את השבוע האחרון פתחתי, אחרי הבדלה והשכבות הילדים כמובן, במאמר שצד את עיניי במרשתת. כתבו אותו אלוף במילואים עמוס ידלין ואלוף משנה במילואים אודי אבנטל, שניהם חוקרים והוגי דעות ביטחוניים בולטים כבר שנים ארוכות. הוא עסק בהיערכות הצבאית של ישראל בסוריה, על רקע השיחות המדיניות של ישראל-ארצות הברית-סוריה, ואחרי ההיתקלות הקשה עם טרוריסטים בכפר בית ג'ן. מוצאי שבת הוא זמן קשה לעיכול באופן כללי, אך המאמר הזה היה קשה שבעתיים. הוא היה מוצף בנרטיבים וטיעונים שהם טריגר טראומטי חמור בשביל מי שחי פה לפני שבעה באוקטובר.
אבנטל וידלין האשימו כבר בהתחלה את ישראל במדיניות לוחמנית שמסכלת את מאמצי השלום של טראמפ באזור. "מהלכי ישראל בזירה הסורית הפוכים ב־180 מעלות ממדיניות מנהיגי המחנה המתון במזרח התיכון והמערכת הבין־לאומית, בהובלת הנשיא דונלד טראמפ", כתבו. לפי השניים, ההתעקשות הישראלית להחזיק במסדרון לאזור הדרוזי סיכלה יוזמת שלום שהבשילה כבר. "בעוד נשיא סוריה, אחמד א־שרע, מתקבל לפני כחודש לביקור היסטורי בבית הלבן בוושינגטון, ישראל נחושה להמשיך במדיניות כוחנית", האשימו, "ההיתקלות בבית ג'ן בסוריה… לא רק שהמחישה את פוטנציאל ההישאבות וההסתבכות שם, היא גררה גם תגובה פומבית נזעמת מהנשיא טראמפ".
בכמה שורות הצליחו שני המומחים הביטחוניים למחזר את הנחות היסוד המסורתיות שהתפוצצו לנו בפנים לפני שנתיים: יש להימנע מחיכוך כדי לא לפגוע ביציבות האזור ובתהליך המדיני. האינטרס הישראלי הוא לציית לתכתיב האמריקני. העברת המלחמה לשטח האויב היא סכנה להתבוססות בבוץ במודל לבנון.
מכאן זה ממשיך להתדרדר. לכותבים מציק מאוד הדימוי של ישראל: "הנוכחות הצבאית של ישראל באזור החיץ בגולן ובכתר החרמון הסורי לא משרתת צורך ביטחוני הגנתי דחוף וחיוני, ומקבעת את דימויה של ישראל בעיני מדינות המזרח התיכון כשחקן תוקפן המבקש להתפשט". הרי ידוע שמדיניות ההכלה שישראל הוביל במשך עשורים, הן נוכח התגרויות של חמאס על הגדר, טרור הבלונים וטפטופי הרקטות, והן השתיקה המבישה נוכח בניית האוהלים והקמת העמדות של חיזבאללה מול הגבול בצפון, גרמו לאויבינו לכבד את המתינות האצילית שלנו ולהימנע מתקיפתנו. אין ספק, הדימוי התוקפני הזה לא טוב לנו בשכונה המנומסת שבה אנו חיים.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת יוני רוטנברג
מה עומד מאחורי הגברת החיסולים של משתתפי הטבח ב-7.10?
עוד מאת יוני רוטנברג
"הייעוד של המודיעין הוא להיות התקפי, לא לשמור על השקט"
עוד בצבא וביטחון
תרחיש התקפה על בסיס נבטים הוא ריאלי ומיידי – ויתפוס אותנו לא מוכנים
עוד בצבא וביטחון
ההצלחה מסחררת: החות'ים נערכים לפלישה לישראל
עוד מאת יוני רוטנברג
מחקר ישראלי: חיסוני הקורונה פגעו באוכלוסיות בריאות
עוד מאת יוני רוטנברג
כולם נשא הרוח: לאן נעלם "גוש האחדות" הפוליטי?
אם היו חסרים לכם עוד אלמנטים מתפיסת העבר הביטחונית, אז אבנטל וידלין בוזקים קצת הסתמכות על רצונו הטוב של האויב: "משטר א־שרע מוכן להגביל הכנסת כוחות צבא ואמל"ח כבד לאזור דרום־סוריה, ולפעול שם נגד גורמי הטרור, שעלולים להציב איום על שטח ישראל". ארכי טרוריסט ינטוש את מאווייו הרצחניים, יחתום איתנו על הסכם ויגן עלינו מפני גורמים קיצוניים – נשמע מוכר ומעורר אמון. כאילו שני החבר'ה האלה מתעקשים למצוא כל בור שישראל נפלה בו בעבר, ולייעץ לראש הממשלה לקפוץ אליו שוב בחדווה.
המאמר נמשך בזו הרוח, אך אין צורך להלאות את הקורא, שתמה: מדוע חשוב לעסוק במאמר של שני הוגי דעות ביטחוניים כמו אבנטל וידלין? התשובה היא שהם הרבה יותר מהוגי דעות. את המאמר הזה כתבו השניים תחת המותג החדש של ידלין: MIND ISRAEL. אחרי שעמד בראש מכון INSS שנים ארוכות, ידלין פתח מכון דומה עם הטיה יותר בין־לאומית. גם לאבנטל יש ניסיון קודם במכוני מחקר אסטרטגיים, כמו למשל מכון מתווים. השניים הם מוותיקי תעשיית הלשעברים שמחלקים עצות, וההערכות שלהם היו יכולות להישאר מושא ללעג בלבד – אלמלא היו המכונים הללו קונים להם עמדת השפעה בקרב צמרת הקצונה הצה"לית, בכירי הפקידים בממשלה, גורמים בממשלים זרים ובעיקר בארצות הברית, ובתקופות מוקדמות יותר גם על הממשלה בישראל. וכמובן, הם משפיעים גם על דעת הקהל בישראל.
ההשפעה הזאת היא לא תוצר לוואי של מומחיות והעמקה של מכוני המחקר הללו, אלא המטרה הראשונה והמוצהרת שלהם. ידלין מעיד על עצמו שזו הייתה המוטיבציה הראשונה שלו בהקמת 'מיינד ישראל': "למדתי שצוותי ייעוץ אסטרטגיים התומכים בגופים ממשלתיים בישראל עם חשיבה אסטרטגית מתקדמת חיוניים להתמודדות עם האתגרים העכשוויים שישראל מתמודדת איתם – זו הסיבה שהקמנו את MIND ISRAEL". זה לא משהו שאנחנו לא רגילים לשמוע בשמאל. למעשה, זה גם הרציונל העומד מאחורי ההכשרות של קרן וקסנר או בבסיס ספרה ומאמריה של דינה זילבר: המנהיג הפוליטי הוא צר אופקים, אינטרסנט ועסוק תמיד בבורקס שיוגש בבר המצווה של חבר מרכז הליכוד, ולכן הוא צריך לצידו פקידים ומומחים שיביטו ממרום האסטרטגיה ויורו את דרכו.
אם תעיינו במטרות מכון INSS תגלו שותפות ייעוד מדהימה: "המכון יסייע למקבלי החלטות בישראל ולדרג המקצועי בקבלת החלטות ותכנון מדיניות, על ידי העמקת בסיס הידע הרלוונטי לתפקידם ועל ידי הערכה ביקורתית של המציאות המתהווה נוכח המדיניות הישראלית המתממשת בפועל". שוב, הם גמדים טרוטי עיניים, ועל כן הם זקוקים לגאוני אסטרטגיה כמונו כדי להאיר את עיניהם.
לא סתם הבעת דעה
ישראל, על אף הספקות שמטילים בכך כמה מיושבי צומת קפלן בתל אביב, עדיין נוהגת דמוקרטיה ברוב ההיבטים, וניתן חופש ביטוי ועיסוק לכל אדם. ולכן אין כל פסול בשאיפה של המכונים הללו להשפיע על מקבלי ההחלטות. אבל צריך להכיר את המציאות. היכולת הכספית שלהם היא כמעט בלתי מוגבלת. INSS, הגדול, הוותיק והמשפיע שבהם, נהנה בשנת 2024 מתקציב של 33 מיליון שקלים, כך על פי נתוני גיידסטאר של משרד המשפטים.
כסף הוא רק היבט אחד של יכולת ההשפעה. המכונים הללו, באמצעות הקשרים הענפים של החוקרים הלשעברים שלהם – הן בכירים בצה"ל ובארגוני הביטחון והן בשירות המדינה – מחזיקים ביכולת השפעה שאין דומה לה בישראל. אין עוד גוף אזרחי שיכול לארח אלופים מכהנים בצה"ל לכנסים וישיבות כפי שארגונים אלה עושים תדיר. אין גם מקבילה ליכולת שלהם להביא לכנסים גורמי חוץ בכירים, כמו קולונלים בצבא ארצות הברית ודיפלומטים בכירים. דוגמה נוספת היא מסורת שמקיים INSS שנים רבות: טקס שנתי שבו הם מוסרים לנשיא בבית הנשיא הערכה אסטרטגית על מצבה של ישראל.
ומה הם עושים עם הכסף וההשפעה? תמיד משתדלים להטות את דעת הקברניטים והציבור לאותו כיוון. באצטלה של מומחיות מקצועית ובלתי מוטה, הלשעברים מהמכונים ממשיכים להגג את אותם עקרונות יסוד של הימנעות מחיכוך, ריצה חפוזה משדה הקרב אל הדיפלומטיה, ועיוורון בכוונה תחילה נוכח שאיפות האויב. מה שאבנטל וידלין משמיעים עכשיו על סוריה, כשהמציאות טרם הספיקה לטפוח על פניהם סופית, הם השמיעו לגבי כל זירה אחרת קודם שבעה באוקטובר ואחריו. שם, המציאות טפחה גם טפחה.
שמעו מה היה לאבנטל להגיד בקיץ האחרון, ימים לפני פלישת צה"ל לעזה שהלחיצה את חמאס והביאה להחזרת כל החטופים וסיום המלחמה. "כיבוש עזה יעמיק את המבוי הסתום אליו קלעה אותנו הממשלה, המחירים יאמירו, והישגי צה"ל במלחמה ירדו לטמיון, עד כדי הפסד בה", קבע בדרכו הבוטחת והחד־משמעית, "כיבוש עזה כרוך בהנעת אוכלוסייה של מיליון איש, צפוי להימשך זמן רב ולהוות גזר דין מוות לחטופים… מדיניות הממשלה וניהול כושל של המשא ומתן אחרי שהפקיעה את האחריות עליו מהדרג המקצועי, קלעה את ישראל למצב של LOSE-LOSE… פוטנציאל לקטסטרופה מדינית, מות חטופים, ולמעשה להפסד במלחמה".
גם קודם המלחמה, מכון INSS פרסם מסמכים שדבקים באותם העקרונות לגבי עזה. באמת שמדהים לעקוב אחרי הקיבעון המחשבתי של מכונים שמכתירים את עצמם כמי שיעניקו זווית אסטרטגית למקבלי ההחלטות. "בתחילת יוני 2023 הציגה מצרים למנהיגי חמאס והג'יהאד האסלאמי במפגש בקהיר מתווה לכינון הפסקת אש ממושכת – 'הודנה' – ברצועת עזה", נכתב בנייר עמדה של המכון ארבעה חודשים לפני הטבח, "ישראל אינה מעורבת רשמית ביוזמה, שגלומים בה יתרונות עבורה במובנים של הפסקת אש ממושכת… זאת, הגם שחמאס ייצא נשכר מהתממשות היוזמה… מומלץ לישראל לא להתנגד ליוזמה למרות הוויתור על שלושה עקרונות: (1) לכאורה 'התרת' חופש לחמאס ולג'יהאד האסלאמי לעודד ולבצע טרור בירושלים, ביהודה ושומרון, בישראל גופא ומדרום לבנון; (2) דרישה ישראלית שכל הסדרה תכלול פתרון לסוגיית השבויים והנעדרים; (3) העדר מענה אפקטיבי לעצירת התעצמותם של חמאס והג'יהאד".
שוב ושוב ושוב אותם עקרונות־על. תמיד לוותר על אינטרסים ביטחוניים למען שקט, תמיד לסמוך על גורמים עוינים שיהפכו עורם וידאגו לביטחוננו, תמיד להאמין שסחר־מכר עם ג'יהאדיסטים יביא שלום. בצה"ל, אחרי הכישלון הנורא של שבעה באוקטובר, לפחות ניסחו במסגרת התחקירים מסמך אסטרטגי שמכה על חטא באי הבנת מנטליות האויב, ומדבר על מעבר להשמדת יכולות ולא עיסוק בכוונות. ב־INSS ובנותיה אין חדש תחת השמש. כאילו לא קרה כלום. לא רק שמעתיקים לסוריה את המודל האסוני של עזה ערב הטבח, אלא אפילו בעזה עצמה, תוך כדי המלחמה, משמיעים קולות של תבוסתנות.
יש גבול דק שעליו משחקים המכונים האלה. בכל מקום הם מקפידים להגדיר את עצמם כגופים אזרחיים. ההגדרה המשפטית היא "חברה לתועלת הציבור". הם רק מביעים דעה, רק מגישים דוחות, רק מנסים לעזור. אבל כשיש בידם יכולת השפעה גדולה כל כך, גישה למעמקי מסדרונות ההשפעה, ואמצעים לא דלים כלל, הגבול בין הבעת דעה לעמדת השפעה על מדיניות הוא דק. ועל כן אני חושב שאין מנוס מלהעלות את השאלה הבלתי נעימה: מה חלקם של אותם מכוני מחקר בגיבוש הקונספציה הרת האסון שהובילה לשבעה באוקטובר? האם הופקו הלקחים כאשר אותם אנשים בדיוק לא הרכינו ראש ולא עשו חשבון נפש אפילו לרגע, וכבר מייעצים בידענות לראש ממשלת ישראל לנהל מדיניות תבוסתנית ולסמוך על טרוריסטים בחליפות שיגנו על ביטחוננו?
ועוד שאלה מטרידה בקשר למכונים האלה. חלק מהחוקרים שם, קצינים בכירים לשעבר, הם בוגרי תוכניות בהרווארד או לימודים גבוהים אחרים בארצות הברית. חלקם שירתו בתפקידים צבאיים־דיפלומטיים שם. אחרים, כמו ידלין עצמו (שגם שימש כחוקר בהרווארד), עבדו במכון וושינגטון היוקרתי, שמעורבב היטב עם הממשל. יש להם גם היום פעילויות ענפות בארצות הברית עם גורמים רשמיים. במקביל, באורח מחשיד, הרבה מאוד מהעמדות שהם מציגים כפרשנות מקצועית, מתיישרות בדיוק מופתי עם האינטרס האמריקני. אפשר לראות את זה בדוגמת סוריה וכיבוש עזה שהבאנו פה, או עמדה שדוחקת בישראל לקחת צד ברור נגד סין במערכה הגלובלית של ארצות הברית נגדה. אני נזהר מלטעון טענות ברורות, אין בידי ראיות, אך הקשרים הענפים והעמדות שמתיישרות עימם מצריכות בירור עמוק של מי שהסמכות בידו. בדיוק כפי שעשו כאן לגורמים שקידמו אינטרסים של מדינות זרות אחרות.
לתגובות:
