כ"ד בכסלו, ערב נר ראשון: חנוכה הוא החג האהוב עליי, ולא רק בגלל שהוא הכי ידידותי למשתמש. בניגוד לחגים אחרים בלוח השנה היהודי, בחג הזה לא מבלים את כל היום בתפילות ארוכות, לא נשארים ערים כל הלילה, לא צריך לצום ואפילו לא להימנע מלחם אלא אדרבה, אוכלים בצקים עם המון שמן ובכלל לא משמינים. כל מה שצריך זה להגיד לפני האכילה "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני אוכל סופגנייה זו לזכר הנס הגדול שנעשה לאבותינו ולזכר שתי הסופגניות שכבר אכלתי" – וכל הקלוריות מתנדפות והופכות לאנרגיה רוחנית במקום לשומן בטני מוצק. וויי, נעשיתי רעב, הלביבות במטבח קוראות לי. אשתי לא תשים לב אם ארים לה כמה מהערמה הענקית שהיא הכינה. הערב מדליקים נר ראשון! איך אני אוהב את החג הזה!
כ"ה בכסלו, ערב נר שני: הודעתי לילדים שלא יעזור להם כלום, הערב אנחנו שרים את כל הבתים של מעוז צור. אתמול אחרי "אז אגמור בשיר מזמור" הם באמת גמרו והשאירו אותי לשיר לבד את המזמור. "לפיוט הזה יש שישה בתים, המנהג שלנו הוא לשיר את כולם!" הוכחתי אותם.
"המנהג שלנו הוא שכל שנה אתה אומר את זה", הם השיבו והלכו להביא את הלביבות מהמטבח, אבל אני הכרחתי אותם לשיר הכול וגם לשמוע דבר תורה ולהביט בפנימיות הנר במשך חצי שעה, כי זו המהות של חנוכה. וחוץ מזה לא רציתי שהם יגלו שהצלחת של הלביבות ריקה.
כ"ו בכסלו, ערב נר שלישי: הערב יש מפגש משפחתי אצל אחותי וזה ללא ספק השיא של החג – מתכנסים יחד, מדליקים נרות, מתווכחים האם המנהג שלנו הוא שנשים מדליקות נרות או רק את הכיריים, מתלהטים כמו הפתילות בחנוכייה עד שאבא עוצר את הדיון וקובע: "היי, רק אני מדליק פה". אמא כמובן עונה לו: "יעקב, אתה לא מדליק והבדיחות שלך לא מצחיקות", ואבא אומר באושר: "ראיתם איך הדלקתי אותה?". רק הנכדים לא צוחקים, הן מפני שהם אלרגיים לבדיחות סבא והן בגלל שמי שנותנת להם דמי חנוכה היא סבתא.
אולי יעניין אתכם
כ"ז בכסלו, ערב נר רביעי: למה אחותי החליטה לגור בחור הזה, רק אלוקים יודע. שלוש שעות עמדנו בהלוך ושעתיים בחזור, והיום שוב ניתקע בפקקים כי נוסעים למשפחה של אשתי. בשנה שעברה הבטחתי לעצמי שנלמד לקח ונצא מהבית לפני שעות העומס, אבל גם לילדים הבטחתי שנלך להצגה של אנדרדוס ושכחתי להזמין כרטיסים. עדיף ככה, תיאטרון זה תרבות יוון. העיקר שנפגשנו, שבועיים וחצי לקח לנו לתאם אבל זה כל הכיף. במשפחה של אשתי מתאמים הכול לפחות שנתיים מראש, בטח הערב במקום לריב הם יסגרו את המפגש של חנוכה תשצ"א. והם בכלל לא מתווכחים על פוליטיקה, לא כמו אצלנו שחצי מהאחים לא מדברים עם החצי השני. בכלל לא כיף אצלם.
כ"ח בכסלו, ערב נר חמישי: כרגיל יצאנו מאוחר, עמדנו כל הדרך, אשתי התעצבנה, אבא שלה התקשר כל חמש דקות לשאול איפה אנחנו ולא סיפר כל הערב אפילו בדיחה אחת. שלא לדבר על זה שלא אכלתי כלום, שלוש צלחות מרק, ארבע פשטידות וחמש סופגניות בקושי, כי כל הערב חמותי שמה עין עליי ועל הלביבות לסירוגין, לא יודע למה. לומר את האמת, כל המפגשים האלה מתחילים קצת לצאת מהאף. למה לבזבז את החג הנפלא הזה על נסיעות אין־סופיות בכבישים? ומי קבע שחייבים להיפגש דווקא בחנוכה? למה לא בתשעה באב? נכון, לא יהיה אוכל. אבל הבדיחות של סבא יתאימו בול.
כ"ט בכסלו, ערב נר שישי: גיסתי ובעלה מגיעים אלינו לשבת, וזה אומר שצריך להוסיף עוד חנוכיות וללכת לקנות נרות שיחזיקו מעמד חצי שעה אחרי כניסת השבת או עד שייגמר חנוכה, אם הוא ייגמר אי פעם. זה חג חביב למדי, אבל קצת ארוך מדי. אפילו סוכות ופסח נמשכים רק שבעה ימים, ושם הזמן עובר מהר כי לא אוכלים כל כך הרבה – בסוכות אסור לצאת עם אוכל מהסוכה, ובפסח ממילא אין מה לאכול. אני מתכוון לאנשים שנולדו לעדה הלא נכונה. אילו הייתי נולד לעדה אחרת הייתי אוכל כמו שצריך בפסח ומדליק בחנוכה רק חנוכייה אחת, ככה לא הייתי צריך להכין כל ערב עוד ועוד נרות לכל ילד, בבחינת מוסיף והולך ונופל. אחרי חמישה ימים של הדלקות כל הבית מלא כתמים של שמן וגפרורים משומשים ושעווה ושוועתי עולה השמיימה. גם לידיים שלי יש ריח חזק של שמן, ולא ארומטי. אם אני סוחט את היד יוצא ממנה שמן שיכול להספיק לשמונה ימים ושמונים ספינג'ים. עכשיו מה הסיכוי שגם נספיק להכין את כל הנרות לפני שבת, גם לא יישפך שמן על הרצפה, גם אני לא אחליק עליו בדרך למקלחת וגם יישארו לי מים חמים?
מוצאי שבת, אור לא' בטבת, נר שביעי: אחרי ההבדלה שוב סידרתי אלפי נרות לכל בני הבית והדלקנו אותם. זאת אומרת ניסינו. יש קטע מעצבן כזה בחנוכה שכולם עומדים מול החנוכיות עם נרות דולקים, לא הנרות שאנו מדליקים אלא הנרות שאנו מדליקים כדי להדליק את הנרות שאנו מדליקים, ובכל פעם שרוצים להתחיל את הברכות למישהו אחר כבה הנר. בגלל הרוח, בגלל שהפתילה קצרה מדי או בגלל שכולם רוצים להטריף אותי. גם לי יש פתיל קצר. ובינתיים השעווה מטפטפת על הרצפה ועל הידיים של הילדים שזורקים את הנרות בבכי ועכשיו צריך לעצור הכול ולהרגיע אותם במקום לחתור כבר להדלקה שאחריה גיסתי ובעלה הולכים סוף סוף הביתה ואני יכול לברך את ברכת על הגיסים. ודווקא הערב הילדים מתעקשים לשיר עם בני הדודים שלהם את כל הבתים של מעוז צור, ואז להתחיל עוד פעם במנגינה אחרת. זה חג קשה, אין ספק.
אור לב' בטבת, ערב נר שמיני: נזכרנו שהסבתא הודיעה שהיא לא יכולה להיות היום עם הילדים בגלל שיש לה שקר כלשהו, בתכל'ס גם לה החג הזה ארוך מדי. לקחתי יום מחלה (יש לי עודף שומנים בדם) והלכתי עם הילדים לאיזה אירוע במתנ"ס עם מוזיקה שמחריבה את המוח וסופגניות שמרחיבות את הצרבת. אכלתי רק שלוש, עם כל הכבוד למצוות היום גם לי יש גבולות. אם כי הם די התעגלו לאחרונה, בעיקר במותניים. לא יודע איך אתגלגל מפה הביתה. השכן שלי ניסים בא לפה עם הילדים, אולי אבקש ממנו לקחת אותי על הכתפיים. ייתכן שזה הפשט של "על הניסים". אבל הנס האמיתי הוא שמחרתיים נגמר החופש.
יום שלישי, ג' בטבת: מאתמול אשתי מנדנדת לי מתי אני מתכוון כבר להחזיר את החנוכיות לארון. הזכרתי לה שאת הסוכה פירקתי רק אחרי הגשם הראשון, אז החנוכיות יישארו עד שיבוא שרב או עד שהיא תצעק עליי. חבל שחנוכה נגמר, קשה לי נפשית להיפרד ממנו. למרבה המזל מצאתי חצי סופגנייה שנשארה מהמסיבה בגן לפני שבועיים, אני הולך לחמם אותה במיקרו ולקבל כוויה מהריבה. זה יעזור לי לשמר את הטעם.
לתגובות:
