לא למשיחיים בלבד

המושג 'מקדש' הפך לחלק מחייו של אסף שאשה רק בשנתיים האחרונות, מאז פרוץ המלחמה. שאשה הוא מורה בן 38 מראשון לציון, שמגדיר את עצמו "מסורתי", ושום דבר בחזותו אינו מסגיר את העובדה שהפך להיות שוחר המקדש, מלבד סיכה בצורת מקדש שהוא עונד על בגדו בקביעות. "לא הבנתי בעבר את העניין שאנשים מגלים בהר הבית. למי אכפת מהר הבית? יש לנו את הכותל", הוא פותח. "הגילוי שלי התחיל אחרי הטבח בעוטף. העובדה שקראו לטבח 'טופאן אל־אקצה' גרמה לי לשאול שאלות. גם ברמה הפוליטית חוויתי בלבול. הבנתי שכל האירוע קשור להר הבית".

אסף התחיל לקרוא ולשאול. "אני מבין לאט לאט שזה לא סתם מקום, זה המקום בה"א הידיעה. אני מבין שעד אז הייתה לי תפיסה גלותית. מהו כותל? הכותל הוא עטיפה, הוא לא הלב. העם היהודי בסוף כוסף להר הבית כל השנים".

ביומיום אסף הוא מורה למתמטיקה ומדריך ירי. סיכת המקדש שהוא עונד על בגדיו מזמנת שאלות, והוא שמח לענות. "ציונות היא מהמילה ציון. למה ציון הפכה להיות חשובה? בסוף אתה מבין ששם היה הלב הפועם של העם היהודי. זה לא אירוע רחוק ומשיחי, זה צריך להיות בלב של כל יהודי. זה לא קשור לדת, ומה שבירר והדגיש את זה זו המלחמה".

אסף הולך בגאווה עם סיכת 'זיו המקדש', שמחולקת לזכרו של החייל זיו חן הי"ד. "הסיכה מעוררת שיח, אנשים שואלים. יש גם פער בין ההופעה שלי ובין האמונה. אין בי שום סממן דתי, אני לא חובש כיפה ולא משתייך למגזר, אז אני יותר ידידותי לאנשים שמתאמנים איתי למשל בחדר הכושר. אני אחד מהם, ולכן קל להם להקשיב לי. אני יוצר גשר לרעיון המקדש. הסיכה היא טריגר לשיחה, וזה נותן לי את הדרייב לענוד אותה. לפעמים אני רק שותל את הרעיון והולך".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת צורית פניגשטיין מלמטה למעלה

עוד מאת צורית פניגשטיין עץ משפחתי

אני שואלת את אסף, שמלמד בבית ספר ממלכתי, אילו תגובות הוא מקבל. "כשתלמידים שואלים אותי עליה, אני מסביר שהסיכה היא לזכרו של זיו חן הי"ד. אני מנתק את הפן הפוליטי. זיו המקדש, סמל של כמיהה, סמל של אחדות.

"בדרך כלל התגובות מפרגנות, אבל אני נתקל גם בתגובות אחרות. המזכירה בבית הספר, למשל, שאלה מה זה. היא מאוד גלותית ומאוד רחוקה. הסיכה בעיניה היא פרובוקציה. היא הניחה שאני רוצה לעצבן את הערבים, שאני מחרחר ריב ורוצה בלגן ומלחמה. אז שאלתי אותה: את ציונית? מה זה ציון? מה יש בירושלים? והיא חשבה וענתה בכנות: לא. אני לא ציונית".

אסף ממשיך בלהט: "הר הבית הוא סמל של אחדות אפילו לגויים. הלוואי שכולנו היינו יכולים להבין. זה המקום שעיני כל העולם נשואות אליו". אני שואלת אותו אם הוא מדמיין את בית המקדש מוקם במציאות הנוכחית. "במציאות של היום אולי לא. אבל אני גם עולה להר הבית, ומבחינתי אני מכוון לשם. כרגע ההר הוא אזימוט, אולי בדורות הבאים נזכה. לא יודע כמה זמן תיקח הנסיעה אבל שימו ווייז, אנחנו מכוונים לשם".

מקדש בכל בית

"מאז הטבח שהערבים מכנים 'טופאן אל־אקצא', השתנה גם בקרב ישראלים רבים השיח על הר הבית", מחדש מרדכי פרסוף, העומד בראש המדרשה לידע המקדש. "הדיבור על בית המקדש נהיה רלוונטי, והתקדם מהשוליים למרכז הבמה. עצם השיח על המקדש חשוב בעיניי. המטרה היא לא בהכרח מעשית, לא עלייה להר הבית ולא בניית בית המקדש עכשיו, אלא עצם הידע והלימוד על בית המקדש וההבנה שהוא חייב להיות חלק מהסיפור שלנו".

גל התודעה החדש שפרסוף מדבר עליו מתבטא בין השאר בשלל מגנטים, תמונות, מדבקות, כרזות ותכשיטי המקדש שנפוצים במגזר הדתי. על הזמנות לחתונות מככב בית המקדש ושירים על בית המקדש זוכים לעדנה. ישנו גם פאץ' מקדש שענדו לוחמים רבים בעזה, ודגלי המקדש הכחולים שמתנוססים בנקודות רבות ברחבי הארץ, ואפילו על טנקים בעזה. לאחרונה נתקלים נהגים רבים בעיקר בכבישי יהודה ושומרון בשלטי הכוונה חומים לצד השלטים הרגילים, המצביעים על הכיוון ל"הר בית ה'". גם מספר העולים היהודים להר הבית עולה בהתמדה, במיוחד בשנים האחרונות.

גם בקרב הציבור החילוני הלאומי ובציבור החרדי יש התעוררות והתעניינות בנושא. אחד הביטויים לכך הוא ענידת סיכת המקדש על ידי ידוענים ומשפיענים. מגישים ואורחים בערוץ 14 עונדים סיכה מוזהבת בצורת בית המקדש. "קצת אחרי הטבח", משחזר פרסוף, "התחלנו פרויקט: מקדש בכל בית. מתוך ההבנה שזו מלחמת מקדש, מלחמה על הבית. היו המון סיפורים של חיילים שראו תמונות של הר הבית בכל בית בעזה. המלחמה של האויב היא לא טריטוריאלית, היא תודעתית. הם נלחמים בעזה למען שחרור הארץ מיהודים ומעלים את ירושלים על ראש מלחמתם". פרסוף ואנשיו טיכסו עצה: "יצאנו במבצע של מקדש בכל בית והדפסנו 20 אלף מגנטים עם תמונת המקדש, כ־6,000 פוסטרים למוסדות חינוך בעיקר מהציבור הדתי־לאומי, והוצאנו תליון שרשרת 'אם אשכחך' שיהיה זול ונגיש".

במהלך הלחימה בעזה נהרג הלוחם זיו חן הי"ד. "בשבעה שלו המשפחה סיפרה כמה הוא היה מחובר לנושא המקדש. אשתו הלל סיפרה שלקראת החתונה היא קנתה לזיו סיכה בצורת מקדש והוא ענד אותה ביום חתונתו. בהמשך הוא קנה לה שרשרת בצורת מקדש. אחרי שנהרג זיו, פנתה אלינו הלל אשתו בבקשה לייצר סיכה במחיר נגיש. יחד עם המשפחה עיצבנו ויצקנו את סיכת המקדש ושרשרת המקדש ומיתגנו את זה יחד עם גלויה, וזה התחיל להתפרסם. הביקוש לסיכה התחיל להמריא בלי שום קמפיין ממומן. הרבנית בזק, למשל, קנתה אלף שרשראות להילולה של הרב אליהו. משה פייגלין מתנועת 'זהות' הזמין עוד אלף שחולקו לתורמים. ירעם נתניהו מערוץ 14 פנה אלינו ונתתי לו 20 סיכות. ככה זה התחיל להתגלגל".

החשיפה של הסיכה בערוץ 14 הייתה הקמפיין המהדהד ביותר לקידום הרעיון. ירעם נתניהו, יועץ הלשון של ערוץ 14, נתקל בסיכת המקדש דרך תנועת 'זהות' והרעיון קסם לו. "צריך לפני הכול לעשות הקדמה ולהבין את האווירה", מסביר נתניהו כיצד נרתם להפצת הסיכה. "סמל המאבק של מטה החטופים, הסרט הצהוב, נראה בכל מקום, על דש בגדם של כל המגישים וכל האורחים על המסך הקטן. כל פוליטיקאי ואיש ציבור שמכבד את עצמו ענד את סיכת החטופים לאות הזדהות עם כאבם. אבל סיכת החטופים היא תוצר של מטה מאבק שמשדר רפיסות וכניעה, מרמור ופסימיות, וזה עוד לפני שדיברנו על ההיבט הפוליטי שרתמו למאבק. חיפשתי את המענה הראוי לאותה סיכה. סיכת המקדש היא מענה עמוק, 20 אלף קומות מעל כל מענה אחר. כבר ראיתי סיכות 'חי', דגל ישראל או מפת ישראל, אבל סיכת המקדש זו רמה אחרת. זה לגעת בליבה של מה שקרה. הסיכה לא אומרת שצריך לעלות להר הבית. היא מסמנת חזון, מעלה את המודעות. המקדש הוא סמל לאומי, כמיהה של דורות. הטרנד של חזרה לשורשים מתבטא גם בחזרה לירושלים ולקודש, אנשים מחפשים את הזהות".

לאחר שקיבל סיכות מפרסוף, פנה נתניהו למגישים ופאנליסטים בערוץ והציע להם לענוד את הסיכה בשידור: "אנשים נענו בשמחה. הסיכה נראתה על המסך יותר ויותר. כל אחד עונד אותה מסיבותיו. ליותם זמרי, למשל, חשוב לענוד את הסיכה בגלל בקשתה של הלל חן לזכרו של בעלה גיבור ישראל. משה כהן־אליה התחיל לענוד את הסיכה כמחווה לזיו חן הי"ד, אבל מאז התחבר גם לבשורה הלאומית שהיא נושאת".

נתניהו פנה לדמויות נוספות והציע להן את הסיכה. כעבור שבוע אזלו הסיכות והביקוש עלה. "נוצר ביקוש. זה הגיע למצב שתליתי במשרדי הערוץ שלט ושקית עם סיכות". המרחב הציבורי התמלא בסיכות המקדש: אריאל זילבר, איריס חיים, נטלי דדון, השר עמיחי אליהו, חבר הכנסת אריאל קלנר ועוד. על מסך ערוץ 14 עונדים אותה דנה ורון, יקי אדמקר, עודד מנשה, שמעון ריקלין, עירית לינור, שקנתה גם שרשראות, ורבים נוספים נראים על המסך ומחוצה לו עם הסיכה.

ענידת הסיכה על ידי ידוענים גרמה לחשיפה משמעותית. "הרכישות נעשו תכופות", מספר פרסוף, שגילה שגם מי שאינם שומרי מצוות רוכשים אותה באתר. "אני יורה לכל הכיוונים. אתמול נפגשתי עם גוי מפלורידה, שוחר מקדש כבר הרבה שנים, כדי שיפיץ את הסיכות בחו"ל. הוא חושב שבניין בית המקדש הוא תרופה נגד הפרוגרס. הוא מאשים אותנו שעדיין לא בנינו את המקדש".

סדנת קטורת וכלי שיר  

תחילת הקשר של פרסוף להנחלת נושא המקדש הייתה לפני 31 שנים, אז הגיע כבחור צעיר לריאיון לתפקיד מדריך במדרשה לידע המקדש שבמכון המקדש. "ראיין אותי הרב מנחם מקובר, ראש המדרשה, ושאל אותי מה אני יודע על בית המקדש. לבושתי, בתור תלמיד ישיבת הסדר, לא ידעתי הרבה. כבר אז הבנו שזו המשימה. לקרב אנשים, ללמד וליידע. הבנו שצריך ליצור כלים כדי להנגיש את בית המקדש".

הקפיצה הגדולה של המדרשה התרחשה דווקא מתוך משבר, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. "אנשים נמנעו מלהגיע לרובע היהודי בירושלים והמדרשה עמדה שוממה. נאלצנו לבנות מדרשה ניידת שתביא עזרים לכל מקום. פיתחנו המון דגמים, בהם דגם בגודל ארבעה מטרים של בית המקדש השני להרכבה. יש לנו גם דגם של בית שלישי, לפי נבואת יחזקאל, גם במשקפות תלת־ממד. יש לנו סיור וירטואלי, ובמיני ישראל עומד אוהל המקדש בגודל מלא".

מאז נודד פרסוף ברחבי הארץ ומפיץ את בשורת המקדש. המדרשה גדלה עם הזמן והיום יש בה עובדים ותקני שירות לאומי. "מאז המלחמה יש לי גידול כללי. אנחנו מעסיקים עוד ארבעה עובדים וקניתי למדרשה עוד רכב. משתי בנות שירות לאומי עלינו לתשע בנות", אומר פרסוף. "בפרספקטיבה, אם לפני 30 שנה היינו צריכים להתחנן לאנשים שיזמינו אותנו והתאמצנו לשווק את הפעילות שלנו, גם בקהילות אנ"ש, היום אין כמעט יישוב בארץ שלא היינו בו".

גם מבחינת הטכנולוגיה, התוכן והחוויה, הכול התפתח עם השנים. "ערכות השקופיות התפתחו למצגות ולסרטונים. בנינו עוד דגמים לתצוגות ולהרכבה, ונוצרו סדנאות על הקטורת, בגדי הכהונה וכלי השיר".

ואפשר למדוד את הגידול גם במספרים: "אנחנו מגיעים לכ־60 אלף איש בשנה, וזה נמצא במגמת עלייה מתמדת. רק מהשנה הקודמת, מתשפ"ד לתשפ"ה, יש עלייה של 15 אחוזים במספר האנשים שהיו בפעילויות שלנו".

אבל העיקר מבחינתו הוא השינוי שחל בפתיחות לנושא: "פעם הייתי נחשב קיצוני ומשיחי, שולי, היום האווירה הציבורית השתנתה. חייל שילך עם פאץ' מקדש זה נראה טבעי. בתי ספר חילוניים מזמינים אותי. זה כמו דוכן תפילין, משהו מקובל. היום לדבר על בית המקדש זה דבר שלא מרתיע אלא מקרב. פעם חששנו שמא נצטייר כמשיחיים בבתי הספר בגלל תגובת ההורים. לאחרונה המגמה הפוכה. למשל, באחד מבתי הספר שבו העברנו הפעלות לאחרונה, תליתי תמונה ענקית של בית המקדש בגודל 4 על 8 מטר. התלבטתי אם להוריד אותה בסוף היום, כדי לא לעורר מהומה כשיגיעו ההורים. בסופו של דבר ההורים ביקשו להצטלם ליד התמונה. במקרה אחר מצאתי את עצמי מרסן גננת בגן ממלכתי שהבאתי אליו פעילות על המקדש. היא שלהבה את הילדים ושאלה: כולם רוצים שבית המקדש ייבנה, נכון? והילדים שואגים: כן! ואני מנסה להרגיע בזהירות עם התכנים המשיחיים שהבאתי, כדי שלא אקבל ריקושטים אחר כך. אני כל כך רגיל להיזהר, אבל אנחנו במקום אחר היום". פרסוף מחייך ואומר שבכל שנה הוא לומד להכיר את הארץ טוב יותר, מכיוון שהוא מוזמן למקומות שאליהם לא הגיע בעבר.

המדרשה מגיעה להעביר פעילויות במוסדות החמ"ד וגם במוסדות של מעיין החינוך התורני, ולא רק. "בעבר הוזמנו לפעילויות רק סביב החגים, כך שחודש מרחשוון היה יבש אצלנו לגמרי. עכשיו מזמינים אותי מדי יום לכמה הפעלות גם בחודש מרחשוון. בבית ספר ששייך לחינוך הממלכתי, לכבוד יום שאילת גשמים, הביאו פעילות על המקדש. הרעיונות מגיעים מהשטח, לא מאיתנו. יש לי השנה בערך 17 מוסדות שהזמינו את הפעילות שלנו לכבוד חג הסיגד".

מביתר עילית עד רמת אביב

המדרשה לידע המקדש עובדת לא רק עם מוסדות חינוך, אלא מרצה גם לקהילות ולעסקים. "בחינוך הממלכתי בבתי הספר יש יותר חשש ומחסומים, עדיין מהססים וגם פחות מכירים. אבל בקהילות, מתנ"סים והתארגנויות שכונתיות אני מרגיש שאנשים ממש צמאים וסקרנים".

הוא מספר על ערבים קהילתיים בכל הארץ, "באשקלון ובקריית ביאליק. מחלקת התרבות של שדרות ונתיבות וביקשו שנכשיר בכל עירייה 150 הורים שיקבלו הדרכה להעברת סדנה על חג הסיגד והכיסופים לירושלים, עם מצגת וסרטונים על המקדש. אנחנו בקשר עם רכזי תרבות יהודית במועצות. ברמת אביב עשינו פעילות קהילתית והגיעו גם חב"דניקים, ילדים מהשכונה ועוברי אורח. ברמת השרון עשינו בגן ציבורי אירוע שהיה פתוח לתושבי העיר. ברגע שזה וולונטרי אין התנגדות, יש סקרנות. בשבוע שעבר היה מופע נגינה ושירי מקדש לגיל השלישי במועדון במועצה האזורית גזר. יש לנו גם מפגש לימוד שבועי לוותיקים בקדומים. אנחנו מגיעים גם לבר מצוות ולמסיבות סידור, ובשנתיים האחרונות היו גם כלות שהזמינו דגם של המקדש שיעמוד ליד החופה".

מגמה חדשה נוספת שהוא מתאר היא גידול עקבי בהשתתפות המגזר החרדי בפעילויות המדרשה לידע המקדש, "וזה לאו דווקא קשור למלחמה", אומר פרסוף. מאז שאתר מיני ישראל עבר להנהלה חדשה (בשנת 2019) הוא סגור בשבתות. בנוסף לדגמים מיניאטוריים של אתרים בישראל, נוספה במיני ישראל תצוגה בשם "ארץ התנ"ך ואוהל המקדש". בתערוכה ישנה פעילות סביב ארץ ישראל כארץ התנ"ך, וחוויה באוהל המקדש ובו דגם ענק של בית שלישי, כלי מקדש בגודלם המקורי, כלי הנגינה וסרטון. התערוכה הזאת מלווה בפעילויות שונות של מכון המקדש. השינוי הזה חשף את האוכלוסייה הרחבה לנושא המקדש, ומאידך איפשר את ההסכמה של רבנים במגזר החרדי לביקור במיני ישראל.

"הקהל החרדי פוקד את המקום במספרים שלא היו קודם לכן. מוסדות לימוד חרדיים יעדיפו בדרך כלל סיור לימודי על פני טיול, ולכן הם מגיעים למיני ישראל או למכון המקדש. עם הזמן נכנסה המדרשה לידע המקדש, כאמור, לרשימת הפעילויות המומלצות של מעיין החינוך התורני, ואנחנו נודדים בין תלמודי תורה. התלמידים מתרגשים כשהלימוד קם לתחייה לנגד עיניהם. המדריך שואל אותם: מי כאן כהן? והכהנים ממש נרגשים כשהם מתחברים לתפקיד שלהם. גם במוסדות אחרים בחברה החרדית פונים אלינו. השבוע ערכנו פעילות לעמותה חרדית ששימחה בנות יתומות ואירחנו תלמוד תורה מחסידות גור. בחול המועד הזמינו אותנו לאירוע גדול בביתר עילית. הפכו אולם ספורט לבית המקדש, וכאלף מבקרים הגיעו לתערוכה שנמשכה שלושה ימים. הקהל החרדי מביע אמון בתכנים שלנו ונענה במספרים הולכים וגדלים".

פנינו לאנשים מהמגזר החרדי שהשתתפו בפעילות המדרשה. הללו סיפרו חוויות טובות, אבל לא מוכנים להודות שיש בציבור החרדי מגמת פתיחות מוגברת לנושא המקדש. יש שם זהירות גדולה מסימון מגמה שעשויה להיות לה קונוטציה לאומית, וזהירות גדולה גם בגלל השלכות מעשיות כמו עלייה להר הבית או בניית בית המקדש. את הגידול במספר המשתתפים החרדים בפעילויות הם תולים בהתפתחות טכנולוגית שלא הייתה בעבר ובהזדמנויות שנפתחו בפניהם, אבל לא יותר מכך.

הר הבית בוושינגטון

אביתר כהן, מורה דרך, נמצא כבר כחצי שנה בשליחות בוושינגטון. הוא מעיד שגם מעבר לים יש התעוררות ושיח על הר הבית. "האמריקאים הם אנשים מאמינים עם זיקה לתנ"ך", הוא אומר. "ירושלים חשובה גם לאמריקאים. לאחרונה הייתי בדגם של המשכן בפנסילבניה, זו עדות לעניין שהם מגלים בתנ"ך ובקודש. על אחד העיתונים במכולת התנוססה תמונה של הר הבית. אני מרגיש שיש לנו שפה משותפת רחבה, אנחנו יכולים לדבר בטרמינולוגיה תנ"כית. בסוף אנחנו עם הספר, לספר יש ארץ ולארץ יש עיר". לדבריו, דווקא ליהודים שגרים בארצות הברית ישנה זיקה נמוכה מאוד להר הבית, לעומת שכניהם הגויים.

כהן פוגש הרבה מאוד סממנים של זיקה לירושלים, להר הבית ולארץ התנ"ך במקומות שונים בוושינגטון. כך למשל, בכניסה לבית חולים מסוים הוא פגש אבן מירושלים ניצבת בתוך כן זכוכית מהודר. בוושינגטון ישנו גם מוזיאון תנ"ך עשיר, "אני נמצא בו הרבה ומביא לכאן מבקרים. במוזיאון התנ"ך יש חנות שנפתחה לקראת תערוכה על המגילות הגנוזות. בחנות מוכרים שרשראות עם עפר שסונן מהר הבית. כל שרשרת עם מבחנה קטנה מירושלים מוכרים ב־120 דולר. בפעם האחרונה שהייתי ראיתי שני קונים ששילמו את הסכום המופרך הזה. אבל לסנטימנטים יש מחיר. מדהים כמה חשוב להם החיבור לשורש, זה מרגש אותם".

כהן ממחיש את האווירה באמצעות נסיעה שהייתה לו עם נהג מונית מזדמן. "תוך כדי הנסיעה הוא הראה לי שיש לו במונית חמישה ספרי תנ"ך. הנהג סיפר שהוא חבר בכנסייה ענקית של כמה אלפי מאמינים אוהבי ישראל. הוא חושב שהיהודים צריכים לבנות את בית המקדש, שזה יביא את הגאולה. ראיתי את ההתרגשות שלו כשמדברים על הר הבית ונתתי לו שרשרת מקדש. הוא תלה אותה על המראה. זה סיפור אזוטרי וקטן, אבל יש עוד אלפים כמותו ואני פוגש את זה יום יום. אבל זה נעדר מהשיח בתקשורת".

החיבור להר הבית נוגע גם בישראלים הרבים שנמצאים בוושינגטון, ולפעמים שם הוא מתרחש ביתר קלות מאשר בארץ. "יש קהילה יהודית של ישראלים סביב בית חב"ד במרילנד, ואני מעביר שם שיעורים", מספר כהן, "אני לוקח ישראלים למוזיאון התנ"ך שם ואנשים ממש מתלהבים. ישראלים פתאום מגלים את היהדות ואת השורש שלהם דווקא בניכר. כשמפרידים את היהדות מהפוליטיקה והריבים, בלי מאבקים על תחבורה ציבורית בשבת וחרדים וגיוס, יש יותר קשב. אני כבר תקופה מדבר פה על זהות יהודית ועל הר הבית ומחלק סיכות מקדש. יהודים עוצרים אותי, מתעניינים ומבקשים סיכות".

זה נשמע טוב מדי, ואני שואלת אם יש גם התנגדות. "ברור שיש", הוא מאשר, "בעיקר של ישראלים שחוששים שזה פוליטי. יהודים אמריקאים הרבה יותר צמאים וקשובים, אבל גם בקרב הישראלים אני רואה מדי פעם שינוי והתפכחות. יש פה בחור שמנהל את חברת ההובלות הגדולה ביותר באזור. הוא היה מגיע להפגין נגד הרפורמה בוושינגטון. היום הוא במקום אחר. הוא למד הרבה ושאל. לא מזמן הוא הגיע עם יוזמה וביקש להוציא איתי סטיקרים בנוסח 'בית מקדש, למה לא?'. ההתפכחות שלו הגיעה בעקבות הטבח. כשקוראים למלחמה 'טופאן אל־אקצא', זה מעורר את הצורך היהודי בבית לשאיפות הלאומיות. אני מחלק פה סיכות בכמויות. יש פה גם בית כנסת ספרדי של יהודים אמריקאים, שגם בו חילקתי סיכות מקדש והייתה היענות חיובית וסקרנות. אני אופטימי".

יחד עם ארגוני מקדש רבים, פועל פרסוף להביא את בשורת המקדש, שנראה שיש לה היום יותר קליינטים מאשר בעבר. "פנינו קדימה", הוא מסכם, "הדגם שבנינו במיני ישראל לא משחזר את המשכן, לא את בית המקדש הראשון וגם לא את השני. אנחנו מציעים שם את הדגם של בית המקדש השלישי על פי נבואת יחזקאל. זה מעורר שיח ושאלות. האם ככה ייראה בית המקדש? האם יהיו קורבנות? האם צריך לחכות למשיח? האם אנחנו ראויים כבר לבית המקדש? צריך כבר עכשיו פרה אדומה? השאלות האלה הן המנוע שלי והן מה שאני טורח בשבילו מדי יום".