המשימה: שידוכים

פכטר, אם ל־11 וסבתא לנכדים ש"כבר הפסקתי לספור", מככבת בריאליטי השידוכים החרדי 'ווארט' ברשת 13. היא בעלת אישיות כובשת וחיננית, שגם בזכותה נבחרה להנחות את התוכנית לצידו של יקי רייסנר. לפכטר יש היכרות עמוקה עם עולם התקשורת. היא התחילה את הקריירה התקשורתית שלה כעיתונאית בעיתונות החרדית, אחר כך כתבה במגזין 'הורים וילדים', באתרים ynet, וואלה ועוד. היא גם סופרת שכתבה 24 ספרים, מרצה, וכיום גם בעלת משרד פרסום בשם 'שרה תקשורת'. בנוסף לכל אלה היא גם שדכנית, והיא אחת הנשים הכי עסוקות שפגשתי. במהלך הריאיון שלנו הטלפון שלה היה על רטט והשולחן לא הפסיק לרטוט לרגע. כמות ההודעות והשיחות שהיא מקבלת היא בלתי נתפסת, אבל היא לא מראה סימני עייפות ושולחת ידה באין־ספור פעילויות ועיסוקים.

"אחרי העונה הראשונה של 'ווארט' קיבלתי מאות הודעות ביום שכולן פניות לשידוכים. הצלחתי לחזור רק לכמה עשרות מתוכן, ואז הבנתי שאני חייבת להשתדרג". היא פנתה ליזם טכנולוגי והוא בנה בשבילה אפליקציה ואתר בשם 'ווארטי'. "זה לא כמו טינדר ולא כמו שליש גן עדן", היא מסבירה. "זו פלטפורמה המיועדת רק לשדכנים ושדכניות. יש כבר עשרות שדכנים ושדכניות שנרשמו ואנחנו בודקים היטב כל אחד מהם". 'ווארטי' מחבר בין הפנויים והפנויות ובין השדכנים ומלווה אותם עד לשבירת הכוס.

פכטר מתמלאת התרגשות כשהיא מדברת על נושא השידוכים. היא משמיעה לי הודעות קוליות נרגשות של שניים שהפגישה באותו יום לדייט ראשון, שהיה מוצלח במיוחד. יש לה סיפורים אין־ספור על שידוכים שעשתה: "הגיעה אליי בחורה כבת 40, יפהפייה. הצעתי לה בחור לדייט ושאלתי אם לקבוע פגישה. היא אמרה שכן, אבל הוסיפה שהיא רוצה שבדייט הראשון הוא יביא לה חומרי ניקוי ולא שוקולד או פרחים".

סליחה?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת הדס צורי רופא עם עמוד שדרה

בנושא באנר מגזין 1 כוח איתם

"כן. הסברתי לה שבדייט הראשון לא נהוג להביא כלום, אבל חומרי ניקוי לא מביאים באף דייט. חזרתי לבחור ואמרתי לו 'עזוב, תרד ממנה' וסיפרתי לו על הבקשה המוזרה. להפתעתי הוא אמר: 'מה הבעיה? אלך לקנות לה חומרי ניקוי ואביא גם שוקולד!' הוא לא התרגש מזה ולא חשב שזה מוזר. עכשיו הם יוצאים ואם בע"ה תהיה חתונה אני אקנה להם ארגז של חומרי ניקוי", היא צוחקת. "כשאני אומרת שמה' אישה לאיש, אני מתכוונת גם שמה שנראה לי מוזר או לא מתאים, לא בהכרח יהיה כך בשביל המשודכים".

14 ילדים בקרוואן

שרה פכטר נולדה בארצות הברית, והוריה עלו לארץ בילדותה. "הבית היה חרדי וציוני", היא אומרת. "הוריי השתקעו ביישוב מעלה עמוס במזרח גוש עציון וגידלו 14 ילדים בקרוואן. לפני שנתיים כתבתי ספר ‫בהוצאת כנרת־זמורה בשם 'אמצע שום מקום' על היישוב שבו גדלתי.‫ הייתי חייבת לחזור למקום ‫שבעיניי עיצב את האישיות שלי".

באיזה אופן?

"למעלה עמוס הגיעו משפחות מכל העולם עם סיפורים צבעוניים: זמרת הודית שחזרה בתשובה, כומר שהתגייר, ועוד סיפורים שונים ומשונים. גדלנו בקרוואן, שישה אחים בחדר אחד, אבל לא הרגשתי דלות כי היה הרבה עושר רוחני. הדלתות היו פתוחות וגם הלבבות. היה לנו בית מאוד שמח, תמיד היו לנו אורחים, וכולם ידעו שהם יכולים לאכול אצל פוטש (שם משפחת ההורים, ה"צ). אמא שלי היא אישה נדירה בנתינה שלה. אני זוכרת אותה אומרת כל הזמן 'קחו ולא צריך להחזיר'. ההורים שלי מאוד האמינו בי ובכולנו. תמיד היינו בעיניהם הכי מוצלחים והם נתנו לנו המון ביטחון עצמי. החיים במעלה עמוס היו חיים מאוד different", היא משלימה את המשפט באנגלית, שפת אימה, "אבל גיליתי את זה רק אחרי שיצאתי משם". ולקח לה הרבה זמן לצאת משם. רק אחרי שילדה את הילד הרביעי, היא החליטה לעזוב את היישוב. "גם אחרי החתונה נשארתי לגור ליד ההורים שלי, עד שיום אחד הבנתי שאם לא אקום ואלך אני אשאר שם לתמיד".

את ספרה הראשון כתבה בגיל 15, לאחר שחוותה טראומה ונפצעה בפיגוע כשהייתה בת 13. "נסעתי עם השכן ובתו לספרייה באלון שבות", היא משחזרת. "בדרך לשם מחבלים זרקו אבנים על הרכב והנהג איבד את ההכרה. אני נפצעתי קל והבנתי שאני חייבת לעצור את הרכב. התיישבתי על הנהג ולחצתי חזק על הבלם. תחשבי איזו טראומה זו לילדה חרדית מבית יעקב שצריכה להתיישב על השכן שלה, גבר חרדי מבוגר, מדמם וחסר הכרה".

היא חיכתה זמן רב עם הרגל על הבלם עד שהצבא הגיע. "אני וחברתי נפצענו קל לפי ההגדרה, אבל חיי השתבשו לחלוטין. פחדתי לצאת מהבית, לא נסעתי ברכבים, הפסקתי ללכת לבית הספר". בשלב מסוים ניגשה אליה השכנה ואמרה לה: "שרה, אולי תדברי עם בעלי? הוא השתתף במלחמת וייטנאם והוא הלום קרב". במשך קיץ שלם היא בילתה בקרוואן של אותו זוג. "הם היו חובצים גבינות עיזים ומספרים לי את סיפור המלחמה. היו לו סרטונים שהוא צילם בווייטנאם ואני שמעתי את הסיפור שלו ובכיתי. בהשראת הסיפור הזה כתבתי את הספר הראשון שלי, 'פצוע קל', שמספר סיפור על פצוע שמוגדר קל, אבל מבחינה נפשית הוא פצוע קשה ואף אחד לא מכיר בכך".

כשסיימה לכתוב את הספר היא הלכה לבית דפוס במאה שערים, ניגשה לבעלים ואמרה לו: "כתבתי ספר, אבל אין לי כסף. יש לי צ'קים, אני אתן לך אותם לעוד חצי שנה, אמכור את הספר ותוכל לפדות אותם". בעל בית הדפוס צחק ואמר: "את יודעת מה? אני אוציא לך את הספר ותשלמי כשתוכלי".

"ככה הוצאתי ספר ראשון בגיל 15 וחצי. כתבו עליי בכל העיתונים: הארץ, ידיעות אחרונות וכו'. הספר נמכר בסטימצקי ובעוד מקומות בעשרות אלפי עותקים. שילמתי על החתונה שלי עם הרווחים מהספר, וכמובן ששילמתי לבעל בית הדפוס את החוב".

עוד לפני שפורסם הספר היא כבר כתבה סיפורים בעיתונות. בעיתון 'המודיע' פרסמה מדי שבוע סיפורים על תקופת השואה. "מגיל 12 פרסמתי סיפורים וכתבות. כמובן שמערכות העיתונים לא ידעו שאני בת 12. הייתי חותמת בשם שרה פוטש ממעלה עמוס. שלחתי כתבות גם לעיתונים חילוניים, כמו 'מעריב לנוער' ו'ידיעות'". כשהייתה בת 13 היא קראה שמחפשים עורכת למגזין נשים. "החלטתי להגיע לריאיון, וכתיק עבודות הבאתי את עלוני בית הספר. כולם צחקו, אבל הם כל כך התלהבו מהאומץ שלי שהחליטו לתת לי פינה שקראו לה 'להיות בת עשרה'".

מי את, מלי גרין?

את בעלה הכירה בשידוך ונישאה לו בגיל 19. "בעלי גדל במטולה, שאליה חזרנו אחרי שגרנו שנים במרכז הארץ. אבא שלו היה הרב של מטולה במשך 47 שנים". בשנות הנישואין הראשונות היא עבדה כמורה, אבל המשיכה לכתוב ולפרסם סיפורים, טורים וספרים. כשבתה החמישית נולדה והיו לה עוד ארבעה פעוטות בני חמש, ארבע, שלוש ושנתיים, היא הבינה שההוראה לא מתאימה לאישיותה ולאורח חייה. "רציתי להיות עיתונאית, מקצוע לא מקובל לנשים בחברה החרדית. התחלתי לחזר אחרי עורכי העיתונים החרדיים, והם לא התרצו בקלות. לבסוף נתנו לי לכתוב בעיתון 'בקהילה', אבל לא בשמי ולא בשם של אישה. פרסמו את מה שכתבתי תחת השם של בעלי".

זה הפריע לך?

"כן. זה הפריע גם לבעלי, אבל זה השתנה בהמשך. אחר כך התחלתי גם לכתוב טור לנשים בשם 'מאמע' ונהייתי חלוצה בתחום של עיתונות נשית חרדית. הקמתי קורסים של עיתונות לנשים חרדיות והכנסתי הרבה נשים לעולם העיתונות החרדית". היא החלה לכתוב גם בעיתון 'מקור ראשון' ובבמות נוספות, וחתמה על הכתבות והטורים בשמות עט שונים. כך הגיעה לעולם מלי גרין, שם העט המפורסם שלה.

"מלי גרין נולדה בלידה השביעית שלי", היא אומרת. "שכבתי בבית החולים וקראתי את מגזין 'הורים וילדים'. החלטתי לשלוח להם כתבה בנושא איך מצליחים לכלכל משפחה ברוכת ילדים. זו הייתה כתבה הומוריסטית, כשהתשובה על השאלה הייתה שמדובר בנס כי בדרך הטבע זה לא מסתדר". הטור פורסם ב'הורים וילדים' והביא לתגובות רבות, ובעקבותיו פנו אליה מאתר ynet והציעו לה לכתוב טור קבוע. את הטור היא כתבה במשך שנים וחתמה עליו בשם מלי גרין.

"בטור החלטתי להסביר מדוע אני בוחרת ללדת ילד כל שנה. החלטתי שכל הטורים שלי יהיו שמחים וחיוביים ויעסקו בלמה כן להביא ילדים ולגדל משפחה ברוכה, ולא יעסקו בקיטורים ובקשיים". היא פרסמה קרוב ל־500 טורים, קיבלה מאות אלפי מכתבים, וזה גם מה שסלל לה את הדרך להתקדם בקריירה: "פתאום התחילו להזמין אותי להרצאות, השתתפתי בפאנלים בטלוויזיה וגיליתי את העולם החילוני".

מה גילית?

"שאין הבדל גדול בין אמא חרדית לחילונית. כולנו סובלות מרגשי אשמה וייסורי מצפון. אני שמחה להגיד שהצלחתי לבנות הרבה קשרים ולקרב בין חרדים לחילונים. לא חלמתי שמלי גרין תהפוך באמת לדמות בפני עצמה, אבל בשלב מסוים גם אני כבר האמנתי שיש מלי גרין. אני מאוד גאה בשנים האלה, כי ילדתי ילד כל שנה וגם הוצאתי ספר כל שנה. כתבתי בלי הפסקה".

היא הפסיקה לעבוד כמורה והייתה כותבת בכל יום במשך שעות. לאחר שהייתה מארגנת את הילדים בבוקר ומוציאה אותם מהבית, התיישבה לכתוב. "הייתי נועלת את הדלת, הולכת על קצות האצבעות ועושה חושך בחדרים כדי שלא יפריעו לי לכתוב. לא הייתי מנקה או מסדרת את הבית במשך היום, אלא נכנסת לחדר העבודה שלי, תמיד בהיריון אגב, ועובדת משמונה עד רבע לארבע, שעת האיסוף מהמעון".

ובכל זאת, לבסוף עשית עוד שינוי בקריירה.

"נכון. כשילדתי את הילדה ה־11 פגשתי ביציאה מבית היולדות את פרופסור שמחה יגל, שיילד אותי ברוב הלידות. הוא אמר לי: שרה, העולם השתנה. תעשי שינוי בקריירה כי עולם העיתונות כבר לא חזק כמו פעם והוא ילך ויצטמצם". הדברים שאמר לה פרופסור יגל הדהדו באוזניה והיא אכן פנתה לאפיק פרנסה חדש והתחילה לכתוב תוכן שיווקי ולעסוק ביחסי ציבור. כיום יש לה משרד פרסום לציבור הדתי והחרדי.

עשר אחיות למען 120 חיילים

בשנים האחרונות עברה משפחת פכטר למטולה, עיר ילדותו של בעלה. ביום־יום הוא איש חינוך ובעל עסק, אך בשנתיים האחרונות שירת במילואים בחזית הצפונית, "ובעצם שמר על הבית". מלחמת חרבות ברזל פרצה כשנה וחצי אחרי שעברו למטולה. הם התפנו מהבית ב־8 באוקטובר, התמקמו בבית שמש וכעת מתחילים לחזור לחיים במטולה. "במהלך המלחמה הבית שלנו במטולה היה פתוח לחיילים עד שנפל עליו טיל", הוא אומרת. "אני חושבת שבשנתיים הללו הרבה מהחלומות הצטמצמו לשאיפה אחת ויחידה – לחיות. עוד לפני 7 באוקטובר תחושת הביטחון במטולה התערערה מאוד. כשאחת הבנות הנשואות שלי הייתה מגיעה אלינו לשבת היא הייתה בוכה מפחד כל השבת. היינו רואים את חיזבאללה על הגדרות, הם היו מסתכלים לנו לתוך הבתים. הזמנתי פעם חברה לשבת, ואחר כך היא הודיעה לי שהיא לא באה יותר. הם טיפסו על הגדרות בעזות פנים ובלי פחד".

במוצאי שמחת תורה תשפ"ד דפקו חיילי צה"ל על דלתם והודיעו שהם צריכים לארוז ולעזוב. "התגלגלנו בכמה מקומות עד שבסוף רשמתי את הבנים לישיבה בבית שמש ואת הבת לסמינר בירושלים. כעת אנחנו חוזרים הביתה. החדרים עוד שרופים מהטיל ורק עכשיו מתחילים לתקן, אבל אני לא מתלוננת. כשהילדים הקטנים שלי היו מקטרים במהלך השנתיים הללו, הייתי אומרת להם: החטופים היו מוכנים עכשיו לגור בפח זבל בלי שמיכה ובלי כרית. אין לכם על מה להתלונן".

איך האווירה במטולה כיום?

"הגיעו לעיר 30 משפחות מהציבור הדתי־לאומי", היא מספרת. "הם עזבו בתים ועבודות והגיעו לכאן, משפחות עם שבעה, שמונה וגם תשעה ילדים. אני מעריצה אותם! כל הזמן אני מנשקת ומברכת אותם. אין לי מספיק מילים כדי להגיד להם תודה. הם באמת מיישבים את ארץ ישראל. אם הם לא היו באים, הרבה תושבים לא היו חוזרים לכאן. הם מחזקים את העיר ומעודדים את התושבים לחזור".

במהלך החגים היא אירחה בביתה עשרות חיילים ובישלה לאחרים. "אנחנו עשר אחיות, ובתקופת המלחמה לקחנו על עצמנו בכל שבת לבשל לגדוד של 120 חיילים למשך חצי שנה. במהלך המלחמה התחדדה לי ההבנה שהכי חשוב זה לעשות כמה שיותר חסד".

בעלך משרת במילואים ואת מבשלת לחיילים ומארחת אותם. מה יחסך לסוגיית החרדים וצה"ל?

"הילדים שלנו יודעים שמבחינת בעלי ומבחינתי, מי שלא לומד תורה צריך להתגייס או לעשות שירות אזרחי. חלק מבניי הם תלמידי חכמים, חלקם עשו שירות אזרחי וחלקם התגייסו. אני מעריצה את הלוחמים, הם הכי צדיקים וגיבורים, אבל צריכים גם את התורה. לצערי, בעם ישראל כיום לא מספיק מעריכים ומבינים את ערך התורה. אפשר לדון על הכול, אבל קודם כול חשוב שיכירו בערך של התורה".

כשצעקו על אחת מבנותיה "אתם לא משרתים", הבת פרצה בבכי ואמרה: "לא ראיתי את אבא שלי שלושה חודשים כי הוא במילואים בצפון". "חווינו את השנאה ואת הכעס וזה כואב, אבל אני חושבת שאנשים צריכים להבין שבאמת יש שינוי בנושא הגיוס בחברה החרדית. פעם לא ראיתי כמעט חיילים חרדים מסתובבים בשכונות חרדיות, והיום זה לא מחזה נדיר. מתחיל שינוי גדול והלוואי והשיח של השנאה היה פוחת".

כאישה שעובדת קשה לפרנסתה, כואב לה מאוד שמדברים על החרדים כטפילים שחיים על חשבון אחרים: "החרדים תורמים לכלכלה באופן משמעותי. את יודעת כמה אנחנו קונים? אנחנו מניעים את הכלכלה כי אנחנו מגדלים משפחות ברוכות ילדים, ובניגוד לטענות, אנחנו לא חיים על חשבון המדינה. זה שקר! אף פעם אף אחד לא בא ונתן לי כסף, אף אחד לא שילם לי את השכירות, המכולת או את המעונות. הנשים עובדות ואם הבעל לומד אז המשפחה חיה בצמצום ומבחירה! לא יוצאים לחופשות, לא קונים רכב וחיים בצניעות גדולה מאוד. צריך להעריך את זה".

למצוא את הכלה במכולת

את עיתונאית, סופרת, פרסומאית. ממתי את גם שדכנית?

"תמיד עשיתי שידוכים", היא אומרת. "כבר אחרי החתונה בעלי ואני כל הזמן שידכנו חברים שלו וחברות שלי ויצאו מזה המון שידוכים. ארבעה חודשים אחרי שהתחתנתי שידכתי לאחותי את החבר של בעלי מהישיבה, והם נשואים עד היום. עשיתי שידוך אחרי שידוך. פעם ראיינתי את שמחה הולצברג, אבי הפצועים. במהלך הריאיון נכנס הבן שלו והחלטתי שהוא מתאים לאחותי. גם הם נשואים היום. עשיתי הרבה שידוכים על הדרך, אבל לא קראתי לעצמי שדכנית. יום אחד, בחופש הגדול, כשהייתי עם תשעה ילדים בבית, מותשת, התקשר מישהו מהעיתון ושאל למה אני מבואסת. אמרתי לו שהחופש הגדול מוטט אותי. הוא אמר לי: 'אם את מוצאת לי שידוך, אני מוציא את הילדים שלך ליום כיף!'. הרמתי את הכפפה, מצאתי לו שידוך, הוא התארס וקיים את ההבטחה. הילדים זכו ליום כיף ואני ליום חופש".

פכטר עסקה לא מעט בשידוכים, אבל רק כשהילדים הפרטיים שלה הגיעו לגיל המתאים, היא הבינה לעומק את הקשיים והציפייה: "כשהילדים שלי הגיעו לגיל שידוך, הבנתי את הכאב הנוראי של אימהות. היו לי כמה ילדים בשידוכים בו זמנית ושום דבר לא הלך! הייתי בצער נוראי מזה והייתי בוכה לה': ריבונו של עולם, ילדתי חמישה ילדים בארבע שנים, אני מתחננת, אתה השותף השלישי, תחתן לי אותם באותו קצב! חוץ מלחלק פליירים עם הפרטים שלהם, עשיתי להם את כל הבושות האפשריות", היא מחייכת במבט לאחור.

לאחד מבניה היא מצאה כלה במכולת: "התברר שהוריה לא הסכימו לשידוך כי היא הייתה צעירה מדי, וכי יש לה אחות מעליה וכי אנחנו יותר מדי מודרניים וכו', אבל ישבתי להם על הווריד במשך חודש וכיום הם נשואים. היה לי לקוח מחו"ל שהצעתי לבת שלו את הבן שלי. הם אמרו שזה לא מתאים אבל הצעתי שוב ושוב וממש שיגעתי אותם: 'למה אתם אומרים שזה לא מתאים? בשביל העבודה אני טובה אבל בשביל הבן שלי לא?'. סיכמנו שהוא ילך לאדמו"ר שלו, הרבי מאמשינוב, ויתייעץ. הרבי אישר והם התחתנו".

פכטר משתדלת לעזור גם למשודכים בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, אבל מספרת על קשיים ותסכול שמלווים אותה דווקא בגילים האלה. "למשל, אני פוגשת בחורה בת 39 והיא מוכנה להיפגש רק עם בחורים עד גיל 39. אם הוא בן 40 היא לא תיפגש איתו. הצעתי לבחור בן 50 מישהי בת 38, הוא לא רוצה! הוא מוכן רק עד גיל 34, כי הוא רוצה הרבה ילדים. אני מנסה לא להיות שיפוטית ואפילו הלכתי לטיפול אצל מישהי, כי הרגשתי שאסור לי להיות שיפוטית, אני לא בורא עולם. יחד עם זאת, צריך להבין שבשביל לבנות בית צריך גם להתחבר למציאות".

איך הגעת להפקה של 'ווארט' ולהנחיית התוכנית?

"באתי לתת ייעוץ אסטרטגי לתוכנית וסיפרתי להם על השידוכים שעשיתי. הם הציעו לי להצטרף להנחיה ומאז אני סלב", היא צוחקת. "הטלוויזיה לא זרה לי. הייתה לי פינה קבועה אצל אברי גלעד ואצל בן כספית, הייתי פאנליסטית באולפנים, אבל אף פעם לא הנחיתי תוכנית. הציעו לי להשתתף בעבר ב'האח הגדול', 'אמא מחליפה', ואף פעם לא הסכמתי".

מדוע הסכמת הפעם?

"קודם כול, ראיתי את הצוות וכולם שומרי מצוות. בנוסף לכך, מאוד התלהבתי מהקונספט שקרוב לליבי. סבתי ניצולת השואה הייתה היחידה ששרדה את התופת מכל המשפחה. היא הייתה בת 16 כשנגמרה המלחמה, וסיפרה לנו שבמחנה הפליטים הם כל הזמן עסקו בשידוכים. היא התחתנה שם עם סבא שלי, ואז הם עלו לארץ. סבתא נפטרה שבועיים לפני 7 באוקטובר. שרף לי בנשמה כשהיא נפטרה, אבל שמחתי שהיא לא ראתה את מה שקרה ליהודים פה בארץ ישראל. היא תמיד אמרה לנו: 'איבדנו משפחות, הרגו את כל המשפחה שלי, שמונה אחים ואחיות, ורק אני נשארתי. אבל חייבים להקים בתים בישראל כי זה מה שהעם היהודי עושה מתוך חורבן'. כשהיו התלבטויות האם נכון להעלות את העונה הראשונה של התוכנית בסמוך לטבח, סיפרתי להם את הסיפור על סבתא והחלטנו בכל זאת להעלות את התוכנית'. העונה השנייה של 'ווארט' משודרת בימים אלה. "בעונה השנייה היו לנו הצלחות מסחררות, חתונה אחרי חתונה, והכול אמיתי! לא האמינו לנו, חושבים שביימנו הכול, אבל הכול אמיתי".

היא מסבירה שהתוכנית דיברה לכל הקהלים, כי השידוכים הם תחום חוצה מגזרים: "כל אחת רוצה שהבן או הבת יתחתנו. כל אמא רוצה להוביל את הילד שלה לחופה".

היית ממליצה לחברה החילונית לאמץ את שיטת השידוכים?

"כן!" היא אומרת בהחלטיות. "בעיקר את ההבנה שכשנפגשים ויוצאים המטרה היא חתונה. הרבה בחורות חילוניות סיפרו לי סיפורים קורעי לב, על זוגיות של כמה שנים שבה הן חיכו שהבחור יציע נישואין וזה לא קרה. כשהן נפרדו הן כבר היו מבוגרות וידעו שגם הבחור הבא לא בהכרח ירצה להתחתן. אם יש משהו שכדאי שתלמדו מאיתנו זה להגדיר חתונה כיעד".

לסיום, מה את מאחלת לעצמך ולעם ישראל?

"אחרי המלחמה כל הקיום האנושי השתנה. הרבה חלומות השתנו גם לי. ‫הקובייה ההונגרית של כולנו הסתובבה לגמרי. אני חושבת שצריך לעשות הרבה חסד כי זה הקיום שלנו. הבוטח בה' חסד יסובבנו. ‫גם שידוכים זה חסד גדול. כל אחד יכול להיות שדכן. אל תתביישו להציע. באופן אישי חלמתי להסתובב ברחבי העולם עם הספר שלי שיתורגם להרבה שפות ולתת הרצאות בכל מקום. היום אני יותר צנועה וקודם כול מבקשת לחיות בביטחון ובבריאות, כולנו הבנו שזה בכלל לא מובן מאליו".