ערב פתיחת משפט נתניהו הצעתי מעל כל במה רעיון פשוט שהיה חוסך מעם ישראל את הטלטלה. בחוק העונשין חקוק סעיף 4, הקובע כך: "נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה – תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם – יופסקו; ניתן גזר־דין – יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה". לסעיף הזה, שסותר את העיקרון המקודש האוסר חקיקה רטרואקטיבית, יש היגיון פשוט: החוק הפלילי משקף את גבולות המוסר של החברה; את מה שהחברה תופסת כמזיק. אם הכנסת ביטלה עבירה, הציבור גילה דעתו שהמעשה שעד אתמול נחשב אסור – ממחר יהא מותר. ואם המעשה מותר – אין סיבה שמישהו ישב בגינו בכלא, או יואשם בגינו בפלילים.
הפעלת הסעיף הזה לעולם תהיה רטרואקטיבית, והיא בדרך כלל – ובאופן נורמלי לחלוטין – תפר עיקרון מקודש נוסף בחקיקה: היא תהיה גם פרסונלית. חברי הכנסת לא נוהגים ללכת לישון כל לילה עם עותק של חוק העונשין, בחיפוש אחר סעיפים שניתן לבטל. ברוב המוחלט של המקרים, כשחברי הכנסת מציעים חוק, הם מגיבים לאירוע כלשהו. כשהצעת החוק מבטלת סעיף בחוק העונשין – זה בדרך כלל כי רוב חברי הכנסת נחשפו לאישום או הרשעה מסוימים בעבירה שלא צריכה להתקיים. התוצאה הטבעית של ביטול הסעיף תהיה ביטול אישומים נגד נאשמים מסוימים, או שחרור אסירים מסוימים. לכך בדיוק מכוונים המחוקקים, ולכך בדיוק נועד סעיף 4: הוא נועד להיות גם פרסונלי וגם רטרואקטיבי.
נתניהו, כידוע, מואשם בשתי עבירות: האחת היא "מרמה והפרת אמונים" – שבית המשפט ביקר אין־ספור פעמים את לשונה המעורפלת ובכמה פסקי דין אף המליץ לכנסת לבטלה. השנייה היא עבירת השוחד, שנאנסה ועוותה כדי להתאים לסד שיצרה הפרקליטות. התייחסות לסיקור אוהד כאל מתת המבססת שוחד, ביחסים שבין פוליטיקאי לכלי תקשורת, היא לא רק חדשנית אלא גם משיתה אפקט מצנן מאוד על חופש העיתונות. ואלה, כידוע, חדשות ישנות מאוד: שני הפגמים הללו – האחד בסעיף שעליו מתבסס האישום, השני בפרשנות מוטנטית של סעיף אחר – היו ידועים עוד לפני שנחשפו מופרכות האישומים ועבריינות השוטרים והפרקליטים.
הצעתי אפוא הייתה פשוטה: הכנסת תבטל את סעיף מרמה והפרת אמונים, ותחדד את לשונו של סעיף השוחד באופן המחריג סיקור אוהד. בגלל אותו סעיף 4, לתיקונים הללו תהיה באופן אוטומטי תחולה רטרואקטיבית ופרסונלית, וממדינת ישראל הייתה נחסכת הטלטלה שפקדה אותה בשרשרת מערכות הבחירות של ראשית העשור. מובן שהשמאל היה משתולל ומוחה, אבל ביחסי הכוחות ששררו אז במדינה, השתוללות השמאל – שכוחה המוגבל הוכח בהפגנות הקורונה בבלפור – הייתה ניתנת להכלה.
אולי יעניין אתכם
מי שהשיב לטענתי זו, באחד הראיונות בגלי ישראל, היה אמיר אוחנה, שכיהן אז כשר לביטחון פנים. יש יסוד להניח שתשובתו הגיעה לאחר התייעצות עם נתניהו. הוא הסביר שראש הממשלה רוצה שהמשפט נגדו יתנהל, ושהציבור יצא נשכר מכך משום שההליך יהיה מזכך. הוא יחשוף את עומק השחיתות בפרקליטות ובמשטרה, ויעניק לגיטימציה ציבורית לרפורמה יסודית במערכת. הוא אף הפנה למעשיית המופת הקלישאתית "בגדי המלך החדשים" של הנס כריסטיאן אנדרסן: בזכות משפטי נתניהו, כולם יראו שהמלך עירום ושהפרקליטות מושחתת.
במובן מסוים הוא צדק: היקפי העבריינות שנחשפו בחקירות קציני המשטרה הפתיעו אותי מאוד. אבל זה קרה לפני שנתיים. גם היום, חדשות לבקרים, נחשפות על דוכן העדים עבירות חדשות, וזה כבר לא חדשות. הציבור מפהק, ורפורמה במערכת המשפט אין.
חמש שנים לתוך ההליך, ומצבנו גרוע בהרבה מכפי שהיה בתחילתו. כמובן, הרבה אנשים רואים שהמלך עירום. קצת יותר ממחצית הציבור צעק זאת בגרון ניחר כשנתן 64 מנדטים לכנסת היוצאת. אבל מן העבר השני נשמעת כהד התשובה "אז מה אם המלך עירום? מלך עירום זה דווקא סבבה, אם הוא עירום למען המחנה הנכון".
שני הבדלים בולטים קיימים בין זמננו ומקומנו לבין עירו של המלך העירום: האחד הוא שבני כל העיר שם יכלו לראות במו עיניהם את המלך העירום. לא היו להם פרשני התקשורת הממוסדת שילוו את התמונות הברורות במלל מתעתע. השני הוא שקריאתו של הילד הקטן "אבל אין כל כסות למלך ואין כל בגד על בשרו!" מצאה הדים בליבות העם, משום שהייתה מוסכמה בלתי ניתנת לערעור שמלך עירום זה לא בסדר.
החיים בשקר האורווליאני שהמלך לבוש ושהמשטרה צודקת – הם מציאות גרועה. אבל הם מציאות גרועה הרבה פחות מהחיים במציאות שבה כולם יודעים שהמלך עירום, שהמשטרה מושחתת, ושאף לא אחד – אפילו לא ראש הממשלה – יכול לעשות משהו נגד זה. כשכולם יודעים שהמשטרה מושחתת, וששחיתותה נועדה להנציח את שלטונו של מחנה מסוים, חסרי העכבות בחברה יודעים שכל פשעיהם ילבינו כשלג אם ישתמשו בכוח שהעניקו להם פשעיהם כדי לחלות את פני המחנה הנכון.
וכך, במקום רפורמה, הביאו משפטי נתניהו את שלטונו הנצחי של השמאל. הכנסת הבאה עלולה להיות ההזדמנות האחרונה לתיקון.
