השבוע קראתי כותרת צוהלת ושמחה: "אופטימיות ב־OECD: הצמיחה בישראל בשנה הבאה תגיע ל־4.9%". על פניו, בשנים רגילות, זו באמת הייתה יכולה להיות כותרת אופטימית. צמיחה של כמעט 5% זהו קצב גבוה, וגם הדוח של ה־OECD מלא במחמאות לכלכלת ישראל שהפתיעה את כלכלני הארגון לטובה. זו גם תחזית גבוהה יותר מהתחזית של בנק ישראל שעומדת על צמיחה של 4.7%, אך נמוכה מהתחזית של הכלכלן הראשי באוצר שעומדת על 5.2%. ובכל זאת, אני טוען שבחישוב פשוט אפשר לראות ששלושת התרחישים הם תרחישים פסימיים למדי.
החישוב מורכב משני הרכיבים הבסיסיים שדי ממצים את הגידול בתוצר. הרכיב הראשון הוא גודל כוח העבודה, כלומר כמה אנשים משתתפים בשוק התעסוקה בישראל. בשנים 2012 עד 2024 רכיב זה גדל בקצב ממוצע של 1.9% בשנה, ואין סיבה להניח שהוא יפסיק לצמוח בשנת 2026. הרכיב השני הוא הפריון לעובד, כלומר מה גובה התוצר הממוצע של עובד בישראל. נתון זה מושפע מדברים רבים: גובה השקעות ההון במשק, איכות החינוך, גובה הריבית, הסביבה הכלכלית הבין־לאומית, שיעור האבטלה ותמהיל המועסקים ועוד. אך המספר שמתקבל כשמחלקים את התוצר הריאלי במספר העובדים מכיל בתוכו את כל ההשפעות הנ"ל. לפי ההגדרה הזאת, הגידול בפריון לעובד נע בטווח שבין 1.82% (ממוצע של השנים 2019-2012) ל־2.3% (ממוצע של השנים 2019-2017).
כלומר, ככל שקצב הגידול במספר העובדים נשמר, וכן גם קצב הגידול בפריון לעובד, אנחנו נצפה לראות גידול ממוצע של 4.25-3.75 אחוזים בשנה בתוצר הריאלי.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אמציה סמקאי
הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37
עוד מאת אמציה סמקאי
אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?
עוד בכלכלה
מניית דוראל ירדה 50% מהשיא. האם זו הזדמנות?
עוד בכלכלה
אשליה במבצע: כשהממשלה מייקרת ומאשימה את המדף
עוד מאת אמציה סמקאי
סימני החקלאות הישראלית – תחל שנה וברכותיה
עוד מאת אמציה סמקאי
30 אלף אתרים מחכים שמדינת ישראל תתעורר כבר
את השנים 2020 עד 2025 החרגתי מהממוצע הזה כי הן שנים "משוגעות", המכילות את מגפת הקורונה ומלחמת חרבות ברזל, ובין לבין גם את המאבקים הפנימיים סביב הרפורמה המשפטית, כך שקשה ללמוד מתוצאות השנים הללו על יכולותיו של העובד הישראלי. להערכתי, אין סיבה להניח שבשנים האלה קרה משהו דרמטי לעובד הממוצע. סביר להניח שיכולותיו המשיכו להשתפר, באותו הקצב, רק שהמציאות הכלכלית, הבריאותית והביטחונית לא אפשרו ליכולות אלו לבוא לידי ביטוי.
יתר על כן, הירידה הצפויה בפרמיית הסיכון של ישראל, שתביא גל של השקעות זרות והגדלת התפוקות כתוצאה מהטמעה הדרגתית של מערכות בינה מלאכותית, צפויים אף להגדיל עוד יותר את קצב הגידול בפריון, אך לעת עתה נניח שהקצב הממוצע נשמר.
אם ניקח את הקצב הזה החל מהשנה הנורמלית האחרונה מבחינה כלכלית, שנת 2019, נניח שבכל שנה מאז יכולות העובדים הישראלים השתפרו באותה הרמה, ונכפיל זאת בצפי למספר העובדים בשנת 2026, נמצא שהגידול בתוצר בשנת 2026 צפוי לעמוד על 12-11 אחוזים. יותר מפי שניים מהצפי של משרד האוצר שהוא הצפי האופטימי ביותר.
זאת כמובן בהנחה ששנת 2026 תהיה שנת עבודה מלאה, בלי מלחמות ובלי משברים חיצוניים. מצד שני, תחשיב זה אינו מביא בחשבון שיפור עודף בפריון כתוצאה מזרימת השקעות זרות, מהפיכת AI, גל אקזיטים, פריחת התעשיות הביטחוניות וכניסה מסיבית של חברות כמו אנבידיה.
בחנתי אחורה את התחזיות של הכלכלנית הראשית באוצר ושל בנק ישראל בשנת 2020, הן לגבי שנת 2020 עצמה והן לגבי השנים 2021 ו־2022. גם בתרחישים שלפיהם תושג שליטה מלאה בקורונה בשנת 2021, התחזיות של שני הגופים הללו פספסו כלפי מטה בפער ניכר. לא אתפלא כלל אם זה יהיה המצב גם בסוף שנת 2026.
הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG
–
לתגובות: [email protected]
