מי שהיה נכנס השבוע לחדר ברחוב הפסגה בירושלים ורואה צעירות בנות 18 בחולצת תנועה, צעירים, מבוגרים, רב בכיסא גלגלים, קצין עם נשק, מנהלות אולפנה, אנשי התיישבות וחוקרים באוניברסיטה, וכל אלה צועקים ומתווכחים בלהט, היה שואל את עצמו: מה העניין? בסך הכול השם של השבט החדש! אבל היה שם משהו מרומם רוח. אנשים עסוקים, רציניים, שהגיעו מכל הארץ – אברהם ליפשיץ מחיספין, הרב אברהם שר שלום מאלוני הבשן, אלישיב רייכנר מירוחם, שרית אוחיון מאופקים, ועוד רבים וטובים מכל פינות הארץ האחרות – כי זה היה חשוב להם. כולם רצו להביע עמדה, להשפיע.
הרב פרופסור יהודה ברנדס, במאמץ גדול, ניסה לעשות סדר בתוך בליל הערכים שהתכנסו להם לשעה גדושה. ערכים שהתנגשו זה בזה וערכים שדחפו זה את זה כי הכול חשוב. הדיון סביב השם של השבט החדש היה במידה רבה דיון במהויות: מה הנרטיב שאנחנו רוצים שיישאר, מה הסיפור שאנחנו רוצים לספר לחניכי התנועה ולחברה הישראלית – סיפור של תקווה? סיפור של עוצמה? של צניעות? הכול נכון, הכול צודק. זה דיון שהתנהל ברצינות גמורה ובתחושת אחריות גדולה שכל אחד מהאנשים נשא על כתפיו.
כאדם ציני בדרך כלל יכולתי להסתכל על האירוע הזה בחיוך, אבל אני מוכרחה להודות שמשהו בעוצמה ובתחושת המשמעות היה קצת מעבר לכך. לרגע הציניות הלכה למקום אחר. תנועת הנוער שגדלנו בה, בכל זאת, יצרה אנשים שבאמת אכפת להם מהארץ הזאת, שבאמת אוהבים את העם הזה, שבאמת דואגים למה שיהיה כאן. אנשים מחויבים. כל אחד בחר להשפיע על המציאות בדרך אחרת – בחינוך, בהתיישבות, בתקשורת, בלימוד תורה, במחקר, בצבא. חלק הלכו לכיוונים שונים ועל נושאים רבים קשה להגיע להסכמה. ובכל זאת, כולם גדלו על אותם ערכים. מסתבר שיש משהו בקירות שצובעים בלילה הלבן, במסע הארוך בעין זיתים, בדיונים האין־סופיים סביב המדורה בקומזיץ. משהו שאי אפשר לצאת ממנו. אין מועד ב' לתנועת נוער. זה משהו שכשאתה עושה אותו בזמן הנכון, בגיל הנכון, עם העוצמות הנכונות – זה באמת משנה חיים.
אז נכון, בפרספקטיבה של זמן לחלק מאיתנו יש ביקורת. "התנועה התחרדה", "התנועה נהייתה לייטית מדי", "איך מכניסים אנשים להדרכה", אולי יש חילוקי דעות על הדגשים. "זה לא היה ככה בזמננו", "אנחנו היינו עושים את זה אחרת". בוודאי חלק מההערות האלה נכונות, כי באמת המציאות השתנתה, הכלים אחרים, האתגרים לפעמים שונים. אבל אי אפשר להתכחש למטען החשוב שהתנועה נושאת על גבה.
אולי יעניין אתכם
אז השבת אני רוצה לעצור ולהגיד תודה. תודה למדריכים שהיו לנו, לקומונריות ולמובילי הסניפים שעיצבו את הזהות שלנו. תודה לעשרות אלפי החניכים, המדריכים, צוותי נחשון והרכזים שסוללים דרך של תורה ועבודה, דרך שכל תקופה ודור דורשת לבנות בה קומה נוספת, רלוונטית ומחוברת למציאות המשתנה. האמת היא שלא תמיד בפעולה הרגילה מבינים את גודל האירוע, אבל עם השנים והתרחבות המבט מותר לכולנו לעצור לרגע להצדיע בגאווה.
אז השבוע, בסוף ישיבת המליאה, כשכולם נעמדו לשיר יחד את "יד אחים לכם שלוחה" בהתרגשות גדולה, כאילו הם הם חברי השבט החדש, ולאחר מכן את התקווה ואת אני מאמין, היה משהו בעוצמה שבאוויר שאמרה שכנראה אנחנו יכולים ליצור ביחד עתיד טוב יותר לחברה שלנו.
חברי שבט הרא"ה, את השם שתקבלו השבת תישאו איתכם הלאה בגאווה ובמחויבות. גם בעוד הרבה שנים, כשיפגוש אתכם מישהו ברחוב וירצה לקבל עליכם קצת מידע, הוא ישאל בחיוך: באיזה שבט אתם? ואז כבר הכול יהיה ברור. כדי לדעת את שם השבט תצטרכו להחזיק מעמד ולהתאפק עד מוצאי השבת, אבל דבר אחד אני יכולה להגיד: קדימה בני עקיבא, הידד במעלה.
הכותבת היא ראש עיריית בית שמש לשעבר, חברת שבט עמיעד, סניף קריית גת
