נער הייתי ובישיבה שמעתי את הרב חיים דרוקמן מדבר בכל שיחה ושיחה על אחדות ישראל. כמוני כל בני דורי, כל אחד שמע זאת מרבותיו בישיבה שלמד בה, אולם התעלה על כולם הרב דרוקמן, שזו הייתה נקודה מרכזית בחייו. בכל פעם הוא חזר על דבריו בהתרגשות גדולה, בכל פעם חזר על הגמרות והמדרשים, ואנו כבר ידענו את כל המקורות בעל פה. כנער חשבתי שזה ערך רוחני או אפילו מיסטי. היום אנו יודעים ש'רק ביחד ננצח'. זה ערך ריאלי. חמאס ברשעותו גרם לנו להתאחד. לולא זה לא היינו מנצחים, ואם לא השגנו ניצחון מוחלט היה זה רק כי היו בעם כוחות אחרים והופרה האחדות. 'ביחד ננצח' אינו תלוי ברוב של מנדט בכנסת. 'ביחד ננצח' זו אחריות של הנהגה. תפקידה של ההנהגה להביא אותנו למצב שרוב ענק בעם ביחד בנקודות הבסיס.
'ביחד ננצח' פירושו של דבר שמתחשבים בדעת כולם, וקבוצת מיעוט אינה יכולה להשליט את דעתה על כולם. 'ביחד ננצח' פירושו של דבר שמתחשבים בדעת כולם, ואיזו מין אהבת ישראל היא ש'אני קובע' וברור שדעת החולק אינה נחשבת? האם זו אהבת ישראל?
יתרה מכך, אמשול משל: בבית משותף שכל הדיירים בו משלמים מיסי ועד בית, הלך אחד מן הדיירים ובנה מעלית בשטח הציבורי, נגד דעת כל הדיירים. ההגדרה הפשוטה של אדם זה היא גזלן. האם יש פשוט מכך? בבית המשותף שלנו, מדינת ישראל, מיסי הוועד אינם מסתכמים במס הכנסה, הם נגבים גם בנפש. בכל חלקי החברה הישראלית יש הורים, נשים, ילדים, שנתנו את היקר להם מכול. אי אפשר שכל אחד יקבע, ואנו אומרים: נחליט יחד. כולנו יודעים שזה מסובך להחליט ביחד, אבל יש מי שהפך לאידאולוגיה את המחשבה שהוא יחליט בשם כל העם.
המעשים שנעשים בגבעות כמעט תמיד אינם באים מרצונות אגואיסטיים, אבל האמירה שלהם היא – אנחנו יודעים ואנחנו נחליט! נער אחר נער אמרו לי: לך אתה אחרי הרבנים שלך, ואנחנו נלך אחר רבותינו, שכולם יודעים מי הם. ובכן, זה אולי מעניין לשמוע את דעתו של רב זה או אחר, אבל אם הוא מחליט בעבור כולם – זו גזלה והוא גזלן. דבריו הם בוז לכל האימהות והאבות השכולים. ההורים השכולים הם מכל חלקי העם. הפצועים הם מכל חלקי העם, ומי התיר לרב זה או אחר להחליט בשביל כולם?
לא כל מעשה הוא שבירת הביחד, אולם ברור לכל בר־דעת שיש מעשים ששוברים את היחד. האלימות בגבעות שוברת את היחד. לכו לכל מפגש עם אנשי שמאל ותקשיבו. אינני מדבר על השמאל ה'פוסט־ציוני'. אני מדבר על חברים שילדיהם, כמו ילדיי, בעזה ובכל מקום. הם רוצים להיות שותפים, אבל העננה הזאת קורעת אותנו לגזרים.
אדבר בשם עצמי. כבר שנתיים אינני ישן בלילות מדאגה. כמעט בכל זמן נתון היו לפחות שניים מבני המשפחה הקרובה בסכנה (ובמשפחה המורחבת הרבה יותר), וגם עכשיו, ברגעים אלו. איך ייתכן שדורשים מאיתנו לשלוח את ילדינו לשדה הקרב, אבל דעתנו איננה חשובה? בעבורי זה תנאי: אם דורשים לשלוח את ילדינו אז מחליטים ביחד. אם לא ביחד, אני לא בטוח שאני מוכן לזה.
אני מניח שמיד תישאל השאלה, ומה עם השמאלנים? אז הרבה פעמים כתבתי דברים קשים על השמאל. הפעם לא כתבתי על השמאל, וגם לא כתבתי על האכזריות, וגם לא כתבתי על החוות הנפלאות, ולא כתבתי על עוד כמה דברים. אינני חש שאני צריך הסכמה לדבריי, ובכל אופן את הדברים הללו אמרתי פעם אחר פעם למורי הרב דרוקמן, ואני אומר בלא פקפוק, הוא היה תומך בכל מילה.
הכותב הוא רב בישיבת תקוע
