עבודה. אחרי כמה דקות עמדו מולי ארבעה תלמידים, ואני תופס את עצמי בוהה בהם תוך כדי שהם שואלים אותי בתמיהה 'הרב יוחאי? הכול בסדר?' הרגשתי שאיבדתי שליטה, איבדתי את היכולת לנהל כיתה. זו הייתה הפעם הראשונה שביקשתי מפסיכיאטר לאבחן אותי. צריך להבין שלגבר נורמטיבי שחי חיים רגילים הרבה יותר קל להתעורר בלי שתי רגליים מאשר ללכת לפסיכיאטר, וזה למרות שיש הרבה הכלה בחברה הישראלית כלפי פוסט־טראומטיים".

מה הספר עורר בך?

"בשלב מסוים אשתי קנתה לי את 'התחדשות הנפש' ונתנה לי אותו עם הקדשה. בהתחלה הייתי סקפטי מאוד. חשבתי שהוא ניו אייג'י, מין חסידות של גושניקים שמנסים להלביש פסיכולוגיה על הבעל שם טוב. אבל מיד כשקראתי את הפרק הראשון הבנתי שיש פה משהו אחר. שאין פה פחד מהצער, אלא יש העמקה בו. זה משך אותי פנימה. לשמוע שהמאורות הגדולים – הבעל שם טוב ורבי נחמן – גם הם עצמם התמודדו עם משברים עצומים, זה נתן מקום לכאב שלי. אני מבין שאני לא הראשון ולא האחרון שעובר את זה.

"פתאום החזקתי ביד ספר שבו ליד המילים פוסט־טראומה הייתה גם המילה צמיחה. זה לא אומר שהצמיחה מבטלת את התסמינים שאני סובל מהם, אבל אני לומד לדעת איך אפשר בהחלט להחזיק את החבל בשני קצותיו. בהתחלה לא הבנתי איך צמיחה מתקשרת לחטוטרת שאני נושא על הגב שלי, אבל היום אני מבין. שלחתי לרועי הודעה ובה אמרתי שאני לומד את הספר מאז כאילו שזה 'מסילת ישרים', מסלול הצמיחה שלי, שאני צריך לחזור עליו פעם אחר פעם, לשכלל ולהעמיק אותו".