שיחת טרור

אני חיה את השעה 7:41 בבוקר של ה־7 באוקטובר כבר שנתיים וחודש. או כמו שאני והפסיכולוגית שלי מגדירות את זה "חיה־מתה". זו השעה שבה שמעתי את אחותי הקטנה, שחר גינדי, נרצחת לי על הקו. זו השעה שבה העולם שלי נעצר, אבל ההקלטה ממשיכה להתנגן בתוכי שוב ושוב.

זו השיחה שחרוטה בי לעד, ויחד איתה הצרחות שלה נצרבו עמוק בתוכי לנצח. שמעתי את הקול שלה רועד, את היריות, את הצרחות. ניסיתי להרגיע, ניסיתי להאמין שעוד רגע הכול ייגמר. אבל מה שנגמר היה הקול שלה. מאז, שום רגע ביום לא נקי מההד של אותה שיחה. הוא מלווה אותי בעבודה, בבית, ואפילו בשתיקות.

לאחר כשעתיים ניסיתי שוב להתקשר, הפעם לאלמוג, בן הזוג שלה. הטלפון צלצל, ואז לאחר כמה ניסיונות מישהו ענה, אבל זה לא היה אלמוג. זה היה מחבל. הוא ענה בערבית, במבטא קר, ואמר לי: "הם בגיהינום". המילים האלה ננעצו בי כמו חרב.

מאז, אני לא באמת כאן. אני נוכחת, אבל חיה־מתה בתוך השיחה הבלתי נגמרת של אותו רגע. הקול שלה מהדהד בי בכל שנייה, לא משנה איפה אני ומה אני עושה. כשאני מלמדת, כשאני מבשלת, כשאני מנסה להירדם. שום רעש לא חזק מספיק להשתיק את הצלילים ההם.

אולי יעניין אתכם

עוד בדעות הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה

עוד בדעות תסמונת הדשא הירוק של השכן

ואני לא לבד. יש עוד רבים שחיים כך. מי ששמעו, מי שראו, מי שקיבלו סרטונים בזמן אמת או אחר כך. מי שראו דרך המסך את היקרים להם נחטפים או נרצחים. הטכנולוגיה, שהייתה אמורה לחבר אותנו, הפכה לשער של טראומה בלתי נתפסת.

זו פגיעה מסוג חדש, אבל אף אחד עוד לא באמת יודע איך לטפל בה. היא לא מופיעה בקטגוריות המוכרות של נפגעי טרור, כי לא היינו שם פיזית. אבל היינו שם בכל החושים, ראינו, שמענו, דיברנו, חווינו את הסוף, האימה והפחד בזמן אמת. זו טראומה שאין לה גוף, אבל יש לה הד קבוע. אנחנו, האנשים שחוו את זוועות 7 באוקטובר דרך הטלפון או המסך, לא פחות נפגעי טרור. הכאב שלנו לא נגמר כשהטלפון נסגר. להפך, הוא מתחיל שם. אנחנו לא יכולים להתנתק כי הזיכרון צרוב בתוכנו, בתוך הקול, בתוך כל צליל או מילה שמחזירים אותנו לרגע ההוא.

אני מבקשת בשם עצמי, בשם שחר ואלמוג ובשם כל מי שנפגע דיגיטלית שיכירו בנו. המדינה, מוסדות הרווחה, הביטוח הלאומי, כולם צריכים להבין שהטראומה הזאת אינה פחותה. היא אולי עברה דרך קו טלפון או סרטון, אבל היא חרוטה בגוף ובנפש בדיוק כמו כל פציעה אחרת. זו לא טראומה וירטואלית אלא זו פגיעה אמיתית, עמוקה, יומיומית. וכל עוד לא ניתנת הכרה, אנחנו שקופים.

אבל אנחנו כאן. אנחנו מדברים, שותקים, בוכים, שורדים. ואנחנו דורשים שיכירו בנו כנפגעי פעולת איבה. כי גם מי ששמע את הרצח של אחותו דרך הקו, חי מאז בתוך שדה הקרב.

הכותבת היא אחותה של שחר גינדי הי"ד וגיסתו של אלמוג סרוסי הי"ד, פעילה במטה 'אור באופק' שמובילה עמותת 121