סיבוב ענק, וחזרה לאותו קיר

אחרי שלושה חודשי הקפאה, מליאת רשות החשמל הכריעה השבוע בשאלת חיבור חוות השרתים לרשת. הצעד הראשון דווקא נכון: יזמים יידרשו להפקיד ערבות של שני מיליון שקלים לכל מגה־ואט. זה הכלי שמדינת טקסס אימצה מזמן. מי שרציני יפקיד, ומי שרק תופס מקום בתור ייעלם. מחיר במקום ועדות.

אלא שהרשות לא הסתפקה במחיר, והניחה מעליו תקרה: לא יותר מ־200 מגה־ואט לחווה, ולא יותר מ־1,300 מגה־ואט חדשים לכל הענף עד 2030. על השולחן מונחות בקשות ב־27 אלף מגה־ואט, ורק כארבעה אחוזים מהן ייענו. הרשות לקחה את הכלי שנועד להחליף את התור, ועשתה בו שימוש כדי לסנן את מי שיעמוד בתור. ומה עם היזם שמביא את החשמל שלו ולא מבקש מהרשת דבר? לא הוחלט. "נחשוב על זה בהמשך", בשימוע. סיבוב ענק, כדי לחזור בדיוק לאותו קיר.

מי שמחפש כאן נבל יחפש לשווא. אנשי הרשות עשו בדיוק את מה שהם נמדדים בו. וזה המנגנון שאני חוזר אליו שוב ושוב: כל פקיד בישראל נמדד בדבר אחד, צר ומוגדר, ואיש אינו לוקח אחריות על ההשלכות בכל השאר. רשות החשמל נמדדת באספקה רציפה. אם תהיה הפסקת חשמל בשרב של אוגוסט, תוקם ועדת בדיקה וייערפו ראשים. אם ישראל תחמיץ את קפיצת המדרגה הכלכלית של הדור, שום ועדה לא תתכנס. זו לא הבעיה שלהם.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

והממשלה דווקא ניסתה להרחיב את עולמם. בהחלטה 3907 מפברואר היא הגדירה חוות שרתים לבינה מלאכותית כתשתית לאומית, וקבעה להן קדימות. אבל יעד לאומי שלא עוגן בחוק שמחייב את הרגולטור נשאר משאלה, וכשהגיע רגע ההכרעה צר עולמו של הרגולטור כעולם נמלה. שקילה אמיתית של ההזדמנות הייתה מחייבת את הרשות לוותר על מדיניות אפס הסיכון באספקה, או להשקיע מאמץ יוצא דופן בהגדלת כושר הייצור. שום פקיד לא יבחר באחת מהשתיים כשאיש אינו מחייב אותו. כל מגה־ואט שהוקצה לחוות שרתים הוא סיכון שנרשם על שמו. מיליארד דולרים שהולכים למקום אחר אינם נרשמים על שם אף אחד.

ולכן זה כבר לא עניין לרגולטור, אלא לממשלה. נניח שהכנסות של עשרות מיליארדים כבר היו זורמות לכאן, והיינו עומדים לאבד אותן בגלל מחסור בחשמל. איש לא היה מהסס להכריז על מצב חירום. אובדן הזדמנות הוא אותו הפסד בדיוק, רק בלי תמונה בעיתון. בסטיאה קרא לזה "מה שלא רואים". אני יודע שבתקופת בחירות אף אחד לא ייגע בזה. ולכן הקריאה שלי מופנית דווקא לאופוזיציה: הודיעו כבר עכשיו שתגבו את ממשלת המעבר אם תפעל, ושלא תתקפו אותה בשם "חובת הריסון".

ומה צריך לעשות? להכריז על מצב חירום כלכלי בחשמל לחוות שרתים, לעגן את היעד הלאומי בחקיקה שמחייבת גם את רשות החשמל, לעשות אובר־רולינג לרשות ולבטל את התקרות, לאפשר ייצור עצמי מאחורי המונה מכל מקור, גם מגז, להאיץ בכל הכוח את הקמת מתקני הייצור וההולכה, ובשום פנים ואופן לא לעצור ולא להגביל השקעות בחוות שרתים. אילו הייתי שר האוצר, הייתי משקיע חצי מזמני בתשתיות, ובראשן תשתית החשמל. אנחנו במאני טיים, והשעון לא מחכה לבחירות, וגם לא להליכי שימוע ארוכים. הביטוי "להכות בברזל כל עוד הוא חם" מעולם לא היה רלוונטי יותר.

עוד באירופה הייתי סקפטי

השבוע באולפן, כשבפריז עוד מכבים את הלהבות ובמילאנו מכניסים חיילים לעיר, שאלה כלכלנית בכירה למה אנחנו לא כמו אירופה. זה היה בדיון בנושא פיקוח על מחירי הדיור, אך בקרוב יתפרסם דוח העוני, והשאלה תחזור בגרסת "למה אנחנו לא כמו צרפת".

לפני עשור, בכל פעם שדוח העוני התפרסם והציגו לנו את צרפת כמודל כמעט בלי עניים, הצגתי גם את המספר שהעיתונים מדלגים עליו: כמה עניים יש לפני שהמדינה מחלקת קצבאות, כלומר כמה לא מצליחים להתפרנס בכוחות עצמם – שם צרפת כיכבה בצמרת העוני. הקצבאות לא חיסלו את העוני, הן רק כיסו אותו. כתבתי שזה לא יחזיק לאורך זמן וטוב שאנחנו לא צרפת.

עבר עשור. לפי הלשכה הסטטיסטית הצרפתית, החוב הציבורי הגיע ל־119% מהתוצר, והגירעון לא ירד מתחת ל־5% מאז 2023. הקצבאות בולעות כמעט שליש מהתוצר, המקום השני באיחוד האירופי.

עוני שמכסים בקצבאות לא נעלם. הוא נרשם בספרי החוב, על חשבון הנכדים. בצרפת הנכדים כבר כאן, והחשבון הגיע. ולא רק בצרפת: אירופה כולה מגלה שמדינת רווחה שמעודדת בטלנות מגדלת דור שחושב שהכול מגיע לו, וכשהכסף נגמר – הוא שורף את המדינה.

ויותר מזה: לא רק שמזל שאנחנו לא כמו אירופה. גם ברכיבים שבהם אנחנו כן כמו אירופה, כדאי שנפסיק להיות. השבוע התפרסמו מספרי הפחדה על העול הכלכלי של החרדים (על הרכיב השקרי בהצגה הזאת ראו בטורו של ערן בר־טל). אבל אותו צד שמציג את החרדים כאיום כלכלי משתף איתם ועם הערבים פעולה, שוב ושוב, במדיניות רווחה שמעודדת עוני מרצון. גם הקואליציה עושה זאת, אבל בלית ברירה. אצל אנשי האופוזיציה זו אידאולוגיה.

רבותיי, אי אפשר גם וגם. מי שמשלם על הישארות מחוץ לשוק העבודה מקבל פחות עבודה. זה נכון בפריז, וזה נכון בבני ברק. מי שבאמת רוצה לראות יותר חרדים מתפרנסים בכבוד לא צריך לנופף בתחזיות אימה, אלא להפסיק לדחוף את המודל שיצר את הבעיה מלכתחילה. אי אפשר לבכות על התוצאה ולהמשיך לממן את הסיבה.

לא אסתיר שקשה לי להזיל דמעה על ממשלה שעוינת את ישראל, אבל העיקר אצלנו: לפני דוח העוני הקרוב, עשו טובה ותפסיקו לשאול למה אנחנו לא כמו אירופה. מזל שאנחנו לא כמו אירופה. ובמקומות שבהם אנחנו כן, הגיע הזמן להפסיק.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]