צריך לומר ביושר שבני עקיבא של היום זה כבר לא מה שהיה פעם. ההמנון אותו המנון, הסמל אותו סמל, גם שבת ארגון היא עדיין בלגן מוחלט, אבל בומרים כמוני יכולים רק להצטער על מה שנהיה מהתנועה הזאת, ולהיזכר בערגה בימים שבהם הכול היה אחרת.
נתחיל מזה שהטכנולוגיה שינתה את פני בני עקיבא לבלי הכר. אנחנו היינו באים לסניף בחודש ארגון עם בגדים ישנים וקרועים, אלא אם כן היינו שוכחים ומגיעים לסניף עם החולצה החדשה שאמא קנתה לנו אתמול, כפי שהיה קורה בדרך כלל. בימינו החניכים עסוקים בטלפון ובכלל לא שמים לב שמבקשים מהם להחליף בגדים לפני שהם יוצאים מהבית. לנו לא היו טלפונים, רק הפרעות קשב וריכוז. זאת אומרת כן היו טלפונים, אבל בלי אינסטגרם ויוטיוב וכל הדברים היפים האלה שהגיעו לעולם מאוחר מדי.
ועדיין, הטלפונים של ילדותנו ידעו לעשות המון דברים. למשל להוציא שיחות, לקבל שיחות… וזהו בעצם. לא היה לנו ווייז (אשכרה היינו מנווטים לסניף בעצמנו), לא היה מוביט (היינו פשוט נעמדים בתחנה ומחכים שיגיע אוטובוס, או משיח), לשבט לא הייתה קבוצת ווטסאפ, אבל היו קבוצות קשר שבטיות. זה היה עובד ככה: בפעולה של שבת אחרי הצהריים המדריכים היו מתלבטים האם להודיע על הפעולה של יום שלישי, שמא זו הכנה מקודש לחול. לכן, מיד לאחר ההבדלה כל מדריך היה נעמד על ספסל וזועק במלוא גרונו הניחר "פעולה ביום שלישי בשבע, לא לשכוח!!!", אבל החניכים לא שמעו שום דבר, הן משום שהם כבר לא היו בסניף והן מפני שהיו להם הפרעות קשב וריכוז, כזכור.
קומונרית שהיא רובוט
אולי יעניין אתכם
הפתרון היה לחלק את השבט לקבוצות, כאשר בכל קבוצה חמישה או שישה חניכים ובראש הקבוצה עומד, ובכן, ראש קבוצה, שאליו המדריך היה מתקשר ומעדכן שהפעולה נדחתה מיום שלישי בשבע ליום רביעי בשמונה, ועל כן ראש הקבוצה היה שואל: "מה, הייתה אמורה להיות פעולה בשלישי?"
"פשוט תעביר את ההודעה", היה אומר המדריך, וראש הקבוצה היה מצדיע ומתקשר למספר 2 ברשימה, שהיה מעדכן את מספר 3, שהיה מתקשר למספר 4, שלא היה בבית ולכן אחותו הייתה לוקחת את ההודעה ואז שוכחת אותה. מה שהיה גורם לו להגיע לסניף ביום שלישי בתשע (זה רבע לשבע בשעון בני עקיבא), שם הוא היה פוגש את מספר 5 ו־6 ושלושתם היו יושבים למרגלות הסניף הסגור ומדברים בקולי קולות כדי להפריע לשכנים לישון, מנהג בני־עקיבאי ותיק עוד מהימים שבהם חלוצי התנועה עלו כל הלילה לביריה.
גם היום הסניפים דואגים שכל השכנים יהיו שותפים בחודש הארגון בלי לצאת מהבית, אבל היום זו לא חוכמה כי לכל חניך יש מגבר אימתני שמשמיע שירים בפול ווליום. אנחנו היינו צריכים להוציא את הגרון כדי שאף שכן לא יפספס שמי אני אני, ומי אתה אתה, ומי כולנו חברים אז צא מהמיטה. ולנו לא היה רובוט שמנקה את הרצפה, אנחנו אשכרה היינו צריכים להציף את הסניף כדי לשטוף אותו, עד שהביוב היה עולה על גדותיו וחוסך לנו את העבודה הקשה. גם היום, כך אומרים, החניכים שוטפים את הסניף בעצמם, זאת אומרת משאירים לקומונרית לעשות את זה. אבל היא לא מנקה טוב כמו רובוט. בתקופתנו, שואב־שוטף לא היה טכנולוגיה גאונית לניקוי כתמים קשים, אלא המדריך של אחד השבטים – לא זוכר עכשיו איזה – שהיה שואב מהחניכים שלו את כל הגרעינים השחורים שהביאו ושוטף אותם על זה שהם לא נכנסים לתפילה.
כן ילדים, בתקופתנו כבר המציאו את התפילה. אנחנו לא עד כדי כך עתיקים. היינו מתפללים מנחה כל שבת ביחד, שרים "אתה אחד ושמך אחד" בהרבה יותר מסולם אחד. גם את החשמל כבר המציאו בזמננו, וגם את כוח המשיכה. לכן החשמל היה נופל כל שעתיים, הברזים היו דולפים, השירותים סתומים וחלק מהחניכים גם כן.
על האש במקום כתובת אש
אצלנו תמיד היה יורד גשם בשבת ארגון, חוץ מהפעמים שלא, לא כמו היום שמבקשים טל ומטר ואז יצחק עמית מוציא נגדם צו על תנאי. אנחנו היינו באים לסניף עם חולצת תנועה ועניבה (לא העניבה שנציג העירייה העניו עונב כשהוא נושא דברים במשך שלוש שעות לפני ההופעות של שבת ארגון). לא היה לנו וולט שיביא לנו פיצה ללילה הלבן, השליח היחיד שהכרנו היה שליח ההנהלה הארצית, שבתמימותנו האמנו שהוא באמת מגיע מלשכת המזכ"ל ולא מאלי אקספרס.
וכל שנה, כמו שעון בני עקיבא, שבת ארגון הייתה בול על פרשת תולדות, כדי שבסעודת חב"ב נוכל להגיד דבר תורה על רבקה אימנו שהבנים התרוצצו בקרבה וזה הטריד את מנוחתה, כי כשהיא הייתה עוברת ליד בית עבודה זרה עשיו היה רוצה לצאת, וכשהיא הייתה עוברת ליד בית מדרש יעקב היה מנסה לצאת, ומכיוון שהיא לא ידעה שיש לה תאומים היא חשבה שהעובר שלה רוצה גם תורה וגם עבודה, מה שהעלה חשש כבד שהולך להיוולד לה מזרוחניק.
אבל בימינו שבת ארגון יוצאת בפרשת ויצא, אז מה נגיד בדבר התורה? שיעקב פגש את רחל בסניף חרן בזמן ששניהם חיכו שייאספו העדרים ויכריזו על השבט החדש? שלבן הבטיח ליעקב להיכנס להדרכה בשבט הרא"ה ואז הוא קם בבוקר וגילה שהוא רועה, ושלמד"שית קוראים לאה? שבהתחלה חשבו לקרוא לשבט החדש גלעד, אבל בסוף החליטו על יגר שהדותא? שעקודים נקודים וטלואים זה לא תיאור של הצאן, אלא של החניכים אחרי שהם חוזרים מהצביעה?
אנחנו היינו מתווכחים בלהט על שאלות בוערות של גיוס, גיור, ג'יוף (הסניף תמיד היה ג'יפה, אחרת מה הטעם). היינו מציירים על הקירות חרדי וחילוני מחובקים עם דתי לאומי שמחבר את כל חלקי האומה ואז זורקים אותו מהקואליציה. חשבנו – לא, לא חשבנו, ידענו – שנשנה את העולם, שנשיר "עם ישראל תורת ישראל ארץ ישראל" ואז יבואו כבר כולם, שנהיה גשר ונביא את הגאולה העולה ומבצבצת כאיילת השחר שככל שהיא רבה והולכת, הרי היא רבה ומסתבכת.
היום לתנועה יש אידאולוגיה אבל למזכ"ל אין שפם, אם כן למה זה אנוכי. אין מה לדבר, היום זה לא מה שהיה פעם. הנוער של היום יותר ערכי, יותר ממוקד מטרה, יותר יודע לא לסמוך על הדור שמעליו. זה אנחנו שנהיינו ציניים, שמעדיפים סטייקים על האש על פני כתובות אש, שנכנסים אל המטבח בהיסטריה כשהילדים מודיעים לנו שעה לפני שבת שהם צריכים שנכין שניצלים וסלטים לכל השבט. זה אנחנו שצופים בהשתאות בסרטון של חברי מליאת ההנהא"ר שרים בהתלהבות את המנון התנועה, רגע אחרי שבחרו את שם השבט החדש. זה אנחנו ששואלים בהתנשאות למה אנשים מבוגרים עדיין מתעסקים במשחקים של ילדים כדי להסתיר את זה שאנחנו קצת מקנאים בהם, כי אין מה לעשות, בני עקיבא זה כבר לא אותו דבר. התנועה אולי אותה תנועה, אבל אנחנו כבר מזמן לא מה שהיינו פעם.
לתגובות:
