הירי הרצחני באירוע חנוכה בחוף בונדיי שבסידני איננו "עוד אירוע ביטחוני" במדינה רחוקה. זהו רגע של שבר עמוק ליהדות אוסטרליה, ושבר נוסף בגל ההסלמה האנטישמית שמלווה את העם היהודי בעשור האחרון, וביתר שאת מאז מתקפת 7 באוקטובר. בעבור מדינת ישראל זהו גם רגע מבחן: מבחן של אחריות, של מנהיגות ושל הבנת הקשר הישיר בין ביטחון יהודי העולם לבין עתידה של מדינת הלאום היהודית.
בעשור האחרון אנו עדים לעלייה עקבית ומדאיגה באירועי אנטישמיות ברחבי העולם. השנתיים האחרונות החריפו את התופעה, אך הן אינן תחילתה. כבר ב־2015 בפיגוע בהיפר כשר בפריז, וב־2017 ברצח שרה חלימי ז״ל, התברר כי יהודים שוב אינם בטוחים גם בלב אירופה הדמוקרטית. התגובה לא איחרה לבוא: בשנה שלאחר מכן עלו לישראל כ־7,500 יהודים מצרפת, לעומת כ־2,200 בלבד בשנים שקדמו לכך.
מאז ראינו את הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג בשנת 2018, את הפיגועים בג'רזי סיטי ובמונסי בשנת 2019, ואת גל הקונספירציות האנטישמיות בתקופת הקורונה. הדפוס ברור: שנאה גואה, אלימות מתפרצת, ואחריה התעוררות יהודית – חיפוש אחר ביטחון, זהות ושייכות.
אבל אוסטרליה?! מדינה רחוקה, ליברלית, עם חוקי נשק נוקשים וקהילה יהודית משולבת היטב בחברה הכללית, הפכה בן־לילה לזירת טרור אנטישמי. נכון לכתיבת שורות אלה נמנו 15 הרוגים ו־38 פצועים, בהם ילדים, נשים וטף. אירוע כזה, המתרחש בדמוקרטיה יציבה ובמרחק אלפי קילומטרים ממוקדי סכסוך, הוא נורת אזהרה בוהקת לכל העולם היהודי.
אולי יעניין אתכם
כדי להבין את עוצמת הפגיעה, יש להבין מיהי הקהילה שנפגעה. יהדות אוסטרליה מונה כ־117 אלף נפש – קהילה ותיקה, מבוססת, ציונית במידה רבה, החיה בעיקר בסידני ובמלבורן, ובריכוזים מוכרים כגון אזור בונדיי. על פי הדיווחים מאת הנהגת יהודי אוסטרליה, מאז 7 באוקטובר נרשם זינוק של פי שלושה באירועי אנטישמיות במדינה. כאשר תופעה כזו מתרחשת במקום שנחשב עד לא מזמן בטוח, המשמעות עמוקה ומטרידה.
ואוסטרליה איננה מקרה יחיד. גם בבריטניה – קהילה יהודית מפוארת, בעלת שורשים עמוקים וביטחון עצמי היסטורי – חלה בשנתיים האחרונות שחיקה ניכרת בתחושת הביטחון. יותר ויותר יהודים בוחנים לראשונה ברצינות את רעיון העלייה לישראל, והדבר בא לידי ביטוי גם במספרים, שכמעט והוכפלו. גם באמסטרדם, עיר המזוהה עם סובלנות וחופש, נרשמו לאחרונה אירועים אנטישמיים אלימים שטלטלו את הקהילה המקומית.
המאבק הזה איננו תאורטי. הוא מתקיים סביב הדלקת חנוכייה בחלון, סביב כיפה ברחוב, סביב ילד שנשלח מדי בוקר לבית ספר יהודי מאובטח. גם נושאים בסיסיים כמו שחיטה כשרה או חינוך יהודי, או סממנים של זהות, הופכים לזירת עימות. כאשר הביטחון האישי והקהילתי מתערער, אנשים בוחנים מחדש את זהותם ואת תחושת השייכות שלהם.
בישראל מקובל לעיתים לחשוב על עלייה כעל בחירה אישית, ועל אבטחת קהילות יהודיות כעל "בעיה של התפוצות". זו טעות יסודית. בפועל, מדובר בשני צדדים של אותה משוואה. כאשר ביטחון הקהילה מתערער, חלק מחבריה מחזקים את המוסדות המקומיים ואת הזהות המקומית, חלק בוחרים לעלות לישראל, וחלק – וזה אולי הכואב מכולם – מצניעים את יהדותם ומוותרים על ביטויים פומביים של זהות.
כ־100 עד 150 עולים מגיעים מאוסטרליה מדי שנה. אלה אינם מספרים דרמטיים, אך הם מדד רגיש ומדויק למצב הרוח של הקהילה ולתחושת הביטחון שלה.
אז מה תפקידה של מדינת ישראל בעת הזאת?
ראשית – הגנה על החיים היהודיים. לישראל יש יכולות מודיעיניות, ביטחוניות וטכנולוגיות מתקדמות, וכמעצמת דיפנס־טק עולמית היא יכולה וצריכה להיות שותפה פעילה בהגנה על מוסדות יהודיים ברחבי העולם, בשיתוף מלא עם הממשלות המקומיות.
שנית – חוסן קהילתי. בישראל פותחו בעשורים האחרונים מודלים מתקדמים להתמודדות עם טראומה קהילתית ואישית, כפי שניתן לראות בשיקום יישובי הנגב המערבי. הידע הזה, שנצבר בעבודה משותפת של המדינה, הרשויות המקומיות והחברה האזרחית, יכול וצריך לשרת גם קהילות יהודיות שנפגעו בעולם.
שלישית – עלייה. חשוב לומר ביושר: מדינת ישראל איננה מתחילה מאפס. בעשור האחרון נבנתה תשתית עמוקה, מקצועית ומתואמת לעידוד וקליטת עלייה, בהובלת משרד העלייה והקליטה ובשותפות הדוקה עם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. גופים אלה פועלים בעקביות – גם בתקופות משבר – לשיפור מערכי הקליטה, התעסוקה, הדיור והליווי הקהילתי. לנוכח האתגרים הגדולים, ובראשם יוקר המחיה והדיור, נכון להמשיך ולהגביר מאמצים אלה תוך דיאלוג אמיתי עם מנהיגי הקהילות בתפוצות, או עם ארגוני עידוד עלייה שמכירים את הצרכים הספציפיים והמאפיינים של כל קהילה.
שותפות הגורל היהודי, בסופו של דבר, היא לב העניין. אין עוד הפרדה אמיתית בין מה שמתרחש בירושלים לבין מה שמתרחש בסידני, בלונדון או באמסטרדם. החלטות שמתקבלות בישראל – ביטחוניות, כלכליות וערכיות – מהדהדות ישירות אל חיי היום־יום של קהילות יהודיות ברחבי העולם. ובאותה מידה, תחושת הפחד בתפוצות מתורגמת כאן, בישראל, לבחירות חיים: לחיזוק זהות, לעלייה, או לחשש עמוק מן העתיד. המרחב שבין עלייה לביטחון קהילות יהודיות איננו מורכב משני נושאים נפרדים, אלא זהו מרחב אחד, רציף, שבו נבחנת יכולתה של מדינת ישראל להיות לא רק מדינה ריבונית – אלא גם הבית המשותף והאחראי של העם היהודי כולו.
דגנית סנקר לנגה היא לשעבר מנכ״לית משרד העלייה והקליטה, ויושבת ראש דירקטוריון 'אופק ישראלי' – חברה לעידוד עלייה
