הפינוי האלים בצור משגבי – מה באמת קרה בגבעת המחלוקת?

יש אירועים שהם עסק ביש. שמהרגע הראשון אפשר להבין שמהם כולם יצאו מפסידים. אולי הצופים המנוכרים, שיושבים ביציע הקולוסאום, יוכלו להפיק הנאה ממלחמת הגלדיאטורים הזאת. אך המתנגחים בזירה – הם יצאו חבולים בלי שישיגו מכך דבר. כזאת הייתה ההתכתשות המיותרת שהייתה השבוע בין המתיישבים בגבעת צור משגבי ובין מועצת גוש עציון. שני צדדים שרוצים בעצם את אותו הדבר, אך נסחפים לתהומות של שופלים מעוררי טראומה וגדודי מג"ב שמסתערים על נערים.

מצד האמת, היה ראוי לקבור את רגעי השפל האלה בארכיון ולא לשוב אליהם כמעט שבוע אחרי שהתרחשו. בלי ספק היו מעורבות שם אמוציות קשות ומשקעי עבר, שאין להם מקום בעיתונות ששואפת להיות מקצועית והגונה. ההצדקה לחזור אל האירועים העצובים הללו היא שאנחנו צפויים לפגוש קונפליקטים מהסוג הזה עוד פעמים רבות. זו תוצאה של פתיחת סכר אישורי תוכניות הבנייה תחת מינהלת ההתיישבות של סמוטריץ', לצד מגמת ההתפשטות של חוות ונקודות יישוב בשטחים הפתוחים לאחר 7 באוקטובר. וגם, סלחו לי על המילים הלא מנומסות, תוצאה של משבר הדיור.

נתחיל מהפרט אל הכלל. בין היישובים מיצד ופני קדם במזרח גוש עציון, טווח אפסי של פחות מקילומטר, משתרע שטח פתוח שחלקו ואדי וחלקו מעלה הר בעל שיפוע נוח יחסית. במשך השנים חמולה פלשתינית מאזור סעיר הסמוכה התפשטה במרחב הזה, בצעד שנראה היה מכוון ומגובה מאחור. חלק מהתושבים היו ערים לסכנה, ואף ניסו לפעול. המפנה הגיע בתחילת המלחמה, כשהאווירה השתנתה בכל המרחב. לפי גרסת המתיישבים, גרעין אמיץ עלה לקרקע המדוברת, והתחיל לדחוק בדרכים שונות את הפולשים עד שהם נסו. במועצת גוש עציון מציירים זאת קצת אחרת, וטוענים שזאת הייתה עבודה של צה"ל.

כך או כך, ההתיישבות במקום התבססה ונתנה לעצמה את השם "צור משגבי". מלכתחילה העלייה לקרקע נעשתה בלי תיאום עם המועצה המקומית. ברם, לאחר תקופה מסוימת נוצר הקשר. ושוב, שתי גרסאות. התושבים מציירים ניסיונות חוזרים ונשנים להיפגש עם ראש המועצה, שנענו בסופו של דבר בפגישה אחת שהייתה לא קואופרטיבית בלשון המעטה. בסביבת ראש המועצה טוענים את ההפך הגמור: ניסינו להגיע לשיתוף פעולה כל העת, אבל נתקלנו בעקשנות.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוני רוטנברג מחקר ישראלי: חיסוני הקורונה פגעו באוכלוסיות בריאות

עוד מאת יוני רוטנברג כולם נשא הרוח: לאן נעלם "גוש האחדות" הפוליטי? 

את קרב הגרסאות לא נפתור פה. מקומו היה צריך להיות מלכתחילה בבית דין לדיני ממונות. העובדות הן שהמועצה קיבלה החלטה להרוס כמה מבנים חדשים יותר בגבעה, בטענה שהם פוגעים בתכנונים עתידיים של הרחבת היישובים פני קדם ומיצד. ראש המועצה, ירון רוזנטל, הסביר שהאדמות שעליהן יושבת הגבעה הן אדמות סקר שכמעט בוודאות יוכרזו בקרוב כאדמות מדינה, ולפיכך המועצה רוצה לקדם תוכניות לגביהן ולמנוע התבססות פיראטית שתסכל את התוכניות הללו בעתיד. לטענתו, הבנייה הספורדית אינה מנצלת את השטח כראוי, ובתוכניות של המועצה תקודם בניה רוויה שתביא לאזור עוד מאות משפחות ותצמיח את ההתיישבות בגזרה שהיא חלשה יחסית מבחינה דמוגרפית.

רוזנטל היה נחוש. אולי נחוש מדי. הוא קיבל החלטה שהתגלתה כמרחיקת לכת: לפתור את המחלוקת בכוח השופל. בבוקר יום שני יצאו כוחות גדולים של המינהל האזרחי בשליחותו להרוס את המבנים, ונוצרו עימותים קשים בין בני נוער שבאו למנוע את ההריסה ובין שוטרי מג"ב שהוקפצו למשימה. התמונות שיצאו משם היו רעות. רעות לכולם. והמתסכל הוא שכל הסרט הטריגרי הזה, בשביל ציבור למוד פינויים אלימים ואכזריים של ממשלות אנטי־התיישבות, נפל עלינו במסגרת ויכוח על הדרך הנכונה להצמיח את ההתיישבות.

זה מתסכל אפילו יותר. רוזנטל טען שלא רק שתוכניות הבינוי מאוימות על ידי הצמיחה הפיראטית של הגבעה, אלא גם תוכנית תחבורתית לכביש בטיחותי ומהיר יותר שישרת את שני היישובים עלולה להיפגע בעקבות זאת. ומה חושבים על כך בגבעה? לפחות אם מדברים עם מרדכי איטח, תושב פני קדם ומהיוזמים של הקמת הגבעה, אין על כך אפילו מחלוקת. "אנחנו מבינים את הצורך בהרחבת ההתיישבות וסלילת כבישים", הוא אומר לנו, "לא באנו לחלוק על זה. אבל לא דיברו איתנו. לא רצו להגיע להסכמות. צריך למצוא פשרה שתיתן מקום גם למסירות הנפש של החלוצים שתפסו את המקום והגנו עליו מפלישת ערבים".

לדלג אל המקום הבא

במקרה הספציפי של צור משגבי, המשקעים בין ראש המועצה לתושבים הם עמוקים וקשים. אחסוך את ההאשמות החמורות שהטיחו באוזניי שני הצדדים זה על זה. לטעמי: מיותר מאוד. אבל בשורש הדברים, זו התגלמות של קונפליקט שצריך למצוא לו פתרון הולם ומכבד, מפני שהוא יצוץ שוב ושוב. הקונפליקט בין החלוציות שדורשת לא פעם את פריצת גדרות הממסד והחוק היבש, ובין המוסדות הגדולים שיודעים להרים פרויקטים עצומים אך מחויבים לסדר הראוי ולחוק. בעיניי, צריכה ויכולה להיות ביניהם הרמוניה, אך נכון להשבוע נדמה שזה קונפליקט שסופו פיצוץ מוכרח.

רק לצורך התמונה המלאה, הקונפליקט הזה במהותו אינו חדש. אם אצטט לכם ראיונות מלפני שמונה שנים, כשבשני צידי המתרס עמדו מועצת בנימין והמאחז זית רענן, אתם תחשבו שהתבלבלתי בתאריכים. גם שם היה מקרה דומה, כאשר גרעין משפחות תפס גבעה סמוכה לטלמון, וכעבור שנים ביקש ראש מועצת בנימין לקדם שם תוכניות בינוי על חשבון הבתים הוותיקים. בצד של ועד היישוב טענו אז: "ההנהגה של מועצת בנימין ומועצת יש"ע פשטה את הרגל… במקום להצדיע למשפחות שנאחזות בזית רענן כבר 16 שנה ונשכבו על הגדרות… לשבת איתם יחד ולתכנן איתם יחד את התפתחות היישוב, הם בחרו היום לפעול מאחורי הגב… והכול כדי לקדם אינטרסים של נדל"ן בגבולות הצרים של תחום המושב, למרות שאין בכלל שום אופק של אישור תוכניות במקום".

גם מצד המועצה, הטענות היו מילה במילה כמו אלה שנשמעות היום בגוש עציון: "מספר משפחות השתלטו על שכונת זית רענן ביישוב נריה והחלו לבנות ולפעול שם כרצונן בניגוד לעמדת היישוב. המועצה רואה את עצמה מחויבת למנוע הפקרות ואנרכיה ומכיוון שהם לא היו מוכנים לשום פשרה, כל ניסיון של היישוב והמועצה להגיע איתם להסכמה נכשל". פשוט עצוב לראות איך לא לומדים כלום מניסיון העבר.

הבעיה היא שבין האירוע של צור משגבי לאירוע הבא לא יחלפו שנים. המציאות ביהודה ושומרון השתנתה לחלוטין – משני צידי המטבע. מחד, תוכניות הבינוי היום מאושרות בקצב כפול ומשולש, ולכן אנחנו צפויים לשמוע על הרבה שכונות חדשות שירחיבו את גבולות היישובים. מאידך, גם נקודות ההתיישבות מחוץ ליישובים הממוסדים התרבו בקצב מרהיב, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. ולכן, מספר ההתנגשויות הפוטנציאליות גדול.

ציבור המתנחלים אינו יכול להרשות לעצמו מראות כאלה בסבבים הבאים. האמת היא שהם היו מיותרים גם הפעם. היחס בין חלוציות לבורגנות צריך להיות משלים ומכבד. יש מודלים מאוד מוצלחים שאפשר ללמוד מהם. החוואים הגדולים של ההתיישבות, כמו אליאב ליבי, איתן זאב או נריה בן־פזי, מורגלים בכך. הם רואים את עצמם כחלוצים, ולפיכך ברגע שמקום שהקימו צפוי להתמסדות – הם מדלגים אל המקום הבא. זה שיתוף הפעולה הראוי והמוצלח ביותר שיכול להיות.

הבעיה מתחילה כשהעולמות מתערבבים. כשיוזמה מתחילה מאידאולוגיה טהורה, אך מתבססת ומקבלת גם פן של רווח כלכלי. זה לא פסול לחלוטין, אך שם נוצר הקונפליקט. כשההצדקה לעלייה לקרקע בלא חוק ובלא דין, במדינה שהיא מדינת חוק, היא הצורך הדחוף ביישוב הארץ – הדרך החוקית משיגה את החלוציות ומסוגלת להביא לאותן תוצאות ואפילו יותר. יש מקום לדרישה לפיצוי כלכלי כלשהו לאותם חלוצים על מסירותם במסגרת המתווה החוקי, אבל זה חייב להיעשות בדרך של הידברות וגמישות של שני הצדדים. המראות שהיו השבוע בגבעת צור פגעו בשני הצדדים גם יחד.

ועוד מילה אחרונה על הטרמפיסטים. שליחת השופלים ופלוגות מג"ב לא הייתה צעד חכם, בלשון המעטה, אבל גם הלהטת הרוחות והשימוש בטרמינולוגיה של "חורבן", "הרס", "אויב ההתיישבות" וכדומה הוסיפו שמן למדורה. כך גם ההשוואות המקוממות לגוש קטיף או עמונה, כשברור לכולם שכאן מטרת כולם היא הרחבת ההתיישבות. לי צרם מאוד לראות שרבים מהמלבים היו בעלי אינטרסים זרים. אומנם לא כולם היו כאלה. היו הרבה יהודים יקרים שהמראות הקשים עוררו אותם.

אבל הייתה גם חברת כנסת ממפלגה מתחרה לסמוטריץ', שדאגה להתסיס במרץ רב סביב האירוע הזה, בתוך שנת בחירות כמובן. היו גם עיתונאים שסיקרו את האירוע בהרחבה ובהגזמה, מתוך אינטריגות אישיות וחיסול חשבונות עם סמוטריץ'. וכן, היו גם מתסיסים שכופרים מבחינה אידאולוגית הן בחוקי המדינה והן בסמכות המועצה, אך לא היססו להכניס את ראשם עמוק לוויכוח הרגיש כדי לקדם את תפיסתם. אם הוויכוח העקרוני כאן אינו הכרחי אך מתקבל על הדעת, ההלהטה האינטרסנטית של הגורמים הללו היא כבר מעשה פסול לגמרי.

לתגובות:

[email protected]