סיכון שלא מדברים עליו לא נעלם, הוא רק מגיע בלי תוכנית

בעת כתיבת שורות אלה אני עדיין לא יודע מי ניצח בבחירות. אבל מי שירכיב את הממשלה, מי שזה לא יהיה, ייאלץ להמשיך את עבודת הממשלה הנוכחית ולהוביל את מדינת ישראל בין הטיפות של תקופה מורכבת שטרם הסתיימה, ולא ברור מתי תסתיים. מלחמות כבר לא קורות בחורף, או בקיץ. הן נמשכות כל עוד הן נמשכות. עד לא מזמן קראנו לזה מב"ם, המלחמה שבין המלחמות. צריך למצוא שם חדש, אני סומך על המחולל הצה"לי שכבר ימצא משהו. אבל מה שכותבי טורים פוליטיים לפעמים שוכחים לכאורה להזכיר זה שאין ואקום כשהולכים בין הטיפות. כשאתה מתחמק מטיפה אחת, אתה מסתכן בהירטבות מטיפה אחרת.

אני מתכוון כאן לזעזוע הלאומי לכאורה בעקבות ריאיון הקריפטו של נתניהו לערוץ הכלכלה. פרשנים פוליטיים הפכו למומחים בפרקטיקות פיננסיות, בנק ישראל נלחץ ופרסם הבהרה, וכמובן, איך אפשר בלי מכתב כלכלנים שמתריע בזעזוע. הכול אובייקטיבי ומקצועי נטו, חלילה לטעון שבנק ישראל וכלכלנים מכובדים מנצלים את מעמדם לקמפיין פוליטי יומיים לפני הבחירות. טוב, אולי קצת. הרבה. אין כמו הפחדה מתוזמרת ומאורגנת כהזדמנות פז להשתמש בהטיה הקוגניטיבית המכונה "פנייה אל הסמכות". כך יכול לומר לעצמו האזרח הקטן: אני אומנם לא ממש מבין איך נתניהו מוביל את ישראל לבידוד בין־לאומי ואם קריפטו הוא פתרון מוצלח או לא. אבל במסיבת הברביקיו של יום הבחירות אוכל לדבר על כך בידענות, כי המון פרופסורים הוציאו מכתב ובנק ישראל גיבה אותם.

אז הנה השנקל שלי בנושא, ואם תרצו שני הביטקוין שלי. אומנם אני רק אדם אחד בפעם האחרונה שספרתי, אבל תוכלו לקרוא לזה "מכתב הכלכלן": למלחמה יש מחירים. זה מפתיע, אני יודע, אבל זו המציאות. תסתכלו רגע על העולם. השמאל הקיצוני מבעיר את אירופה, בין קיטוב פוליטי למהומות ברחובות. הווק הפרו־פלשתיני בארצות הברית ובקנדה מתעורר ומטלטל את הממשלות שלהן. ומי שחושב שזה קשור לביבי או לא ביבי, שינסה להיזכר מתי בדיוק אהבו אותנו שם. זה לא קשור למי יושב בבלפור. זה קשור למה שאנחנו עושים פה. אנחנו נלחמים בחמאס, וזה חשוב. אנחנו נלחמים בחיזבאללה, וזה חשוב. אנחנו נלחמים באיום של עוד 7 באוקטובר והיפוך קנים מיהודה ושומרון, וזה חשוב מכול. ואנחנו נלחמים באיראן. כל אלה באים עם מחירים, וחלק מהמחירים הם ניסיונות חרם, סנקציות ובידוד. לא כי נתניהו הוביל לשם, אלא כי זו הדרך של העולם להגיד לנו להפסיק.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי סיבוב ענק, וחזרה לאותו קיר

עוד מאת אמציה סמקאי הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

כאן נכנס המושג שהפרשנים הפוליטיים שכחו לשלוף מהמגירה: ניהול סיכונים. כשעל כף המאזניים מונח מצד אחד סיכון ביטחוני קיומי ומהצד השני סיכון של חרם זמני, ברור לי על מה הדגש. אבל ניהול סיכונים לא אומר להתעלם מהכף השנייה. מי שמחליט להפחית את הסיכון הביטחוני חייב לתמחר את המחיר הכלכלי האפשרי ולהכין לו תוכנית. האם הסיכון הזה מהותי? לא דרמה. כשהתוצר שלך טוב – תעשיות ביטחוניות, סייבר, בינה מלאכותית – העולם רוצה אותו, ומי שרוצה מוצא את הדרך לסחור איתך. דרום אפריקה של האפרטהייד, שהכלכלנים אוהבים לצטט, לא ייצאה מערכות הגנה אווירית ושבבים. ובכל זאת, אסור להתעלם. מדיניות אחראית מכינה תוכנית למקרה שהסיכון מתממש, גם אם ההסתברות לכך נמוכה.

ותוכנית כזאת לעולם לא תהיה מושלמת. בלוקצ'יין כחלופה לסליקה בנקאית בין־לאומית נותן מענה חלקי. מאוד מאוד חלקי. אז מה, זה אומר שהוא לא אחד הכלים? מישהו טען שזה פתרון קסם? נתניהו אמר שביקש להכין תוכנית. הוא לא אמר שהתוכנית פותרת הכול. אם נצטרך לשלם מחירים, לא יהיה פתרון קסם, אבל כדאי להגיע מוכנים. זה בדיוק מה שראש הממשלה אמר, וזה בדיוק מה שכל מנהל סיכונים סביר היה אומר. וההבהרה של בנק ישראל? היא נכונה לחלוטין. קריפטו אכן אינו יכול לעקוף סנקציות על מערכת בנקאית שלמה. רק שאף אחד לא טען שהוא יכול. הבנק ענה בחומרה רבה על שאלה שלא נשאלה, והתקשורת דיווחה שהוא "סתר את ראש הממשלה". ההיסטריה סביב המילה קריפטו אומרת יותר על המגיבים מאשר על ההצעה.

ואת החלופה, שאותה ראינו היטב, הציע השמאל במשך שנים: רפיסות, לצאת מעזה, להחזיר שטחים ולהקפיא את הבנייה כדי שהעולם יאהב אותנו. ניסינו. יותר מדי זמן. זה לא עבד, ולמי שישאל, גם הקונספציה שאין בכלל איום לא תעבוד. מכתב הכלכלנים מציע למעשה גרסה מתוחכמת של אותו רעיון: אל תדברו על הסיכון, ואולי הוא ייעלם. זו לא כלכלה, זו הכחשה. סיכון שלא מדברים עליו לא נעלם, הוא רק מגיע בלי תוכנית.

ואם כבר בנק ישראל, זו לא הפעם הראשונה שהוא שוכח מה תפקידו. השבוע שוחחתי עם עיתונאי באחד העיתונים הכלכליים על ההתבטאויות הסמי־פוליטיות של בנק ישראל והנגיד. זאת מאחר שעמדתי היא שלא סביר שגוף סטטוטורי יתבטא בענייני פעילות הממשלה, במיוחד לא שבוע לפני הבחירות. העילה הייתה אזכור של "פגיעה בעצמאות המוסדות" כסיכון שעלול להתממש אחרי הבחירות. בתרגום חופשי, הפקיד שכתב את הסקירה חושש מחזרת הרפורמה המשפטית. איך הייתם מסקרים, שאלתי, לו השב"כ בראשות זיני היה מפרסם שבוע לפני הבחירות אזהרה ביטחונית מפני בחירה ביאיר גולן והכנסת המפלגות הערביות לקואליציה? ברור שהזעזוע הרוחבי של כל הפובליציסטים היה מרעיד את אמות הסיפים.

אין לו ברירה, אמר לי העיתונאי, זו הגדרת התפקיד שלו בחוק, להיות היועץ הכלכלי של הממשלה. ובכן, ברירה דווקא יש לו. אף אחד לא מבקש מהנגיד לעמוד מול המצלמות והמיקרופונים ולספר מה הוא חושב על התקציבים הקואליציוניים. כך לא מייעצים לממשלה, ויש לי קצת ניסיון בייעוץ. אתה יכול לשבת עם אנשי משרד האוצר ולהציג להם בפירוט את עמדתך המקצועית. זה כנראה יתקבל הרבה יותר ברצינות. ניצול התפקיד כדי להשפיע על הציבור הוא אנטי־דמוקרטי.

אגב, אפשר בהחלט לבטל את הרכיב הזה בחוק בנק ישראל. לא חסר יועצים לממשלה. יש את המועצה הלאומית לכלכלה ויש מספיק אנשי מקצוע במשרד האוצר. בנק ישראל יכול לחזור ולהתמקד בתפקידו, ואולי סוף סוף להוריד את הריבית ולקדם את הצמיחה בישראל. ומי ישקף את עמדותיו של הנגיד לציבור? ובכן, יש לא מעט מכוני מחקר פרטיים שישמחו לקלוט אותו כשיפרוש.

כאמור, אני עדיין לא יודע את תוצאות הבחירות, אבל שווה להזכיר שאם בקרוב נשמע שוב ברחובות את צעקות ה"ד־מו־קרט־יה", צריך להזכיר שנדרש עוד ניקיון ארוך במוסדות שלנו עד שנוכל לטעון שהם באמת שומרים על הצביון הדמוקרטי בישראל. ובינתיים, מי שינהל את המדינה ימשיך ללכת בין הטיפות. מי שמבטיח לכם שאפשר ללכת בגשם בלי להירטב בכלל, מנסה למכור לכם משהו, וזו לא מטרייה.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

 [email protected]