מעטות הסוגיות שחוזרות לשיח הישראלי בעוצמה כמו שאלת גיוס החרדים. הוויכוח צף מחדש אחת לכמה חודשים, ובכל פעם נדמה שהשיח הציבורי חוזר לנקודת פתיחה, כאילו לא נצבר ידע ולא הושגה הבנה. מי שמכיר את החברה החרדית מבפנים יודע היטב שהבעיה איננה הציבור החרדי עצמו, אלא האופן שבו המערכת הפוליטית מנהלת את הסוגיה, לרוב בלי להבין את המורכבות העמוקה של הקהילה ובלי שיח אמיתי עם האנשים שבתוכה.
כמי שגדל בבני ברק וחי בה שנים ארוכות, אני מכיר היטב את הרחובות, את האנשים ובעיקר את הלך הרוח הציבורי. בניגוד לדעות הרווחות שעולה מהן ניחוח סמי אנטישמי אשר מבקשות לחבוט בכל חרדי, הציבור החרדי לא מפחד מצה"ל ולא מתנגד למדינה. כשאני עצמי הסתובבתי מאות פעמים ברחובות העיר במדים, פגשתי אהדה עמוקה לחיילים ורצון אמיתי להשתלב בחברה הישראלית ובשירות הצבאי, כל עוד נעשה הדבר בכבוד ובהבנה. לאורך השנים ראינו עלייה עקבית במספר המתגייסים החרדים, והיא לא התרחשה בזכות הפגנות כוח וחקיקה נוקשה, אלא למרות הקמפיינים הרועשים. כאשר היחס נכון ומכבד, המציאות משתנה.
הבעיה מתחילה ברגע שמנסים לכפות גיוס. הכפייה לא רק שאינה אפקטיבית, אלא היא יוצרת אפקט הפוך אשר מחזק את אותם עסקנים שמתקיימים ומתפרנסים מהעימות עצמו. כל אמירה כוחנית נגד החרדים מחזקת את הטענה האוטומטית של הפוליטיקאים החרדים: "צדקנו, רודפים אותנו". כך דרעי, גפני וגולדקנופף מציבים את עצמם כמגיני הציבור, בעוד בפועל הם הבעיה העיקרית של הציבור החרדי, וזאת רק כדי לשמר את כוחם הפוליטי באמצעות העמקת הפערים. הפועל היוצא מכך הוא ברור – מאות אלפי חרדים 'ננעלים' מאחוריהם מתוך תחושת איום, ובמקום להביא לפתרון המערכת רק נתקעת עוד יותר.
מי שמביט בשטח, ולא רק בשיח הפוליטי, יודע שהציבור החרדי מסיר אט אט את התנגדותו לאותה השתלבות. ההתנגדות בעיקרה מגיעה מלמעלה, מהפוליטיקאים והעסקנים ולא מהרחוב. בשטח יש נכונות לשירות מותאם, לא מתוך ויתור על הזהות אלא מתוך תחושת שותפות. מה שהצליח רבות בנח"ל החרדי והמשיך במסלולים ייעודיים במודיעין ובחיל האוויר, יכול בהחלט להמשיך ביתר שאת במסלולי הלחימה.
אולי יעניין אתכם
דוגמה מובהקת לכך נמצאת במשפחות חרדיות רבות, אבל גם במשפחתי שלי: סבי הרב אריה הורן זצ"ל היה השוחט של קיבוץ חפץ חיים במשך עשרות שנים, ואיש הלכה מובהק שדקדק בקלה כבחמורה. למרות תפקידו הרם, שירת בגאווה גדולה במחתרת ההגנה ובצה"ל. בעיניו לא הייתה סתירה בין תורה לשירות המדינה. זו הייתה זהות שלמה משולבת וטבעית של יהודי חדש שגם אוחז בקלשון וברובה וגם אוחז בעבותות התורה. ספרא וסייפא אמיתי, לא רק במילים אלא במעשי יומיום. סבא זצ"ל וחבריו השתייכו לזרם ייחודי שנקרא פועלי אגודת ישראל, פאג"י, שאהב את המדינה בכל רמ"ח איבריו ולא ויתר במאומה על חיי הקודש. השיא היה בכך שנציגה הבכיר של פאג"י הרב קלמן כהנא זצ"ל, רב קיבוץ חפץ חיים, היה אחד מ־37 החותמים על מגילת העצמאות ולימים בעצמו חבר הכנסת מטעם פועלי אגודת ישראל יותר מ־30 שנים. כיום רוחה של פאג"י קמה לתחייה דה־פקטו בקרב "החרדים הישראלים החדשים".
חשוב לזכור למי ששכח שדווקא בשנה זו, שנת הבחירות, הפערים מתחדדים. אף גורם פוליטי אינו מעוניין לשלם מחיר ציבורי על קידום פתרון אמיתי. ראש הממשלה נתניהו מבין היטב את רגישות הסוגיה ומתנהל בהתאם, במיוחד בזמן מלחמה. כתוצאה מכך נוצר חלל פוליטי: כולם מדברים, אבל איש אינו פועל. חברי קואליציה מתבטאים נגד החוק מסיבות שונות, חלקם כדי לרצות את המרכז־שמאל, אחרים כדי לשפר עמדות בפריימריז או כדי לא עלינו, להשיג כותרת. אף אחד מהם אינו עוסק בגיוס החרדים, כולם עוסקים בגיוס מצביעים. החרדים הופכים לכלי, לא למטרה.
על רקע זה בולטת גישתו של חבר הכנסת בועז ביסמוט, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון מטעם הליכוד. בניגוד לרבים אחרים, הוא ניגש לנושא באופן ענייני ולא מתוך רצון להפיק כותרות. הוא אינו מנסה לכפות או להשפיל אלא להוביל מהלך המבוסס על הבנה ושיח. גם אם יש מחלוקת לגבי סעיפים שונים, עצם הרצון להידברות הוא נדיר וחשוב. ההישג של קידום טיוטת החוק הוא בראש ובראשונה בזכותו.
נגדו ניצבים בנט והנדל אשר הקימו ארגוני פרוקסי של "מילואימניקים תמימים". מטרת הארגונים הללו איננה מציאת פתרון אמיתי בשאלת הגיוס, אלא רק שימוש ציבורי בנושא תוך הפיכת המילואימניקים לכלי במאבק פוליטי. זה איננו מקרב חרדים לשירות, אלא רק מרחיק אותם משערי הבקו"ם. כדי להגיע לפתרון אמיתי צריך לשנות אווירה ולחדש את רוח פאג"י, רוח של חרדים שראו במדינה בית, ששילבו עבודת השם עם אחריות לאומית. רוח כזו יכולה להחזיר שיח של שותפות במקום שיח של התבצרות. בשנים האחרונות מצוי הציבור החרדי בעיצומם של תהליכי עומק, ובעוד חצי דור שאלת הגיוס תיעלם מאליה. השאלה היא כיצד מניחים עכשיו תשתית שתאפשר שילוב טבעי ואמיתי של ספרא וסייפא. הדרך לשם עוברת בשיחה עם החרדים, לא עליהם. לכולנו הפתרונים.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים, מבעלי חברת 'טנא תקשורת'. שירת כקצין במילואים במלחמת חרבות ברזל יותר מ־550 ימים, היה חבר בוועדת הרווחה בעיריית בני ברק
