הרכבת יצאה מהתחנה

חמישים שנה חלפו מאז אותו חנוכה היסטורי שבו הושגה פשרת קדום ונפרצה הדרך להתיישבות בשומרון. לא קלה הייתה הדרך, שכללה שמונה ניסיונות התיישבות חוזרים ונשנים לאורך שנה וחצי, רובם בתחנת הרכבת הישנה סבסטיה בשומרון. הפגנות, צעדות, חוגי בית, ניסיונות התיישבות ופינויים.

שם גם הלך והתהווה בארץ ציבור חדש, המזוהה עם תנועה חדשה שנוסדה, 'גוש אמונים'. התנועה, שקמה כתגובת נגד לרוח הנכאים ששררה בארץ לאחר מלחמת יום כיפור, חרתה על דגלה את ההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון. ניסיון ההתיישבות השמיני בשומרון, בחנוכה תשל"ו, תוכנן להיות המוני במיוחד, מעין מפגן של כל העוצמה שהצטברה במהלך שנה וחצי של פעילות אינטנסיבית. ציבור האוהדים נקרא בריש גלי להגיע לסבסטיה, נקודת היעד, ולעקוף את חסימות הצבא, במטרה להתיישב בשומרון. ואכן הציבור נענה לקריאה בהמוניו. הסעות יצאו מרחבי הארץ ואלפי אנשים החלו לזרום לכיוון תחנת הרכבת. הרכבים פרקו את הבאים סמוך למחסומי הצבא בנקודות שונות, ומשם החל ההמון לצעוד ברגל. הגשם השוטף לא עצר בעד השיירות שהגיעו בזו אחר זו.

שמונה ימים שהו ההמונים בסבסטיה, באוהלים ובמבנים נטושים. ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין לא הצליחה להחליט כיצד לנהוג עם ההמונים שעלו למקום נגד דעתה. ביום השמיני הושגה בסופו של דבר 'פשרת קדום', שלפיה האלפים יעזבו את המקום, ומשפחות גרעין אלון מורה, אלה שהחלו את המהלך בניסיון ההתיישבות הראשון, הורשו להישאר במחנה צבאי סמוך באופן זמני, עד שתתקבל בממשלה החלטה על עתיד ההתיישבות בשומרון.

מאז הפכה סבסטיה לשם קוד שמבטא נקודת מפנה. ההתיישבות ביהודה ושומרון הפכה להמונית, ובהסכמת הממשלה. נקודת המפנה הייתה גם ברוח. שמונת הימים של ההיאחזות בסבסטיה במתח גבוה, שבסיומם המאבק הוכתר בהצלחה, הותירו חותם בקרב רבים שהיו שם, חלקם הפכו עם השנים לדמויות מוכרות בציבור הדתי־לאומי.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עתיה זר מחנכת מחוץ למסגרת

עוד במגזין רק לצמוח יש

במלאות חמישים שנה לעלייה ההיא, שאותה חוויתי כבתו של הרב משה לוינגר, ממובילי תנועת גוש אמונים, חזרתי אל האנשים שהיו אז נערים או צעירים. ביקשתי לשמוע על הרוח הגדולה שהייתה שם, והיכן היא היום בחייהם האישיים. הבחירה באנשים לצורך הכתבה הייתה אקראית, בבחינת חבר מביא חבר.

כריזמה, רוח וגשם

הרב מרדכי ורדי, כיום רב קיבוץ ראש צורים, יוצר סרטים ומנהלה האומנותי של קרן קולנוע שומרון, הגיע לסבסטיה כשהיה בכיתה י"ב. "יצאנו חבורה של שמיניסטים", הוא מספר. "היה אוטובוס שלקח אותנו עד איזה מקום, ומשם הלכנו ברגל", הוא נזכר. "הלכנו עד שירדה החשכה. פתאום כל העמק התמלא בנרות חנוכה, זה היה מחזה מרהיב. ואז התחיל לרדת גשם. אני וחבר התכסינו בניילון מעל שקי השינה. שמענו את טיפות הגשם דופקות, ובבוקר ראינו שכולם נרטבו חוץ מאיתנו. הכול היה בוץ. העמסנו את שקי השינה והתרמילים והתחלנו ללכת. היה כיף, התרוממות רוח, תחושה שהולכים למשהו גדול".

"כשהגענו לתחנת הרכבת, אני זוכר שחנן פורת דיבר כשסביבו הרבה צעירים. הוא אמר: 'מי יעז לשים את כסותו בין אריה ולביאה בשעה שנזקקים זה לזה! אנחנו רוצים להתיישב בארץ ישראל ושום דבר לא יוכל לעצור את זה'. היה משהו מדבק ברוח הזאת. בונה זהות. אני יודע למה אני שייך – לקבוצה הזאת שמובילה ומיישבת את הארץ. אנחנו, עם התנופה הרעיונית והאידיאלים ואנשים כמו חנן פורת והרב לוינגר, שפגשנו שם בפעם הראשונה. הייתה שם כריזמה והייתה רוח".

ורדי נזכר ביום האחרון של סבסטיה, שבו הודיע שמעון פרס למתנחלים כי יפונו מן המקום. הוא זוכר את הרב לוינגר שיצא אל הציבור וקרא לכולם לעשות קריעה. "זה היה רגע מאוד חזק ודרמטי, היה חשמל באוויר. אחר כך הכול התהפך ופתאום הודיעו שהממשלה מסכימה, ופרצו בשירה ובריקודים. כל זה הטביע חותם, הגדיר את הזהות, וזה משהו שהיינו צריכים אותו מאוד". הרב ורדי מסביר: "גדלתי בתקופה שבה להיות דתי לא היה כבוד גדול. הלוחמים והאומנים ומי שניהל את המדינה היו חילונים, והחרדים נתפסו כדתיים האמיתיים. בישיבה התיכונית שלנו כל הר"מים היו חרדים שבאו ללמד את המזרוחניקים תורה. הדתי־לאומי נתפס כמשהו פושר, ואז באו גוש אמונים ופתאום הדתי־לאומי קובע את סדר היום. מגיע ליישב את הארץ. זה היה מהפך בתודעה. גוש אמונים הפיח רוח בעם שהיה שבור ממלחמת יום הכיפורים, סבסטיה הייתה השיא".

הרב ורדי מוסיף ומתאר כיצד הר"מים שלחו אותו לשבוע ישיבה בישיבות חרדיות והמליצו לו לעזוב את ההדרכה בבני עקיבא, ואיך אירועי סבסטיה חיזקו אותו: "בדור שלנו התחילה להתגבש הזהות הלא מתנצלת, שאנחנו לא פחות מהחילונים בתרומה למדינה, ולא פחות מהחרדים בלימוד התורה". הוא מוסיף כי בזכות גוש אמונים רבים גילו את תורת הרב קוק, והתחילו לצמוח רבנים מהזרם הזה, מה שנתן כוח בכל התחומים. "הבירור של מה זה דתי־לאומי עדיין נמשך", הוא מציין, "הפוקוס קצת התפזר, כי זו תקופה של בירורים. אבל יש כאן צורת חיים ותפיסת עולם שההתחלה שלה הייתה שם. גוש אמונים זקף את הקומה שלנו".

הסופר ואיש החינוך אבי רט מציג זווית קצת אחרת. כחניך ומדריך בסניף בני ברק, שמנה כאלף חניכים, הוא חש שהוא בתוך אימפריה של ציונות דתית. "כשהחלה פעילות גוש אמונים הייתה הזדהות מוחלטת בין הסניף לפעילות. היית בני עקיבא – היית גוש אמונים".

"אני זוכר שאמרו לנו 'תביאו מעיל חם, הולכים לעפרה'. הלכנו שעתיים־שלוש. לא ידענו לאן הולכים ולמה, כמו חסמב"ה, שתיים בלילה. הייתה פה אידאולוגיה בוסרית של חבר'ה בני 17-16. בפעם אחרת ביקשו שנגיע להפגין נגד קיסינג'ר (אז שר החוץ האמריקני, שקידם נסיגה ישראלית משטחים לקראת הסכמי הביניים, ע"ז) אז באנו להפגין. האם הבנתי פוליטית מה זה? אמרו תבוא אז באתי. היינו כוח אדם נלהב וזמין לעלות על משאיות ולצעוק ולשיר כשמולנו דמויות כמו הרב לוינגר, חנן פורת, קצובר, פליקס, הרב ולדמן, זו החבורה שהלהיבה אותנו. הם היו כריזמטיים".

הזהות של רט, הנער הבני־ברקי, עם מפעל ההתנחלות התחילה עוד לפני העליות לשומרון. לכבוד בר המצווה שלו הוא הלך עם חברי הכיתה לכפר עציון כדי לפגוש את חנן פורת ולקריית ארבע כדי לפגוש את הרב לוינגר. "מילת המפתח הייתה ארץ ישראל", הוא מסביר את רוח התקופה. "זה היה המסלול הטבעי, שעכשיו נאבקים על ארץ ישראל, זה הכי חשוב".

רט סבור כי ביקורו של סאדאת נשיא מצרים בארץ, כמה שנים אחרי אירועי סבסטיה, וכן עלייתו של בגין לשלטון, הכריחו את הציבור לחשב מסלול מחדש. "פתאום הליכוד הוא זה שמפנה את סיני. אחר כך פרצה מלחמת לבנון שערערה את החברה ואת האמון בהנהגה. לחלק מאיתנו זה כיבה את הרוח", הוא מודה, "אחרי המשבר של פינוי ימית ומלחמת לבנון, הבנתי שלא מנצחים לבד. כשמפקד אומר 'אחריי' הוא צריך לוודא שכולם הולכים אחריו. הבנתי שצריך לייסד תשתית רוחנית, ושום דבר לא יושג בכפייה, ואת האנרגיות שהיו אני צריך לתעל ולהוסיף ווליום גם לעם ישראל. זו הסיבה שבגללה בחרתי לא לגור בהתנחלות, למרות שזה היה מתבקש. אדם צריך לדעת מה יכולותיו. אני צריך להיות בעיר, זה הכוח שלי. התבגרנו".

"הרגשתי שאני בונה את העולם"

השיחה עם חיה רונד, תושבת עפרה, מתקיימת תוך כדי ערבוב האוכל בסירים שהיא מכינה לחבר'ה שנמצאים על הגבעות הסמוכות ליישוב. כשהתחילו העליות לשומרון הייתה רונד תלמידת כיתה י"ב בתיכון 'אלישבע' בפרדס חנה, והתגוררה עם משפחתה בכפר הרואה. בת דודתה דבורה ארציאל הייתה חברה בגרעין אלון מורה, וכך ידעה רונד על הפעילות המתוכננת כבר מניסיון ההתיישבות הראשון. "ידעתי שהם מנסים להשיג אישור מהממשלה", היא מספרת, "הם לא הצליחו, וכשהחליטו לעלות למרות זאת היה לי ברור שאני איתם".

רונד גדלה בבית שבו הציונות וההתיישבות היו ערכים חשובים ולכן היה לה טבעי להצטרף. "יום אחד הלכנו למחולה, משם יצאה השיירה שרצתה להתיישב ליד מחנה חורון. מי שבא לברך אותנו לפני היציאה לדרך היה מנהל התיכון שבו למדתי. הוא אמר שהוא מאוד בעד". רונד זוכרת את העץ ששתל הרב צבי יהודה בעלייה ההיא, ועד היום היא מספרת על כך בשיחות שהיא נותנת: "אמרו לי שהרב בכלל לא יוצא מירושלים, שזו הייתה פעם נדירה כי הוא ראה בזה שליחות. זה היה רגע מרגש מאוד. העץ הזה הצמיח הרבה".

את ניסיון ההתיישבות השני שהיה חודשיים לאחר מכן, בתשעה באב, היא מתארת כ"חוויה אדירה", למרות הפינוי שהתרחש ביום השלישי להתנחלות. את שנת השירות שלה עשתה רונד ב'גוש אמונים' ופעלה בין השאר בארגון חוגי בית, שהיו הרשתות החברתיות של אז, במטרה להביא את בשורת גוש אמונים אל הציבור הרחב. בכל הפגנה היא הייתה אוספת שמות של אנשים שמוכנים לקיים אצלם חוג בית.

רונד השתתפה גם בעליות הבאות, באחת מהן היא זוכרת פינוי אלים שבסופו מצאה את עצמה במעצר קצר במגרש הרוסים בירושלים. "אלה היו חוויות, בתור נערה הרגשתי שאני בונה את העולם". בין העליות לסבסטיה הצליח לקום יישוב חדש: עפרה. רונד הגיעה כמה ימים לאחר הקמתו כדי לסייע, ועד מהרה מצאה בו את מקומה. גם יוסי, לימים בעלה, הגיע לעפרה כרווק. השניים נישאו ומאז הם מתגוררים בעפרה. חיה עבדה רוב השנים כטבחית באולפנה בעפרה. הקשר למקום התעצם לאחר שנרצח בנם, ארז רונד, באינתיפאדה השנייה ונטמן באדמת עפרה. רונד מספרת בגאווה על ילדיהם שמתגוררים בהתנחלויות, ועל נכדיה הנשואים ששותפים כיום לבניית יישוב חדש.

אברהם טייטלבוים, היום תושב חיספין, היה סטודנט לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. מלחמת יום הכיפורים וחבר טוב שנהרג במלחמה היו הטריגר שלו להתחיל לפעול. כחבר בוועד הסטודנטים היה אחראי להביא לקמפוס מרצים מהימין, וכך נוצר הקשר שלו עם ראשי גוש אמונים ובעיקר עם חנן פורת והרב לוינגר. הוא היה שותף לארגון אוטובוסים שיצאו מחיפה והקריות לפעילויות ולהפגנות שהיו באותה תקופה. "לקחתי חופשה של חודשיים מהאוניברסיטה, למרות שזה סיכן אותי בכך שלא יחשיבו לי קורס שלמדתי".

טייטלבוים מתאר תקופה שבה הסיע ברכבו, מצרך נדיר באותם ימים, אנשים מגוש אמונים להרצאות בצפון, ובהמשך נסע יחד עם פעילים נוספים כדי למצוא נתיבים ודרכים עוקפות מחסומים. "הייתה התרוממות רוח גדולה", הוא נזכר בימי ההתנחלות בסבסטיה, "הרגשה שאף אחד לא יכול עלינו". בשנים שלאחר מכן היה בשליחות בחו"ל, ומיד עם שובו חזר לעבוד בענייני ההתיישבות, הפעם בקדומים, במדרשה שהקים צביקה סלונים תושב המקום. באחת הנסיעות, בדרך שעברה באותם ימים בשכם, ירו לעברם כדור אקדח. הדרמה סביב האירוע קירבה כנראה בין יושבי הרכב וכך מצא את אשתו. "זה נוכח כל הזמן בחיים שלי", הוא מעיד על האירועים הללו אחרי חמישים שנה, "ואני דואג להעביר את המורשת לדורות הבאים".

מיכל שבות (מיכל חן באותם ימים) הייתה סטודנטית לעיצוב טקסטיל במכללת שנקר. במהלך שיחת טלפון סיפר לה ידיד מהצבא על כך שהיה שותף בפינוי המתנחלים ממחנה חורון, בניסיון העלייה הראשון. שבות החלה להתווכח איתו, והוא הטיח בה בלהט הוויכוח: "הם לפחות עושים, את רק מדברת". שבות השיבה לו שהיא דווקא מתכננת להצטרף אל האנשים האלה, בלי שידעה כלל במי מדובר. לאחר שיחת הטלפון חשה שאכן זה הצעד שהיא רוצה לעשות. בטרם ביטאה זאת באוזני מישהו, שמעה את אחיה מספר להוריהם כי הוא ואשתו מתכוונים להצטרף למתנחלים החדשים. בתוך זמן קצר הייתה משפחת חן הרמת־גנית, ההורים ושלושת ילדיהם, מעורבת עד צוואר בפעילות גוש אמונים.

בעלייה השנייה, שהייתה בתשעה באב, הייתה מיכל אחראית על המטבח ובישלה ליותר מאלפיים איש שזרמו אל המקום. בצום תשעה באב הורה אביה הרופא לפעילים הרבים שהגיעו לשבור את הצום, בשל החום הכבד וההליכה הארוכה. למחרת פונו כולם מן המקום. "כמה ימים אחר כך התקשר אליי אורי אליצור", היא נזכרת, "הוא אמר 'אני רוצה שתשתלבי בחוגי הבית. מחר יש חוג בית בנתניה, יבואו חבר'ה לקחת אותך ותראי איך עושים את זה'. המודל היה שמגיע מרצה ואיתו מישהו מהגרעין. בדרך כלל הלכתי עם פרופסור עזרא זוהר, הוא היה מדבר ואז אני. הייתי בת 21, סטודנטית רווקה, ושלחו אותי לפעמים שלוש פעמים בשבוע לחוגי בית".

הפעילות האינטנסיבית פגעה בחדות בהישגיה הלימודיים, ובקושי הצליחה להגיע לקו הסיום. היא לא עסקה בהמשך בתחום שלמדה. "הצטערתי על זה", היא מודה, "אבל הפעילות הייתה בראש מעייניי, והייתה גם ההרגשה של 'אם אין אני לי מי לי'". בלהט הפעילות הכירה מיכל את אברימי, שהיה אף הוא פעיל בגוש אמונים והגיע לא אחת לישיבות שהתקיימו בבית הוריה. הקשר בין השניים התהדק והם החליטו שאת החתונה שלהם הם רוצים לקיים בסבסטיה. לאחר שהתחייבו כי כל האורחים יעזבו את המקום בסוף החתונה, קיבלו אישור להינשא במקום בקיץ 1975. אלפיים אורחים הגיעו לחגוג עם הזוג הצעיר, חלקם ראו בחתונה עוד אירוע של גוש אמונים.

בעלייה השמינית שהתקיימה בחנוכה היו מיכל ואימהּ אחראיות על המטבח. "לא ידענו לכמה אנשים להיערך", היא נזכרת. היה קר, והן הכינו כמויות עצומות של מרק מהתרומות הרבות שזרמו למקום, אותו מרק שזוכרים רבים מאלה שהשתתפו בעלייה זו. כאשר הושגה פשרת קדום, הדבר היחיד שחשבה עליו הוא איך לארוז במהירות את המטבח, שפעל שמונה ימים ברצף והאכיל אלפי בני אדם. לאחר הפשרה עברו מיכל ואברימי יחד עם אנשי הגרעין למחנה קדום. קשר מיוחד נוצר בינם ובין נעמי שמר, והיא הייתה זו שהציעה להם לשנות את שם משפחתם משטוב לשבות. שבות הייתה לדוברת של ההתנחלות הצעירה, ובהמשך פתחה סטודיו לאומנות שהפך לאתר תיירות והסברה למבקרים הרבים שהגיעו למקום. אחיה מתגוררים אף הם ביישובי השומרון וגם הוריה עברו לקדומים בשנותיהם האחרונות.

בעקבות צעירי 'אקסודוס'

שמואל שטרנקלר היה בחור אמריקאי צעיר שהגיע לארץ לשנתיים כדי ללמוד בישיבה לתלמידי חו"ל. "בשנה השנייה שלי התחילו כל העניינים עם השומרון. לא כל כך הבנתי מי נגד מי", הוא מספר, "אבל זה דיבר אליי. גדלתי על ערכי הציונות, וממקום מאוד תמים ופשוט רציתי ליישם את מה שהתחנכתי עליו. כשהתפרסמו ההודעות על עלייה לסבסטיה, היינו קבוצה של אמריקאים שהחלטנו שאנחנו מצטרפים". שטרנקלר נזכר בנחמה ליבוביץ, שנתנה שיעורים בישיבה. באחד השיעורים היה דיון אם זה בסדר ללכת לסבסטיה. "היא אמרה: זה בסדר רק אם אתם מתכוונים לעלות לארץ. אם רוצים אקשן ואז חוזרים לארצות הברית – אז לא".

החבר'ה האמריקאים הצטרפו אל ההמונים שצעדו בגשם ובקור, "אני זוכר איך רקדנו כששמעון פרס הגיע במסוק. בכלל כל הזמן היו שם ריקודים". רגע שנחרת בזיכרונו היה כאשר פרס הודיע למתנחלים שיצטרכו לעזוב את המקום. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אנשים בוכים על אדמה. זה מאוד נגע לליבי. איזה אמריקאי בוכה על פיסת אדמה שתהיה או לא תהיה לו? זה עשה עליי רושם עמוק. זה היה שיעור חשוב בציונות ובגאולת הארץ לנער בן ה־18 שהייתי".

בסוף אותה שנה חזר שטרנקלר לחו"ל. חוויות סבסטיה היו אחד הזרזים להחלטתו לעלות לארץ, לאחר שסיים תואר ראשון ושני. הוא עלה עם משפחתו הצעירה, עשה דוקטורט בטכניון, לאחר מכן עבר לרחובות, הקים חברת אלקטרו־אופטיקה ובהמשך הגיע לאריאל, כמרצה מן המניין להנדסת חשמל במכללה הצעירה. "זו הייתה בשבילי סגירת מעגל של חזרה לשומרון", הוא אומר. שטרנקלר היה מהפעילים שסייעו להפיכת המכללה לאוניברסיטה. כיום הוא מתגורר ביקיר, ומזה שנים הוא "פעיל מאוד" כהגדרתו בעניינים שונים הקשורים להתיישבות, בעיקר בשומרון ובחברון.

כשהחלו ניסיונות העלייה לשומרון, היה אשר גרינוולד תלמיד בישיבת 'קרית נוער' בירושלים. מדי פעם היו מגיעים אליהם לישיבה בחורים צעירים ומספרים על פעילות שעומדת להתקיים. למרות שלא הייתה זו רוח הישיבה הוא תמיד היה מגיע, ולעיתים מסולק מהישיבה בשל כך. "אני זוכר עלייה למסחה, שהפכה לימים לאלקנה", הוא מספר. הוא נזכר גם בעליות לסבסטיה ובפינויים אלימים ומעצר במשטרת כפר סבא, שם סירבו החבר'ה להיכנס לחדרי החקירה כי לא היו בהם מזוזות. החוקר הוציא את השולחן וחקר אותם בחוץ. "בניסיון העלייה השמיני העירו אותנו בשתיים בלילה. אמרו לנו שמאיר הר־ציון הגיע עם מבנים יבילים. קראו לנו לפרוק את הכול במהירות, לפני שהצבא יתפוס את זה".

גרינוולד נזכר גם שיחד עם חקלאי ממבוא חורון הם התחילו לסקל שדה מאבנים ולהכין אותו לזריעה, כחלק מחזון ההתיישבות במקום. "הייתה אווירה טובה, הרגשה שכל עם ישראל איתנו", הוא מספר. "כל הזמן זרם לשם אוכל. בתמונה המפורסמת אני זה שמרים את הרב לוינגר", הוא מציין בגאווה.

"במבט לאחור, זה נתן לי הזדמנות להכיר את ההתיישבות, ליישב את ארץ ישראל ולסחוף את הילדים שלי לזה". גרינוולד היה שותף להקמת היישוב הר ברכה, ובהמשך עבר לבית אל, שם הוא מתגורר עד היום. ילדיו מתגוררים באלון מורה ובהר ברכה.

"אני מרגיש שהצלחנו להשריש את ההתלהבות ההיא לדור הבא, לצעירים של היום. תמיד כשמדברים על אנשי הגבעות אני אומר: על מה אתם מדברים? אנחנו אנשי הגבעות הראשונים, עשינו את אותו הדבר".

דינה ישורון למדה בשנים ההן בתיכון בנתניה. "הלכנו מנתניה לסבסטיה", היא נזכרת, "היה יום גשום וסוער, כולנו דשדשנו בבוץ. למחרת הגענו לסבסטיה ומיד שכחנו את הרטיבות והבוץ ופתחנו במחול. אלו היו ימים של התעלות, להגיע ולראות כל כך הרבה אנשים".

הוריה עלו מתוניסיה כדי להתיישב בארץ, "זה חלק מהמורשת. גדלנו על זה, וזה מה שגרם לנו לצאת למסע. הרגשתי שאני חלק ממסע היסטורי. וגם הבנו שהחשיבות היא למספרים הגדולים. זו משמעות המילה הנני. להיות חלק. אף אחד לא ידע מה זה יוליד, אבל היה ברור שקורה פה משהו ענק. אני שמחה שלקחתי חלק".

לאחר שנישאה לנחשון, גם הוא אוהד ההתיישבות שלקח חלק בפעילות, היה להם ברור שיגורו ביישוב. לאחר חיפושים ושני ילדים שנולדו, הגיעו לשבי שומרון בראשית שנות ה־80, שם נולדו שני ילדים נוספים. מאז הם שם כבר 43 שנים. במשך השנים עבדה ישורון כעובדת סוציאלית. "הילדים מכניסים אותנו בכיס הקטן באידאולוגיה", היא אומרת בגאווה. "הם ממשיכים במכפלות את הדרך שהתווינו להם".

מוטי גולדשטיין היה תלמיד תיכון בישיבת קריית הרצוג וחבר שבט 'כיסופים' בסניף בני ברק. "החשיפה לפעילות גוש אמונים ולהתנחלות בשומרון הייתה די מקרית", הוא אומר, "זה היה טרנד, לא זיק אידאולוגי. כך נחשפנו לעולם הזה, ואני אהבתי את זה", הוא מעיד, "אלמלא החשיפה הזאת אני לא יודע אם מישהו מהכיתה או השבט היה מגיע להתיישבות". גם גולדשטיין נזכר בהליכה בגשם, בלילה הרטוב, במרק החם ובצהלות שלאחר פשרת קדום.

לאחר שסיים את התיכון למד גולדשטיין בישיבת ההסדר במעלות. בהמשך הגיע לקריית ארבע, והשתתף במאבק נגד פינוי ימית. בעקבות השבר מהפינוי, החליט ללכת למשך שנה להתיישבות לפני הלימודים האקדמיים. השנה האחת במושב השיתופי החדש כרמל בהר חברון הפכה לעשור של עבודה אינטנסיבית במשק שזה אך הוקם. לאחר מכן עבר לקריית ארבע ומשם לאפרת. כיום הוא נשוי בשנית ומתגורר בבית גמליאל.

"ההתלהבות בסבסטיה הדביקה אותי", הוא מעיד. "לקחתי את זה עד הסוף וגם יישמתי את זה בחיים שלי, בהר חברון ובגוש עציון. הייתי אחראי הרכש והחירום, וכחובש הייתי תמיד בחזית הפיגועים". על השבט שלו שהגיע בהמוניו מעידה התמונה המיתולוגית מסבסטיה שבה נמצאים רבים מחבריו, וגולדשטיין מזהה בה את עצמו ואת חבריו בזה אחר זה.

נערה בני־ברקית נוספת, היום בשנות ה־60 לחייה, היא דפנה לוי, שמתגוררת כיום בגבעת שמואל ועוסקת בחינוך. היא מעידה על עצמה שהיא "מיינסטרים של המיינסטרים", כאז כן היום. "בדיוק באותה תקופה יצא לאקרנים הסרט 'אקסודוס'", היא נזכרת, "וזה הותיר בנו רושם גדול, בני נוער שעושים דברים חשובים, איפה אנחנו ואיפה הם. בדיוק אז הייתה הפעילות של סבסטיה, ויום אחד הודיעו שיש הסעה לסבסטיה ופשוט הצטרפתי, אפילו בלי לומר להורים שלי לאן אני נוסעת", היא מספרת. "הייתי ילדת שמנת וזה כל כך לא אני, להיות זו שעולה על ג'בלאות, אבל הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי, שאני שותפה בבניין הארץ".

לוי מזכירה את הטור המפורסם של אפרים קישון על הכיפה הסרוגה, שפורסם באותה תקופה (1975) והחמיא לציבור הדתי על ערכיותו בין השאר בתחום ההתיישבות, כדבר שמילא אותה בגאווה רבה. "זה היה אירוע מכונן בציבור הציוני־דתי, שמישהו מבחוץ אומר עלינו דברי הערכה. המאמר הזה של קישון והעלייה לסבסטיה נתנו לי תחושת שייכות. שאני שייכת למגזר שמתעורר עכשיו, שיש לו בשורה להביא. הייתי נשארת במגזר כנראה בכל מקרה, אבל זה נתן לי עוצמה". היא עצמה לא המשיכה לגור בהתיישבות, אך התחום נותר קרוב לליבה. "אני מרגישה החמצה שלא עשיתי יותר. אפילו עוד לא ביקרתי באף חווה. אבל האנשים שם הם לגמרי השליחים שלי, אני מאוד גאה בהם".

בין נעמי שמר למאיר הר ציון

גם ציפי דגן, תושבת שבי שומרון ואימו של ראש מועצת שומרון יוסי דגן, הגיעה מבני ברק. דגן מרחיבה את הדיבור על התרוממות הרוח שליוותה את ההליכה הרגלית לסבסטיה, המון האדם והריקודים של בני הישיבות, "אני לא חושבת שהיה שוב דבר כזה, מעמד שכל כך הרבה אנשים הלכו ברגל יממה שלמה מהבוקר עד הלילה וירד גשם ובוץ ולא היה אכפת לנו, היינו שמחים", היא אומרת. "זה היה מאוד מכונן בשבילי. הרגשנו שאנחנו עושים את הדבר הכי מדהים שעשינו בחיים שלנו". דגן נשארה במקום יומיים בלבד, אך בשבילה זה היה בוסט של אידאולוגיה שעיצב את חייה. "גם הילדים שלנו כולם בהתיישבות. הם אומנם שותפים, אבל הם לא מרגישים את ההתרגשות שאנחנו הרגשנו. זה מובן מאליו בשבילם שאנחנו פה, ברוך ה'".

דגן עלתה לארץ מארגנטינה כשהייתה בת שש. בעלייתם הגשימו הוריה חלום רב שנים. הבית היה ספוג אהבה לארץ ומלא התרגשות מעצם החיים בה. לשבי שומרון הגיעו הזוג דגן לפני שלושים שנה. "רצינו לבוא הרבה קודם, אבל היינו חייבים להישאר ליד ההורים", היא מספרת, ומציינת כי עקבו באופן רציף אחר המתרחש ביישובי יהודה ושומרון. "מיד אחרי שחמותי נפטרה החלטנו לעלות לשומרון. היו לנו חמישה ילדים מתבגרים, והם רצו את זה יותר מאיתנו". כאשר עלו לשבי שומרון חשה דגן כי היא סוגרת מעגל, "שבי שומרון זה היישוב הכי קרוב לסבסטיה".

אהוד ועפרה רויטמן היו שותפים להקמת היישוב קרני שומרון, שהוקם שנתיים לאחר אירועי סבסטיה. קדמה לכך השתתפותם כפעילים בעלייה האחרונה לסבסטיה. "הייתה שיירה שיצאה מנתניה במוצאי שבת. נעמי שמר הקריאה בפני היוצאים את השיר שכתבה, 'איש מוזר'. אחר כך השיירה יצאה עם מאיר הר־ציון. אני הייתי האחראי על הלוגיסטיקה", מספר רויטמן.

משפחתו של אהוד לא הייתה "ימין חזק", כהגדרתו. הם שמעו על הפעילות דרך חוגי הבית, ואביו גויס, יחד עם אנשי עסקים נוספים, כדי לתרום מהונו להתיישבות. "גם אבי וגם חמי היו בביריה בשנות ה־40, אז בשבילנו סבסטיה הייתה כמו חזרה על ביריה", הוא מספר. "אחרי המלחמה המדינה הייתה במצב רוח נוראי. לא אנחנו", הוא מחדד, "אנחנו הצעירים, וכל מי שהיה במלחמה, הבנו שניצחנו. המדינה הייתה במצב רוח רע וגוש אמונים עשו היפוך. הם היו מאוד אהודים".

כאמור בני הזוג היו שותפים בהמשך להקמת קרני שומרון, ועד היום הם פעילים בחיזוק ההתיישבות. לפני שנים אחדות חיפשו יישוב חדש לתרום לו ספר תורה, וכך נודע להם על יישוב חדש בבקעת הירדן בשם גדי. הם ראו באירוע הכנסת הספר המשך ישיר למפעל ההתיישבות, והזמינו אליו את כל ותיקי גוש אמונים. עד היום הם בקשר עם היישוב. חמישה מתוך שבעת ילדיהם מתגוררים בהתיישבות, בהם בנם אמיתי, מנכ"ל המועצה האזורית גוש עציון, ובתם טל מאיר, שדרנית בערוץ 14. "אנחנו מרגישים שהעברנו את זה הלאה", אומר רויטמן, "ומקווים שגם הם ינחילו את זה לדורות הבאים".

מי שפחות התחבר לעניין של גאוות היחידה הדתית־לאומית הוא דני רובינס, שהיה תלמיד בתיכון החקלאי בפרדס חנה. רובינס, בן למשפחה רוויזיוניסטית שעלתה מארצות הברית, לא היה דתי. "הייתי צריך לחדור לבני עקיבא כדי לגלות את הסודות על ההתיישבות", הוא אומר, "אחי ואני הגענו לסבסטיה, והאמת? לא קיבלו אותנו יפה. התחושה שלנו הייתה שבאותה תקופה זו הייתה שיטה חינוכית, להכניס גאוות יחידה לכיפות הסרוגות, והיינו שם למרות זאת. אבל השירה והריקודים מאוד דיברו אלינו. שמנו כובע טמבל והצטרפנו לריקודים ולאווירה".

כשנה קודם לכן הוא השתתף עם הוריו בעלייה השלישית שהייתה לנבי סאלח. הם היו האחרונים בשיירה, "עברנו ברגל את המחסום הצבאי ופתאום הגיע רכב ועקף את המחסום. הרגשנו בני מזל כשהוא הציע לנו לעלות, אבל אחר כך הוא נסע כמו משוגע בלי שבילים ובלי כלום. אבא שלי רצה לרדת, ואז התברר שהנהג הוא מאיר הר־ציון. אז אבא שלי אמר: 'מאיר הר־ציון? יהי גורלי כגורלו' והמשכנו לנסוע איתו כמעט עד הנקודה".

אחד האירועים שהותירו בו רושם עמוק היה בעלייה השמינית, כאשר שמע את חנן פורת: "גדלתי עם רושם כזה שאסור להקשות או לשאול את הדתיים שאלות כדי לא להביך אותם. ואז חנן זצ"ל העביר שיחה, ולא היה מה לעשות שם אז התיישבתי לשמוע אותו. זה היה על מכירת יוסף. הוא שאל שאלות בבוטות ובישרות, תקף את יוסף שלא יצר קשר עם יעקב והתעלם, ומה המניע מאחורי זה, ונשמטה לי הלסת.  כל מה שחשבתי שלא מנומס לעשות לדתיים, הוא עשה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין", הוא מספר, "הצבא הגיע ופיזר את השיעור ולא שמעתי את התשובות, אך העובדה ששואלים שאלות נחרתה לי בזיכרון. בכלל, כל האווירה שהייתה בסבסטיה – שירי קרליבך, השירה והריקודים – הייתה בשבילי עולם חדש וקסום. כשהלכתי הביתה השירים הדהדו לי בראש עוד זמן רב אחר כך".

לאחר התיכון התגייס רובינס לשירות צבאי, ובסיומו התעורר בו רצון ללמוד יותר. הוא הגיע למכון מאיר, התחתן, ובמשך 27 שנים היה תושב הרובע המוסלמי בירושלים. כיום הוא מתגורר בנוקדים.

"נמשכתי לגוש אמונים כמו מגנט ללוח מתכת", מספר בני גור, כיום תושב אלון שבות ובאותם ימים "תושב בני ברק המפד"לית ז"ל" כהגדרתו. "הייתה רוח אדירה של דבקות בכל הערכים של ארץ ישראל והתיישבות", הוא מספר, "והפעילות של גוש אמונים נתנה לנו כלים לבטא את זה".

גור הצטרף דרך פעילים מבית הכנסת שלו ברמת גן, בהם דניאלה וייס. הדרייב הראשוני לפעילות היה מלחמת יום הכיפורים, אותה חווה גור כחייל בשנה הראשונה לשירות. "המלחמה יצרה את כל התנועתיות הזאת, וכל שכבת הגיל שלנו הייתה מחוברת לפעילות של גוש אמונים, שהשיא שלה היה העלייה לסבסטיה".

על ליל הגשם שבו צעדו האלפים לסבסטיה הוא מספר מהצד השני, כמי שהיה נהג של חנן פורת, ויחד נסעו הלוך ושוב בין הצועדים וחילקו גלילי ניילון ונרות. "המחזה הזה של לראות אלפים בגילים שונים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, הולכים למרות הגשם והקור והרוח והמחסומים, זה היה מהמם בצורה בלתי רגילה. הייתה לי הזדמנות לחוות את העוצמה של הציבור הנלהב להתיישב בארץ ישראל", הוא מספר, ומסביר שהכול היה חדש אז. היו נקודות ספורות בהתיישבות, בחברון ובגוש עציון. "וגם לשבת ליד חנן, להרגיש אותו מתלהב עם כל העוצמות והשמחה שקרנו החוצה, זו הייתה חוויה", הוא אומר, "אני עדיין רואה את זה מול העיניים, אי אפשר לשכוח, זו חוויה מכוננת".

עוד אירוע מכונן שקרה לגור בסבסטיה הוא ההיכרות עם אשתו, דניאלה, שהגיעה למקום כתלמידת מכללה. לאחר תקופת היכרות קצרה השניים החליטו להינשא. בהמשך, לאחר תפקידי חינוך שונים בצבא קבע ובאזרחות ושליחות בארצות הברית, הגיעה המשפחה לקריית ארבע ומשם לאלון שבות. "היה לנו ברור שנגיע להתיישבות", הוא אומר. ארבעת ילדיהם גרים אף הם בהתיישבות. "אנחנו תורמים את שלנו לארץ ישראל מכוח אותו אור של חנוכה", מוסיף גור. "עד היום אני נוסע ברחבי יהודה ושומרון, צובט את עצמי ולא מאמין. עם כל הקשיים שחווינו, זכינו לראות בעיניים בגאולת הארץ ובבניינה".