האם אנחנו, אנשי הימין והציונות הדתית, הפכנו לנושאי דגל ״הכול או כלום״? האם בשם שותפות פוליטית אנו מוכנים לסכן את ביטחון המדינה, ההתיישבות, עתיד צה״ל? האם בשם הפוליטיקה ויתרנו על שלושת יסודות דרכנו: ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל?
חוק הגיוס הנוכחי אינו פשרה ואינו ״הרע במיעוטו״. הוא ויתור אידאולוגי שמסכן את ביטחון ישראל ומערער את יסודות המחנה הלאומי מבפנים. הגיע הזמן לשיח אידאולוגי אמיתי, לא שיח שמכסה על כשל עמוק בשם אחריות מדומה. שיח שתוקף דווקא את אנשי הציונות הדתית והימין המתנגדים לחוק, רק משום שהעזו לדרוש קו ערכי ולא מתנצל.
תומכי החוק חוזרים על ארבעה נימוקים. הגיע הזמן לפרק אותם אחד אחד, מתוך ניסיון, נתונים והיסטוריה:
1. רבותיי, היסטוריה: "תפסיקו עם צרות העין וקטנות הרוח", כך טוענים כלפי המתנגדים לחוק. ״החוק לא מושלם, אבל הוא יתחיל את השינוי, ייפער סדק ויפרוץ את הסכר. רק תדמיינו אלפי מדים תלויים על חבלי הכביסה בבני ברק ובית״ר, רק תדמיינו שטריימל עם נשק מסתובב במודיעין עילית״.
כן, אבל הפוך. המציאות חד־משמעית. התהליך היחיד שיקרה הוא התרסקות נוספת בשילוב חרדים בתעסוקה ובצבא. הדיבורים על תהליך איטי, הידברות ושינוי עומק בחברה החרדית הופרכו במבחן המציאות. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עשור שאין עלייה בגיוס חרדים, להפך – יש ירידה. עשור שאין עלייה ביציאת גברים חרדים לשוק העבודה, ועשור ששילוב חרדים באקדמיה לא מצליח. הדבר היחיד שהצליח הוא שילוב נשים חרדיות בשוק העבודה, לא בגלל הידברות אלא בזכות מהלך אחד ברור. שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, סגר את הברז והטיל סנקציה כלכלית. לא לאט, לא בזהירות, באומץ.
בחוק הנוכחי כתובים יעדים, אך החוק מרוקן אותם מתוכן. המספרים הם הצגה, למי שלא קרא את החוק או למי שבוחר לוותר על האמת בשם בלוף ופוליטיקה. בלי סנקציות אין שינוי. כך היה בעבר וכך יהיה גם עכשיו. החוק ביטל את הסנקציות הכלכליות והרחיק את גיל הפטור. חרדים לא יגיעו, ותהליך לא יקרה.
אולי יעניין אתכם
2. הרבנים מסכימים: טוענים שהפעם זה אחרת כי הרבנים מסכימים. נכון, המספרים נמוכים, אבל הרבנים יחתמו וכך יבוא השינוי. זו טענה שקרית המחפה על אמת כואבת.
אין אף רב חרדי המוכן לומר שחשוב להתגייס, שיש לעמוד ביעדי הגיוס, או שמי שלא לומד יתגייס. גדולי הדור החרדים, אשכנזים וספרדים, מסרבים לכך. העסקנים והפוליטיקאים החרדים פוחדים, שותקים או קוראים למאבק. אשליית הסכמת הרבנים אינה ברורה, אך דבר אחד ברור: החוק נכתב כך שהרבנים לא יידרשו לאשר גיוס.
שינוי שם החוק לחוק להסדרת מעמד בני הישיבות אינו סמנטיקה אלא הודאה בכוונה. נמחק כל סעיף שממנו משתמע עידוד גיוס. גם אם יש הסכמה לחוק, אין כאן הסכמה לגיוס חרדי אחד.
3. רק לא ממשלת שמאל ואתם תובילו אותנו לבחירות: כיום אחד מכל ארבעה מבני ה־18 היהודים הוא חרדי, ובתוך שבע שנים אחד מכל שלושה. כך או כך, החוק קובע שנצא לבחירות השנה. השאלה האמיתית היא: האם הסכנה הגדולה למחנה הלאומי היא בחירות, או תמיכה בחוק שמסכן את ביטחון המדינה ויהודה ושומרון? האם לא הגיע הזמן לדרוש מהשותפים החרדים להבין שהמציאות השתנתה, שיש מלחמה, עומס וגבול?
הציבור בישראל זז ימינה. אין סקר שמצביע על אפשרות ממשית לממשלת שמאל שתמכור את המדינה לערבים ולחרדים. ואם לחרדים הייתה אפשרות להצטרף לשמאל בתמורה לחוק, הם היו עושים זאת מזמן. ההוכחה שאינם שותפים אידאולוגיים לימין ניתנה בעבר, די להיזכר בהתנהלותם בכל משבר לאומי. כעת מתברר שגם ציונות אינה שם המשחק. הגיע הזמן שנדע לדרוש ולא רק לוותר.
4. אתם פוגעים בלומדי התורה: החוק הזה פועל דווקא נגד לומדי התורה החרדים. במקום להגן על מי שתורתו אומנותו ולדרוש גיוס ממי שאינו לומד כלל, החוק עושה את ההפך. הוא מבטל את אפשרות הפיקוח על הישיבות, מוחק כל סעיף שמעודד גיוס של מי שאינו לומד תורה, ומעניק חסינות למי שבפועל אינו לומד ואינו משרת. במקום שהימין ידרוש גיוס של עשרות אלפי מבטלי תורה, לא לומדים, לא עובדים ולא משרתים, הוא תומך בבלוף שישאיר את הבטלנים על חשבון מי שנושאים בנטל.
הכותב הוא יושב ראש פורום המילואימניקים הדתי־לאומי
