דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
מגזין

מחנכת מחוץ למסגרת

אתיה דן, מייסדת עמותת 'מניפה', מאמינה שעם הקשבה אמיתית, מעטפת נכונה וחשיבה חינוכית מחוץ לקופסה אפשר לעצור את תופעת הנשירה

"אם יבינו שהחינוך הוא העיקר ולא רק נספח להוראה, לא יהיו ילדים נושרים". אתיה דן. צילום: נעמה שטרן
"אם יבינו שהחינוך הוא העיקר ולא רק נספח להוראה, לא יהיו ילדים נושרים". אתיה דן. צילום: נעמה שטרן

יום קיץ של ראשית החופש הגדול, צום י"ז בתמוז. במרכז צ'רנה לנערות בבית הכרם יושבות קבוצה של נערות ומשוחחות על משמעות הצום. בחדרים אחרים במרכז שאני חולפת על פניהם אני מזהה חדר מוזיקה, חדר אומנות, מטבח ולובי נעים שבו יושבות הנערות. באחד מהחדרים אני נפגשת עם אתיה דן, מי שייסדה את המרכז כחלק מתוכנית של עמותת 'מניפה' – עמותה שנוסדה בראשיתה כתוכנית למניעת נשירה של נוער ממסגרות חינוכיות, ומאז התפתחה והפכה למוקד המעניק מעטפת חינוכית־טיפולית הוליסטית לאוכלוסיות שונות. דן היא אמא לאחד עשר ילדים, תושבת נאות דוד ברובע הנוצרי בירושלים יותר משלושה עשורים, ורעייתו של מתי דן העומד בראש עמותת 'עטרת כהנים', הפועלת לגאולת בתים ברובע המוסלמי.

"איבדנו את ההבנה מה זה חינוך"

הרעיון להקמת 'מניפה' נבט לפני 22 שנים. בימים ההם הייתה אתיה דן מורה ומרצה לחינוך והחלה לכתוב דוקטורט בהיסטוריה, ובמקביל החליטה לרדת לשטח ולפגוש נוער באופן בלתי אמצעי. בימי חמישי בערב היא הייתה מגיעה למדרחוב בירושלים, יושבת בפיצרייה ומזמינה בני נוער ששוטטו באזור לשבת ולדבר איתה. "לא הפכתי את זה ל'זולה', אלא פשוט הייתי שם, במקום של הקשבה", היא נזכרת. השמועה על האוזן הקשבת בפיצרייה עברה מפה לאוזן, ועוד ועוד בני נוער החלו להגיע, רובם בני נוער שעזבו את מסגרות הלימוד. אט אט, מתוך השיחות ההן, התגבשה אצלה ההבנה העמוקה כי המערכת חייבת לפעול אחרת נוכח תופעת הנוער הנושר.

"כתבתי מכתב לשרת החינוך על כך שאי אפשר להשאיר את השוליים בבתי הספר בלי מענה", היא משחזרת. "היו אז מאה אלף ילדים נושרים שזוהו ומופו, וזה רק הולך וגדל. המחקר אומר שעל כל אחד כזה יש עוד שניים שלא יודעים עליהם, שהם שקופים, כי הם מגיעים לבית הספר אבל לא לומדים, ולכן לא נספרים. באותה תקופה חשבתי שהבעיה היא בהוראה, ולכן התמקדתי בלחשוב איך לשנות את הגישה".

אולי יעניין אתכם

בעקבות פנייתה, קיבלה דן ממשרד החינוך תקציב להקמת פיילוט לתוכנית למניעת נשירה. הפעילות החלה בתיכון ג'ינוגלי בירושלים בתוך כיתה ייעודית. הקונספט היה לשים בכיתה מחנך המשמש מעין מנטור, המכונה מו"ל – מורה לחיים, ולצידו מורים שעובדים בשיטת הוראה שונה. אולם לאחר שסטז'רים רבים עברו בתוכנית ההוראה שפיתחה, היא הבינה שמוקד הבעיה אינו בשיטות ההוראה אלא בחינוך עצמו. "מחנך מקבל תוספת שעות לחינוך כיתה", היא מסבירה, "אבל אף אחד לא שואל מה זה החינוך הזה. בשנות ה־70 הייתה גישה של צבי לם שהלכה והתפתחה, שלפיה אין זכות לחנך ילדים בימינו, שאין ערכים, שהמורה לא צריך לחנך. איכשהו איבדנו את ההבנה מה זה חינוך".

המילה "חינוך" היא באמת קצת לא פוליטיקלי קורקט. היא אומרת: אני יודע מה נכון ואני אלמד אתכם.

"אפשר לקרוא לזה מאמן או מנטור, הרעיון הוא שהמחנך ממוקד בילד ויודע מה הוא צריך, וחינוך הוא במובן של פיתוח זהות. אז בכיתות 'מניפה' הדבר הראשון שעשינו זה ששמנו מחנך במשרה מלאה, שהוא לא מלמד בכלל. זה כולל קשר אישי אינטנסיבי ופיתוח של כל ילד באופן אישי וגם של הקבוצה כקבוצה, עבודה על הצד החברתי שלה ועל היעדים והמטרות שלה כקבוצה. וקרו דברים מדהימים רק מזה שהוספנו בעצם מודל חינוכי".

במקביל לעבודה בכיתה בג'ינוגלי, החלה דן לעבוד גם עם בני נוער באחת מפנימיות הרווחה. שילוב זה הוליד רשמית את תוכנית 'מניפה', אשר במרכזה עומדות כיתות שאותן מנווט מחנך, והצוות ממוקד בקשר ובהקשבה לילד, לצרכיו ולשאיפותיו. התפיסה הייתה שהמחנך מתייחס לילדים 24/7, כולל הדרכת הורים ומורים. הלמידה הייתה מבוססת יותר על תרגול עצמי ופחות הוראה פרונטלית, זאת לצד המון פעילות חברתית. עם השנים הבינה דן שאי אפשר להסתפק בחינוך בלבד, ויש הכרח לשלב בתוכנית גם כלים טיפוליים מערכתיים, כמו טיפול פרטני, הדרכת צוות, הדרכת הורים וטיפול קבוצתי. נקודת המפנה התרחשה בשנת 2012, לאחר שב'מניפה' ביקשו ממחלקת המחקר של הכנסת נתונים על מספר הילדים הזקוקים לטיפול.

"הנתון שזעזע אותי", מספרת דן, "היה שמתוך 170 אלף ילדים שזקוקים לטיפול, רק 12 אחוזים מקבלים אותו. יש יותר מ־150 אלף ילדים שלא מקבלים עזרה, ולרוב הם יהיו אלה שאחר כך יזוהו כנושרים. אז לב הבעיה הוא לא שבמשרד החינוך לא יודעים ללמד, אם כי בהחלט יש מה לשפר, אלא שהילדים לא פנויים ללמידה. וזה משהו שיכולנו לראות בשטח. באחד המקומות הפעלנו תוכנית בשיתוף עם קק"ל לקידום בפריפריה, וילד אחד שהיה גאון במחשבים אמר: 'אני לא יכול ללמוד כשאבא שלי מאיים להרוג את אמא שלי'. במקום אחר היה ילד שאמר: 'לפני שאתם נותנים לי מחשב, קודם תנו לאמא מיטה'. אז באמת הבאנו לאמא שלו מיטה. בעצם מה שהוא אמר זה שהוא לא מסוגל ללמוד כשזה המצב בבית".

דן והעמותה הבינו שההתייחסות לנוער חייבת להיות הוליסטית ולכלול מענים נוספים, שרואים את הילד השלם בתוך המשפחה והקהילה. עם הזמן פיתחה דן מודל בצורת מגן דוד, שהתחיל כמשולש אחד שהקדקודים שלו היו חינוך, תפקוד וטיפול. בהמשך השלימה את המודל במשולש נוסף שקודקודיו הם המשפחה, המסגרת והקהילה, מתוך הבנה שהמשפחה היא המובילה, אך המענה צריך להינתן כמכלול. "אנחנו משתדלים לתכלל הכול סביב הילד ולא לשלוח אותו לקבל חלקי שירותים במקומות שונים שלא מתקשרים זה עם זה", היא מסבירה, ומדגישה כי הכול נעשה בגובה העיניים, במטרה שהילד ירגיש נורמטיבי ככל האפשר.

מענה לחיילים ולנערי גבעות

מרכז צ'רנה בירושלים, שבו מתקיים הריאיון, הוא דוגמה לנרמול הזה. רוב הבנות במרכז מתמודדות לאחר אשפוז בתחום הנפשי, והן לומדות, מנגנות, יוצרות ופועלות כקבוצה. "הן מקבלות יחס נורמטיבי לגמרי", משתפת אתיה, "זה לא מקום שמנוהל על ידי פסיכיאטר, כי פסיכיאטר הוא רופא, ואנחנו מנהלים את זה עם חשיבה חינוכית־טיפולית. צריך גם את הפסיכיאטריה והתרופות, אבל כשילוב חינוכי־טיפולי. זה כמו שתגידי: הכתף הזאת חולה והשנייה בריאה. בכל אחד מאיתנו יש משהו חולה ומשהו בריא, אנחנו רוצים להעצים את החלק הבריא. שאדם יבין שהוא קודם כול בריא ושלם ויש בו חלק שצריך טיפול, ולא להגדיר אותו כחולה. כך אפשר לראות את המצב כמשבר חולף. מהסיבה הזאת לא הקמנו בתי ספר של 'מניפה', כי אז היינו מנציחים את המצב הזה, כאילו זה נוער סוג ב'. גם למקרה הכי קשה התייחסתי כאל משבר חולף, ואנחנו משדרים את זה לילד מהרגע הראשון".

דן קובלת על המצב הקיים, שבו בכל הקשור לבריאות הנפש אין מענה שיקומי לילדים ונוער בקהילה. לדבריה, 'מניפה' היא כיום המסגרת היחידה המציעה מקום משלב ובונה לילדים אלו, מתוך אמונה שאדם מחלים שמרגיש עצמאי נשאר בקהילה ואינו זקוק להוסטל לכל ימי חייו. "נערה יכולה להגיע לכאן שמוטת כנפיים ולצאת מפה בהצטיינות, להדריך בתנועת נוער ולהמשיך לשירות לאומי, והכי חשוב – להרגיש נורמטיבית".

כיום 'מניפה' מציעה לבתי ספר, באמצעות מערכת גפ"ן, תוכניות המעניקות תמיכה וטיפול קבוצתי לילדים שנבחרו על ידי יועצת בית הספר. העבודה הקבוצתית מאפשרת לילדים לשתף דברים קשים שעברו ויוצרת נורמליזציה שמקלה על ההתמודדות. במקביל הורחבה הפעילות מנוער המוגדר כנושר גם לנוער המוגדר כמנותק, אשר מקבל מענה לעיתים במסגרת קידום נוער. ב'מניפה' מרחיבים את המענה מעבר לנושא הלימודי, גם למעטפת חברתית ורגשית.

החזון לא נעצר בגיל התיכון. לפני קצת יותר מעשור ניגשה 'מניפה' למכרז לליווי חיילים בודדים ויוצאי אתיופיה במהלך שירותם הצבאי. לכל חייל בתוכנית מוצמד מנטור אישי המלווה אותו לאורך שירותו – דמות שפועלת כאח גדול, מעבה את העורף המשפחתי ומסייעת בהתמודדות עם קשיים במטרה למנוע את נשירתם מהצבא. דן משתפת בפגישה הצפויה לה באותו יום עם אגף כוח אדם (אכ"א) בצה"ל, המתקיימת לבקשת האגף, בניסיון להתמודד עם בעיית הנשירה בצה"ל בכלל. "ראש אכ"א גילה לאחרונה שבכל שנה יש נשירה של 4,000 חיילים. אז ישבתי וכתבתי נייר עבודה, איך נותנים מענה למספר כזה של חיילים. קודם כול צריך להאמין שאפשר".

חלק גדול מפעילות 'מניפה' בראשית הדרך וגם היום נעשה בגבעות יהודה ושומרון, שאליהן הגיעו בני נוער שבחרו לעזוב את מסגרת הלימודים. "'מניפה' היה סוג של תעודת ביטוח בשביל הנוער הזה", אומרת דן. "הם ידעו שגם אם הם עוזבים את המסגרת, הם יסיימו את הבגרויות דרך 'מניפה'". דן משתפת כי בעתיד הקרוב עתידים לקום ביהודה ושומרון מספר מכ"טים – מרכזי לימוד טכנולוגיים, במטרה לתת מענה לבני הנוער הנושרים הרבים המאכלסים את הגבעות. "זו פעם ראשונה שאומרים שיש נוער שצריך מענה שונה. כי להכניס אותם לרווחה זה לא נכון, וגם בית ספר רגיל לא נכון בשבילם. יש הרבה מאוד ילדים שנמצאים במין מסע חיים שהוא לא קל להם לא רגשית ולא נפשית, לפעמים זה בא עם אידאולוגיה, אבל גם היא צריכה הנחיה, איך בדיוק אני מפתח את האידאולוגיה שלי. אני חושבת שילד צריך מבוגר אחראי. הוא צריך להרגיש ילד, גם אם הוא מחליט לעשות דברים משמעותיים".

יש מקרים שאת חושבת שאין סיכוי שתצליחו?

דן משיבה בסיפור על בחורה בת 17 שביקשה להיפגש איתה. "היא שמעה עלינו ואמרה שהיא רוצה ללמוד. הצעתי לה ללמוד בכיתה לנערות בירושלים והיא אמרה 'אבל אין לי איפה לישון'. סיפרה שהיא פליטת כת, עברה הרבה התעללויות, וכשהסיפור התפוצץ הילדים בכת הועברו לפנימיות רווחה והיא התגלגלה בין פנימיות והגיעה גם לכלא. כשאני פגשתי אותה היא הייתה הומלסית ברחוב. הצוות שלי אמר: 'הגזמת, זו נערה שצריכה פנימייה. אין לה כלום והיא לא למדה כלום עד עכשיו'. אבל כמנכ"לית העמותה יכולתי להחליט, והחלטתי לקחת את הסיפור. קודם כול מצאנו משפחה נהדרת שאימצה אותה, שהיא בקשר איתם עד היום. אז אותה בחורה למדה, עשתה בגרויות, נלחמה כדי לעשות שירות משמעותי בצבא למרות העבר הלא פשוט שלה, הייתה קצינה בקבע, הייתה מצטיינת רמטכ"ל וקיבלה אות הצטיינות מנשיא המדינה. הפתרון של המדינה היום הוא לשים ילדים כאלה בפנימיות רווחה, הרבה פעמים בלי לתת מענה אישי ספציפי לילד. את הילדה הזאת עטפנו מכל הכיוונים, כולל תמיכה כלכלית". דן מודה כי לא כל סיפור הוא סיפור הצלחה מיידי, ולעיתים פירות ההשקעה מופיעים בשנים מאוחרות יותר.

מאז הקורונה: 30 אחוזי נשירה

לדן יש משנה סדורה, לעיתים ביקורתית, לגבי התנהלות מערכת החינוך. לטענתה, מענה חינוכי אמיתי יפתור את רוב הבעיות. מענה שכזה יוכל לבוא אם המדינה תעמיד מחנך במשרה מלאה, בלי להיות מורה, בכל כיתה בישראל. "אם יבינו שהחינוך הוא העיקר ולא רק נספח להוראה, לא יהיו ילדים נושרים. אני לגמרי מאמינה בזה. הרי כבר לפני 200 שנה היה משגיח בישיבה שהתפקיד שלו לא היה ללמד".

הביקורת שלה מופנית גם כלפי מנהלי מוסדות. "מנהלים שמנשירים ילד לא לוקחים אותו יד ביד למוסד אחר", היא קובלת. "לפעמים מנהל מוסד מקבל ילד עם כיפה גדולה ופאות, ואז ביום שהילד מוריד את הפאות, המנהל אומר: 'מצטער, זה כבר לא שייך אליי, לך הביתה'. הגישה שלי היא אחרת. אני אומרת: לא משנה את מי קיבלת, הוא שלך. אתה לא יכול לעזוב אותו. ילד שמתחיל לנשור, לא בקלות מוצא מקום אחר. אני חושבת שהרבה בני נוער נושרים כי המנהלים מתמקדים בלשמור על המסגרת ולא על הילדים, ותמיד זה קונפליקט על מה צריך לשמור יותר. לדעתי צריך לאפשר כמה שיותר, ולא להיבהל. אני לא אומרת שזה אידיאלי, אבל האפשרות השנייה, של לזרוק את התלמיד, היא יותר חמורה בעיניי. אחרי שזורקים ילד מהמסגרת הוא מתדרדר במהירות. הרבה פעמים המרדנות הזאת היא צעקה של הנוער כדי שיראו אותם. ואם בצורה שיטתית אנחנו נראה כל אחד, אז לא יצטרכו את הצעקה הזאת".

דן מתייחסת להיבט הדתי־רוחני של תופעת הנשירה. "הרבה מהנוער שפגשתי שכביכול סטה מהדרך, זו תופעה שצועקת לשמיים, צעקה שאומרת: אני רוצה להבין מי זה הקדוש ברוך הוא בשבילי, רוצה להבין מה זה אומר לי. אתה לא יכול למכור את הקדוש ברוך הוא לאלף ילדים באותה צורה. היום יש הרבה יותר אמונה ורוחניות מבעבר, גם אם זה לא נראה כלפי חוץ. השאלה היא איך במוסד חינוכי מדברים עם ילד שנראה כאילו הוא בועט, כשלא מדברים על איך הוא נראה אלא על מי שהוא. זה לא קל, וזה דורש מהמחנכים הרבה תעצומות נפש".

היום לכל ילד יש מוסד שמחויב לקבל אותו?

"כן, אבל אין באמת הקשבה לצרכים של הילד", אומרת דן, "לא מנסים לתפור לילד משהו שמותאם לו. ובכלל, היום מנהלים לא פנויים לעסוק בחינוך כי הם עסוקים המון באדמיניסטרציה. כשהייתי מחנכת היו לי שלוש שעות חינוך, והייתי צריכה להחליט על שתיים או שלוש נערות שאני ממוקדת בהן. ב'מניפה' אנחנו עושים ישיבות צוות והדרכה כדי לוודא שלא פספסנו אף אחד".

לאחר הקורונה, לדבריה, המצוקה החמירה. "מאז הקורונה כמות הנשירה הולכת וגדלה והיא כבר מעל 30 אחוזים. זה כבר לא עניין של משרד החינוך לבדו. לדעתי צריך להקים רשות למניעת נשירה. זה מגה־פיגוע, כי ילדים שמתדרדרים עכשיו זה ישפיע על העתיד שלהם ועל הבית שיקימו. כי כשאתה נמצא בצומת ופונה להתנהגות לא בריאה, אם זה סמים ואלכוהול או דיכאון והסתגרות בבית מול המחשב, אז יש המון קושי ובדידות. לא יכול להיות שמשרד החינוך יגיד שמי שצריך טיפול שילך לרווחה".

לדעתה של דן, היום בעידן הלמידה הדיגיטלית, עיקר הזמן בבית הספר צריך להיות מוקדש לחינוך חברתי ופחות ללמידה פרונטלית. "היום ילד יכול לפתוח מחשב ולקדם את עצמו, אבל אף אחד לא ירכוש חברים כשהוא מול המחשב בבית. לכן מוסד חינוכי צריך להתמקד יותר בחינוך".

זה נשמע שהמוסד החינוכי צריך להפוך לקייטנה.

"המילה קייטנה מאוד מקטינה ונותנת תחושה שלא עושים משהו משמעותי", היא מתנגדת. "תראי למשל במרכז כאן היום. הבנות יושבות, מדברות ביניהן, עושות המון דברים שמפתחים אותן. אני חושבת שזה התפקיד של משרד החינוך היום. בית הספר הוא קודם כול מוסד חינוכי־חברתי. ב'מניפה' יש מקום פיזי ללמוד בו עם מורים שמלמדים מקצועות לבגרות, אך המוקד נשאר חינוכי והעבודה עם התלמידים דורשת שיח ומשאבים פנימיים, ולא משמעת כפויה".

עם השנים הגיעה דן להבנה שההורים חייבים להיות חלק מהמכלול, וכך הרחיבה 'מניפה' את פעילותה בפריפריה לתוכניות המשלבות עבודה עם ההורים. ובכלל, ההורים מעודכנים באופן שוטף במצב של הילד. "למעט מקרים חריגים, ההורים הם אלה שמלווים את הילד במסע החיים שלו, ולכן הפתרון חייב להיות יחד איתם. הם צריכים להיות שותפים לכל אורך הדרך ולא להיכנס לתמונה רק כשהילד לא מתפקד", היא אומרת. "אני לא שואלת מי אחראי, אני שואלת מה הפתרון, ואין לי ספק שההורים הם הפתרון. והם צריכים להיות בקשר שוטף עם הילדים שלהם. גם אם הילד או הילדה מתגוררים באיזו חווה מרוחקת, צריך להגיע אליהם, להיות בעולם שלהם. צריך להבין שהורים, וזה לא משנה אם יש לנו ילד אחד או אחד עשר ילדים, הם חלק מהחיים של הילדים. המערכת צריכה לתת הרבה מקום להורים. אני כל הזמן אומרת להורים: לא משנה אם אתם הבעיה, אתם הפתרון, אז תשקיעו בפתרון. חבל לבזבז את האנרגיות על השאלה מי אשם ולמה. אתם צריכים להיות חזקים ומלאי אמונה".

"למדתי ליהנות מהחיים עצמם"

פרויקט נוסף שיזמה דן הוא 'ניידת חלו"ם אישי' – ראשי התיבות חינוך לחוזקות ומצוינות אישית. "בנינו אותה לפני המלחמה, הקדוש ברוך הוא ניהל אותנו". בניידת יש טיפולים וסדנאות העצמה קצרות מועד, בשילוב כלים טכנולוגיים כמו משקפי מציאות מדומה ושאלון חוזקות ממוחשב. הגישה מאחורי הפעלת הניידת גורסת שלא תמיד נדרש טיפול ארוך טווח, וכי המיקוד צריך להיות על חיזוק ולא על חיפוש פגמים.

"בנינו את זה בהתחלה מתוך חשיבה שאצל ילד מתמקדים באבחון פסיכודידקטי במה הוא לא טוב, ואף אחד לא בודק במה הוא כן טוב", מסבירה דן. בעקבות המלחמה הרחיבה הניידת את קהלי היעד שלה. "הגענו למחנה שורה", היא מתארת, "והחיילים שהשתתפו בפעילות לא הפסיקו לדבר שלוש שעות. שאלנו אותם: מה הדבר הטוב שלקחתם מהסיפור הזה? כי בסוף אתה יכול לטבוע בתוך הרע שאתה רואה. והחוכמה זה לקחת את החוט שאתה יוצא מחוזק איתו, ולהעצים דברים שקרו לך. אנחנו עובדים על טווח קצר, כי לא כולם צריכים טיפול". העיקר בעיניה הוא לפתח באדם חוסן, "שהוא יעמוד על הרגליים ולא יהיה תלוי, לא בי, לא במטפל, לא באף אחד. שהוא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא מתקדם".

איך את מתארת את התהליך שאת עברת לאורך השנים הללו, מאז המפגשים בפיצה?

"לפני 'מניפה' לא באמת עשיתי עבודה חינוכית, הייתי בורג במערכת. עבודה חינוכית היא חשיבה אחרת לגמרי, וזה משהו שקניתי בזכות הילדים של 'מניפה'. אם את לומדת להקשיב באמת, להסתכל בגובה העיניים, את לא נבהלת מהילד. ב'מניפה' אין בעיות משמעת. אני חושבת שכל האלימות והבריונות זה כי אין הקשבה. אדם מרגיש כמו חיה בכלוב כשאף אחד לא שומע אותו ולא מבין מה קרה לו".

"ברמה האישית", היא מוסיפה, "התחלתי ללמוד לעומק שיטות טיפוליות כדי להבין גם את עולם הטיפול. אני אומנם אשת חינוך ולא מטפלת, אבל אי אפשר לדבר בלי להבין כלים טיפוליים לעומק. בסך הכול אני יכולה לומר שהשינוי העיקרי שעברתי הוא שהפכתי למנהלת. לא תכננתי את זה, אבל אני חושבת שאני מנהלת טובה. בכל רגע נתון יש לי 200 עובדים, אז זה דורש תכנון וחשיבה איך מצמיחים את העובדים, איך נותנים להם ביטוי ויוצרים שינוי. היום אני פחות עם הילדים ויותר עם הצוותים, ומול שותפים ופקידי ממשלה. הדבר הכי חשוב זה לא להפסיק ליזום, לא להתקבע. ומבחינתי כל הזמן ליזום זה להיות במקום של חוסר ודאות, של ללכת אל הבלתי נודע עם המון אמונה בקדוש ברוך הוא. אמונה שהטוב ינצח, אם נאפשר לו להיכנס".

דן חולמת על פרויקטים נוספים, ומציינת בצער־מה שהיא לא מספיק עוצרת כדי ליהנות מהפירות. "זה אולי נשמע כמו צניעות אבל זה לא", היא מודה. "אנשים צריכים ללמוד לעצור ולהתבונן וליהנות מהפירות, מהילדים שלהם, ממה שהם עושים. ילדים צריכים שייהנו מהם. לא מזמן הלכתי עם הבנות שלי לבריכה. אני לא מתה על זה, אבל הן החליטו לארגן, והן כל כך נהנו, ואני לומדת מזה שצריך לפעמים פשוט ליהנות. אני חושבת שאנחנו, הדור השני לשואה, גדלנו בתחושה כזו של עשייה. למשל ילדתי אחד עשר ילדים, כי תמיד הבנתי שזו הדרך שעם ישראל יחזור לעצמו. הילדים שלי כבר לא מרגישים ככה. הם נהנים מהחיים עצמם, וזה ערך חשוב".

את התובנות הרבות שצברה במרוצת השנים איגדה דן לאחרונה בספר שנקרא 'דיאלוג בין כאב לתקווה'. הספר מתעד את העשייה ב'מניפה' בעיקר בעשור הראשון, וכולל מונולוגים של בוגרי התוכנית שרואים אותה מפרספקטיבה של זמן, וכן מונולוגים של מורים ושותפים, כאשר בסיום כל מונולוג מביאה דן את התובנות שלה מהתהליך ונקודות למחשבה. "בגדול", מסכמת דן, "מה שגילינו בתחילת הדרך לא השתנה: אנחנו בעצם תוכנית לפיתוח מוטיבציה. ברגע שילד רוצה – השמיים הם הגבול".

 

 

 

 

 

מה לקרוא עכשיו